דמותו של אחמד ג'מאל פאשא מלווה אותי מילדותי כי היא קשורה בתולדות משפחתי והוא מככב באחדים מספריי הנידחים כמו "המושבה שלי" ו"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה". בביקורי באיסטנבול היה מוזיאון הצבא התורכי אחד מיעדיי המועדפים, ומה מאוד התאכזבתי לראות כי האיש הזה, ששלט על גורל היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נראה רק פעם אחת בתמונה קבוצתית לא-חשובה, כאילו לא היה קיים כלל – לעומת אנוואר פאשא וטלעת פאשא שמככבים במוזיאון. אולי הסיבה לכך היא רצונם של הטורקים להצניע את חלקו האכזרי בדיכוי מרד הארמנים, שמציג אותו ואותם כפושעי מלחמה.

אינני יודע אם היתה לו אישה יהודייה אבל היתה לו מאהבת בפתח-תקווה.

דודי ברוך בן עזר ראב היה צייד בלבנון אצל הזואולוג ישראל אהרוני, שנתבקש על ידי ג'מאל פאשא להקים מוזיאון זואולוגי בלבנון. זה היה לקראת סוף המלחמה, וכך גם "זכה" דודי לראות את גוויותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד תלויות בכיכר המארג' בדמשק.

אני מקווה שמחקרים של היסטוריונים חדשים לא יהפכו את ג'מאל פאשא לציוני ולאוהב יהודים או יציגוהו כתורם לקולוניאליזם היהודי [חולות ראשל"צ] – כי יש גבול לכל תעלול. מה שכן, הוא העריץ את היהודיות היפות ואת התרבות הצרפתית, מה שגרם לו כנראה רגש נחיתות מסויים, וחלום על הסתפחות לאויבי ארצו, ובהם צרפת.

הנה חלק מהפרק השלושה-עשר מספרי הנידח והדחוי "ג'דע", ספר שכידוע אינו שייך לספרות העברית, וגם בפתח-תקווה כמעט שאין מכירים אותו:

אהוד בן עזר

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

"אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

"צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

"איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

"הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

"רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכול נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכיסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

"יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

"אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

"בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם - תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

"מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

"דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

"שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

"לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקווה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

"זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."