פרקי יומן המתפרסמים לראשונה
לאחר פטירתו ב-1.2.13

25.5.90. יום שישי. ניו-יורק. אלן [שוורץ, בעלה של ג'וני, בת-הדוד היחידה של יהודית] נתן לי לקרוא, לפני ימים אחדים, כתב-יד של טור שכתב אד קוץ', ואשר התפרסם היום בעיתון "ניו-יורק פוסט", ונראה לי קרוב בדיעותיו לאלה של הרב כהנא. כן הראה לי חליפת-מכתבים בין קוץ' לשמיר – שני אלה, הטור והמכתבים, נכתבו בעקבות ההתנחלות היהודית ברובע הנוצרי. עוד הראה לי את טיוטת מכתבו של קוץ' לנשיא בוש, שטרם נשלח. אלן מקבל מקוץ', בפאקס, לחוות-דעת, כל מאמר שלו, או מכתב חשוב, לפני הישלחם, והוא נראה גאה על כך. בשעתו התחילו קוץ' ואלן כשותפים צעירים במשרד עורכי-דין, כאשר גרו בגריניץ'-וילג'. מאז נשארו ידידים. כאשר קוץ' נבחר לכהונת ראש העיר ניו-יורק, הזמין את אלן להיות בעל תפקיד גבוה בתור יועץ משפטי לעירייה, למשך שנים אחדות. אלן עזב את תפקידו הציבורי בזמן, בטרם החלו השערוריות שאיפיינו את תקופת כהונתו האחרונה של קוץ'.
כחלק מהפמלייה של אד קוץ' ביקרו ג'וני [בת הדוד של יהודית] ואלן [בעלה] במצרים ובישראל ב-1980. יהודית ואני הוזמנו אז לארוחת-ערב עם הפמליה כולה במלון בירושלים [ואפילו ויתרתי לשם כך על ערב שנערך לצאת ספרי "בין חולות וכחול-שמיים" וספר חדש של נורית גוברין בבית הסופר בתל-אביב]. אד קוץ', שרשמי השלום עם מצרים היו טריים אצלו, נשמע לי מתון וליבראלי בדיעותיו, כאשר ביקש לעמוד דרכי על הלוך-הרוחות בישראל. למוחרת או לאחר יומיים, ערך לו שרון סיור בגדה המערבית, העלה אותו על גבעה הצופה על כל מישור החוף ונתן לו הסברים אסטרטגיים. לאחר שחזר קוץ' לניו-יורק החלו מתפרסמים בעיתונים בעקביות ציטוטים מדבריו, שנשמעו קיצוניים ביותר, ברוח של תמיכה חד-משמעית בדיעות של שרון.

*
26.5.90. שבת. [גריניץ'-וילג']. ניו-יורק. אלן הגיע במכוניתו. עלינו לדירתו של אד קוץ'. דירה גדולה, עם מרפסת רחבת ידיים גדושה צמחייה וצופה על פני השדרה החמישית וכיכר ואשינגטון. החדרים עמוסים רהיטים ומזכרות משנות כהונתו כראש העיר. ישבנו עימו ושתינו מעט יין לבן עם גבינות, נקניק ומימרח כבד, שוחחנו לא-הרבה וירדנו למכונית הגדולה שלו. נסענו, עם נהג ושומר-ראש צמוד, לסרט "ישו ממונטריאול" בקולנוע פאריס שבשדרה החמישית, ליד מלון פלאזה.
אחרי הסרט נסענו, לאורך סאוט-סטריט וקאנאל סטריט, לצ'יינה טאון, למסעדה סינית בשם Peking Duck House Rest הנמצאת ב- Mott St.22, ואכלנו שם לפי תפריט הנקרא על שמו של אד קוץ'. התפריט מתנוסס על כרזה עם תמונת קוץ', בכניסה לקומה העליונה של המסעדה.
מנה ראשונה – חצילים בשום, רוטב סויה ומשהו חריף, על מצע של אורז לבן לגמרי. מביאים מנה מרכזית אחת לכל הסועדים, וכל אחד מוריד לצלחתו. בתום המנה מפנים הכול.
מנה שנייה – ברווז אפוי נוסח פקין, גאוות המסעדה. הוא מובא שלם, שחום לגמרי, אל שולחן-עזר ליד הסועדים, והמלצר פורס ממנו נתחים-נתחים ומגיש אותם על צלחת גדולה למרכז השולחן. כמו כן מגישים קערה עטופה מגבת ובה עלי בצק דק, גדולים ועגולים, עשוי כמו קרפ, מעין חביתיות-קמח. וכן קעריות עם קסמים של בצל טרי ירוק ומלפפון טרי בקליפתו. לוקחים עלה של בצק, מניחים במרכזו פרוסות ברווז אפוי, בצל ומלפפון, יוצקים רוטב כהה חריף עשוי סויה ומשהו דמוי צ'טני, מגלגלים ואוכלים בתור כריך.
מנה שלישית – נתחי בשר ברוטב חום חריף, על מצע של אורז.
מנה רביעית – דג ענק בגריל, כשעליו יצוק רוטב אדום חריף, מבושל בהרבה שיני שום חתוכות דק.
הגישו גם תה שנראה דומה יותר לתה רגיל מאשר לתה הסיני הירוק שמגישים במסעדות בישראל.
המנות היו גדולות במיוחד, ואלן, וכמוהו השאר, אולי זו תכונה אמריקאית – נוהגים לאכול מהר כי דומה שכל היום הם צמים לקראת הדינֶר הזה, שהוא ארוחתם העיקרית ביממה כולה. לי קשה היה לי לאכול, להתרכז בהנאה מהמנות ובהבנתן הקולינארית, ובאותה עת גם לשוחח רוב הזמן, עם אלן ואד קוץ', באנגלית הנוראה שלי, שאינה מסתדרת עם הרצון ליהנות בשלווה מהמאכלים המגוונים.
למנה אחרונה לא נשארנו במסעדה אלא יצאנו וטיילנו ברגל, עם שומר-הראש, לרובע ליטל איטלי הסמוך, לקפה-גלידה ידוע, פרארה ג'לטריה, אשר שלשום ישבנו בו עם אורי ופולה. הפעם הזמנתי קרח-לימון, הדומה לקרח-הקפה שטעמתי אז, מין שרבט לימון.
לאחר הישיבה בקפה יצאנו למכונית הגדולה של קוץ', וחזרנו בה לבית מגוריו, ושם למטה נפרדנו ממנו ועברנו למכונית של אלן.

מתחילת הערב, בדירה של קוץ', (הנראית יפה ומהודרת מאוד ואף התפרסמה על אודותיה כתבה באחד העיתונים באותו יום), ומאוחר יותר גם במסעדה, ובקפה, שוחחנו לא-מעט על ישראל, על פוליטיקה אמריקאית וכדומה. יהודית כל הזמן דפקה בברכי והרעידה אותה כחולת פרקינסון – זאת כדי שאזכור ולא אשכח לרגע שלא להתלהט בוויכוח עם קוץ', פעולה צנזוראלית שכה הרגיזה אותי שגרמה לי ברוב המקרים לומר דברים עוד יותר חריפים, אם כי בלשון המעטה, בהשאלות ובנימוס רב.
אלן נתן לי לקרוא, במרוצת השבוע, את טיוטת המאמר שכתב קוץ' ("ניו-יורק פוסט", 25.5.1990) על ההתיישבות היהודית ברובע הנוצרי, וכן מכתב ששלח קוץ' לשמיר לפני-כן, ותשובת שמיר, וטיוטת מכתב של קוץ' לבוש.
המאמר הזה של קוץ', שהתפרסם אתמול, היה, לדעתי, איום ונורא. למשל, שזכות היהודים היא לגור היכן שהם רוצים בירושלים כי בתקופת ישו הוא היה בה הנוצרי היחיד! – או שאי-אפשר להגביל יהודים בקניית בית בכל מקום שהוא בארץ-ישראל, כי זו ארץ חופשית, כמו ארה"ב.
בשיחה עימו שאל אותי אם יש לי ביקורת גם על העובדות. אמרתי שיש מה להעיר. הוא אינו יודע, למשל, שאין בישראל הדדיות כזו שבה גם לערבים, ובייחוד מהשטחים, יהא מותר לקנות בה אדמות ובתים ולהתיישב בכל מקום כרצונם.
קוץ' התפלא. "באמת? אבל כל העובדות נמסרו לי על-ידי מיסטר שרון!"
"בישראל נהוג להתייחס בחשדנות מסויימת לעובדות מפי שרון." השבתי.
מכאן הבנתי את העיוותים שבמאמרו. לדעתו יש זכות ליהודים (כפי שיש לערבים) להתיישב בכל מקום בארץ-ישראל הגדולה, שמתנהלת כדמוקרטיה נוסח ארה"ב. אין הבדל בעיניו בין הרובע הנוצרי (ובשיחה עימו אף אמר – הר-הבית) לבין כל מקום אחר. אין לו שמץ הבנה או רגישות למצב המורכב שבין יהודים לערבים בישראל. למגבלות שאנו מטילים מרצון על כוחנו כדי שלא להחריף עוד יותר מצב רגיש, טעון חומר-נפץ מעצם הווייתו.
לעומת זאת היה מכתבו לשמיר, שלא פורסם בפומבי, מכתב נבון והגיוני, לא מקורי במיוחד, המזהיר את ישראל מלבוא בעימות עם כל העולם הנוצרי, ולעורר סכסוכים מיותרים על רקע דתי.
אמרתי לו זאת בצורה מאופקת, והוא הסביר כי לדעתו, בגלל אופי המימשל האמריקאי הנוכחי, העויין את ישראל – אסור לחזק את ידי בוש ועוזריו באמצעות ביקורת קשה וגלוייה על ישראל, ויש לומר את דברי-הביקורת הנוקבים הללו לישראלים בלבד, לא באוזני העולם.
אמרתי שדעתי קצת אחרת. חבל שיהודי ארה"ב אינם מפעילים לחץ על ישראל לבל תעשה שגיאות ולבל תונהג בידי משוגעים – ובמקום זה הם [יהודי ארה"ב] מחפים על כל צעדיה, ובכך מעודדים את הנהגתה להמשיך בהם.
המשכנו בשיחה, שהחלה בדירתו, גם בארוחה. ניסיתי להסביר לו שכוחה של ישראל במיגבלות שהיא מטילה על עצמה, ובכך שתהיה הפרדה ככל האפשר בין יהודים לערבים, בייחוד במקומות רגישים כגון הרבעים הנוצרי והמוסלמי בירושלים העתיקה.
קוץ' לא נראה בעיניי משוכנע ביותר ממה שאמרתי, גם לא בקיא גדול במתרחש בישראל. הרגשתי שגם אין סיכוי רב שאשנה במשהו את עמדתו, ואולי גם אין חשיבות גדולה לכך. האנגלית שלי גם אינה די עשירה כדי להתמודד עם אנשים שזו שפתם היחידה ואופק עולמם היחיד. עם כל הכבוד – הם רואים ומבינים רק תרבות אחת, זו שהם חיים בה, ואילו אנו שרויים בשלנו הישראלית-העברית ובזו העולמית גם יחד. בעברית הייתי ודאי מצליח להביע את עצמי לא פחות טוב – ממנו באנגלית.
אחת משאלותיו המהירות היתה אם הייתי מוכן להיפגש עם עראפת. לא הסכמתי לענות על כך בחיוב או בשלילה אלא הסברתי שזה תלוי בתנאים. אם ערפאת יכול להוכיח מנהיגות בקרב הפלסטינאים כשם שיש לנשיא מצרי במצרים, ואם הוא מוכן להגיע להסדר שלום עם ישראל, אזיי כדאי לדבר עימו, אך אני חושש כי אין כלל אפשרות להגיע לחוזה שלום עימו כי אין לו שליטה על הפלסטינאים, והקיצונים שבהם עלולים לרוצחו, כפי שאכן נרצח סאדאת במצרים.
לאחר שלא עניתי לו מיד ב"כן" או ב"לא" – הרגשתי שאיבד את העניין בתשובה שלי. הוא נראה מסוג האנשים שאינם מניחים לעובדות לבלבל אותם.

במאמרו וגם במכתבו חושש קוץ' פן שיחות השלום, בתכתיב אמריקאי, יובילו את ישראל לחורבן בית שלישי, ולכן תומך בסירובו של שמיר ללכת אליהן. לפתע שאל אותי קוץ', במסעדה: "האם לדעתך יהיה שרון אי-פעם ראש הממשלה של ישראל?"
עניתי לו חד וחלק: "בכל מאודי אני מקווה שלעולם לא יגיע לידי כך, אך אם יגיע – זה יהיה חורבן הבית השלישי!"

בדבר אחד דומה אד קוץ' ל[קרוב משפחתי הקנדי-אמריקאי] אלכס ראב – בדיעות הימניות-הניציות שלו, ובסלידתו משמעון פרס. כאשר נסענו במכונית, קוץ' ישב עימנו מאחור, מטעמי-ביטחון, ודיבר על פרס בנימת זלזול, התלוצץ על חשבונו, כאילו פרס והקו המדיני המתון שהוא מייצג הם אסון לישראל.
נימה ניצית ימנית דומה נשמעה גם מדברי אלכס ראב. "אתם לא יודעים איך לטפל בערבים. אתם רכרוכיים. נוהגים בליבראליות יתירה. מתנהגים כמו היהודים בגולה! שום צבא אירופי לא היה מתחשב כך באוכלוסייה עויינת. צריך ללמד לקח את הערבים, ביד קשה." או – "אם ישראל מוכנה ללכת לוועידה בינלאומית, כמו שפרס רוצה – זה כאילו אומר שישראל היא גטו, בנפרד משאר העולם; שעל גורלה-שלה רשאיות להחליט כל אותן מדינות מתחסדות שטרם פתרו את בעיות המיעוטים וסכסוכי הגבולות אצלן בבית!"
לא פעם בא לי לענות להם: "בעצם, רבותיי, גם לכם יש בעייה לאומית דומה בארה"ב, השחורים – אז למה שלא תפתרו אותה באותה צורה רדיקאלית, כוחנית ואמיצה, שכמותה אתם ממליצים לנו לנקוט בטיפול בערביי השטחים – העמיסו מחר את כל הכושים שלכם על מטוסים וספינות ושילחו אותם חזרה ליבשת אפריקה שממנה באו! או אולי תעשו להם מה שעשיתם לאינדיאנים?"
מטעמי נימוס, ומהימנעי לתת עצות למארחים שבארצם אני שוהה רק ימים ספורים, לא אמרתי זאת. ואולי נמנעתי גם משום שחששתי פן בעומק ליבם שני אלה ודומיהם אינם מתנגדים לטרנספר שחורים, אלא שלא יעיזו להודות בכך, אפילו בשיחה עימי.
בארוחת-בוקר נינוחה בבית-האחוזה של White Rose סיפרה לנו ג'נין [אשתו של אלכס ראב] כי באורלנדו הסמוכה משדרת תחנת רדיו של הקו-קלס-קלן למאזיניה מיספר טלפון קבוע שיכול להתקשר אליו מי שיש לו להציע דרכים חדשות לעינוי יהודים. אגב, השם המסחרי של החברה שבבעלות אלכס, וייט רוז – אינו משום שהחממות והמשתלות מתמחות רק בוורדים. אחת הסיבות שבחר בשם וייט רוז היא שלדבריו זו היתה סיסמת הקשר של הקצינים הגרמניים בניסיונם להתנקש בחייו של היטלר ב-1944.
נחזור לקוץ'. תופעה מעניינת ומרתקת, שנמשכה לאורך כל הערב שבילינו עם קוץ', היתה יחס האזרחים הניו-יורקים אליו. נראה שלא שכחו אותו, למרות שכבר אינו ראש העיר. יש לו עתה תוכנית שיחה שבועית ברדיו, וכן בטלוויזיה, והוא מככב גם בסרטון-פרסומת לאבקות הרזייה בטלוויזיה.
על דרכו ניגשים אליו שוב ושוב אנשים מכל הסוגים, צעירים ומבוגרים, לבנים ושחורים – לוחצים את ידו, מדברים אליו ושמחים לקראתו. נוהגים לקרוא לעברו: "!We missed you" – זו האמירה הנשמעת ביותר. ואלן שמע אישה אחת אומרת לבעלה:
"Save us from the schwartzer!" – וזאת לאחר חליפת-דברים קצרה עם קוץ', וכוונתה כמובן לראש-העיר השחור שבא אחריו, דיינקינס [שהיה מכהן באותה עת].
קוץ' הזכיר לי מאוד בחיצוניותו – הפנים, התנועות, הגובה והאנרגטיות – את גרשם שלום המנוח. גם הסמכותיות דומה. אפילו כיפוף האוזן קדימה כדי להיטיב שמוע את הדובר אליו מרחוק. וכן קרחת-המצח הגבוהה הנוצצת.
קוץ' נראה זקוק כל הזמן להערכה ולתשומת-לב, ואולי זו הסיבה שהוא כה נהנה לצאת אל העם, להיות פופולארי ואהוד. לדבריו, אילו נשאר ראש העיר, היו כל אלה שעכשיו מתגעגעים אליו – באים בטענות קשות כלפיו. נוסף על כך – עכשיו סוף-סוף משלמים לו עבור דיבוריו. עשרות אלפי דולרים לכל פגישת-הרצאה.
קשה לראות פוליטיקאי ישראלי בדימוס נוהג כמוהו. ללא שום פורמאליות, אך בחביבות מקצועית. בהנאה שלימה, ומתוך תשומת-לב וכבוד לכל הפונה אליו, גם לאלה הטוענים לקשר כלשהו אליו או דרך מכרים, שהוא-עצמו אינו זוכר, אך לעולם אינו מניח לדובר אליו להרגיש בכך. לכל אורך דרכו, במדרכה, מסבים אליו כולם ראשיהם, מבחינים בו ורובם מאותתים לו לשלום ומדברים אליו. אף לא מילת גנאי אחת, או ביקורת. ניתן היה להרגיש שבעיני רבים הוא עדיין מסמל את ראשות העיר.
בקפה ניהל שיח סימולטאני עם יושבי השולחנות הסמוכים. יש באופיו מידה של פרימאדונה. כאילו הוא זקוק כל הזמן לתשומת-הלב הזו. אחרת כאילו אינו קיים.

*
27.5.90. יום ראשון. ניו-יורק. 22.45. "Jesus of Montreal", הסרט הקנדי דובר הצרפתית, בבימויו של Denys Arcand, שראינו אתמול בקולנוע פאריס בשדרה החמישית, פינת רחוב 58, בחברת אד קוץ', ג'וני ואלן, בדרך מביתו של קוץ' למסעדה, ולא כתבתי על כך אתמול.
נכנסנו ראשונים לאולם, בעודו ריק. נראה שחיכו לבואנו. התיישבנו במקומות טובים. המקומות אינם מסומנים. רק לאחר שישבנו, הניחו לקהל להיכנס. [ויצאנו עם הפמלייה דקות אחדות לפני תום הסרט].
הסרט מספר על קבוצת שחקנים במונטריאול, בראשות שחקן צעיר, שמתקבצת לשחק את הפאסיון, זו הצגת חיי וצליבתו של ישו הנוצרי, בנוסח מחזה-רחוב. ההצגה היא בחסות הכנסייה הקתולית המקומית.
לאט-לאט מתקבצים השחקנים לחבורה – שתי נשים, והן כמרים האם הקדושה, וכמריה מגדלנה, ושני גברים כמו שני השליחים פטרוס ופאולוס. המחזה ולפיו ההצגה נוצרים בקצב איטי, תוך עבודת-גומלין של השחקן-הבמאי ושאר הקבוצה, אך לבסוף הוא מוצג בהצלחה. רואים אפילו את הכתובת על הצלב: "ישוע הנאצרי". מושמעות בדיחות אחדות על חוסר-הסובלנות במזרח-התיכון. אנשים פשוטים מהקהל, המלווה את השחקנים מתחנה לתחנה עד הצליבה – מערבבים מציאות ודמיון ופונים אל ישו כאל המושיע. סגנון הסרט הוא שקטעי ההצגה מוגשים כקטעי קולנוע לכל-דבר, אלא שמתרחשים בתלבושות ובתפאורה של ימי שלטון הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס בירושלים.
הכומר, פטרונה של הקבוצה, שהזמין את הנוסח החדש הזה של ההצגה, כדי להימנע מהחזרה על ההצגה הטכסית המקובלת, טוען עתה שאינו יכול להרשות את המשך הצגת המחזה כי הוא מבוסס על עובדות שאינן בברית החדשה, כגון שאימו של ישו הרתה לחייל רומאי.
הקבוצה מתחילה להתפרק, וחבריה מחפשים פרנסות אחרות. הבחורה הצעירה, החתיכה, שהיא כבת-דמותה של מרים המגדלית, הזונה – ניגשת לבחינה של תשדיר-פרסום לבירה, מלאכה שבה עסקה בעבר, בטרם הצטרפה לחבורה לשם ההצגה. מקצועה כדוגמנית בסרטוני-פרסומת מסמל את העיסוק בזנות.
מפיקה גסת-רוח, האחראית על צילומי המיבחן, מעליבה קשות נבחנת אשר מבקשת לשיר בעצמה את מלות הפזמון של הפרסומת. המפיקה אומרת לה שרמת האינטליגנציה של שתויי הבירה הזו אינה עולה על גובה התחת שלה, ואיש אינו מצפה ממנה לשיר. עליה להשפיע על שותי הבירה בגופה ולא בקולה.
כאשר עולה למיבחן הדוגמנית מהמחזה, מבקשת ממנה המפיקה להתפשט, זאת כי לא הביאה עימה בגד-ים, כנדרש. השחקנית מורידה את מכנסיה ונשארת בתחתונים. זה לא מספק את המפיקה ואת הבמאי שלידה, שהיה בעבר מאהבה של השחקנית, והמפיקה דורשת ממנה להסיר גם את חולצתה.
אותו רגע השחקן שמשחק את ישו, וליווה למיבחן את חברתו השחקנית, מתרגז, אוסר עליה להמשיך להתפשט, והורס בהדרגה, בהתפרצות זעם, את היכל ההסרטה, סוטר למפיקה ומגרש את כל השאר. נוהג כישו שגירש מהכניסה להיכל את הרוכלים והתגרים.
השחקן וחבורתו ממשיכים להציג את מחזה צליבתו של ישו, אך הפעם באים שוטרים ואוסרים את השחקן הראשי לפני הצליבה. הוא מודה בחטאו ונשפט למאסר. אמרגן זריז מוצא דרך לשחרר אותו מבית-הסוהר, בהריחו שיש כאן גיבור מסוג חדש, שניתן לבנותו ולמכור את תדמיתו לתצרוכת המונים.
השחקן וחבורתו מנסים לחדש את המחזה, חרף איסור הכנסייה והמשטרה. שוב באים שוטרים לעצור אותו, באמצע סצינת הצליבה. אך הקהל, שמוקסם מהמחזה, מפריע לשוטרים. מתפתחת קטטה, וגברתן טוב-לב מהקהל, המבקש להדוף את אחד השוטרים, פועל בתנופת-כוח כזו שהוא מפיל את הצלב שאליו קשור השחקן המגלם את ישו. קורת-העץ הכבדה מוחצת את השחקן, והוא נפגע בראשו.
השחקן מובא לבית-חולים פשוט, בין עניים. כל תחנה ותחנה היא רמז למסופר על ישו בברית החדשה. הוא מתעורר ויוצא עם שתי הנשים. הם נוסעים ברכבת התחתית. התנהגותו מוזרה. לאחר שהם יורדים במדרגנוע, לרציף, הוא מתנודד ומבטא מלים מוזרות, כנראה פאראפראזה על דבריו האחרונים של ישו, באוזני אנשים מקריים שמחכים לבוא הרכבת תחתית, ונופל מת בשנייה.
הפעם מזעיקים אותו באמבולנס לבית-החולים הטוב ביותר בעיר, בית החולים היהודי. כל האחיות והרופאים לבושים בחלוקים ובכובעים עם סמלי מגן-דוד ואותיות עבריות של שם בית החולים. עתה הם מדברים אנגלית. לפתע נפסק התרגום בגוף-הסרט מצרפתית, והוא נהפך לסרט אנגלי רגיל. הם עושים הכל כדי להחיות את השחקן. טיפול במכשירים המשוכללים ביותר, אך לשווא. אין מצליחים להחזירו לחיים.
מאחר שאין לו קרובים, לבד משתי השחקניות שמלוות אותו, מחליט הרופא לתרום את ליבו ואת קרנית-עינו לניתוחי השתלות. ואכן, בסוף הסרט ממשיך ליבו לפעום באדם אחר, וקרנית-עינו מחזירה את חוש הראייה לחולה שהיתה עיוורת.
בני-החבורה סבורים כי עתה הסתיים הכול. עליהם להתפזר ודבר לא נשאר מההצגה. אך האמרגן הזריז אוסף אותם ומחתימם על המשך ההופעה, לה הוא צופה עתיד גדול גם לאחר מותו של השחקן הראשי. מבלי שנאמר בפירוש, מובן שהנמשל הוא שכך נוסדה גם הנצרות, לאחר מות ישו.
מחזה נוצרי מאוד, שאין טעם לעמוד כאן על כל משמעויותיו, אך ניתן לכתוב עליו רשימה או טור בעיתון. הרעיון החוזר לאורך כל הסרט הוא שמי שמשחק את חיי ישו נעשה, מכורח צירוף מקרים ונסיבות שבהווה, לישו חדש בעצמו, וגורלו למות על הצלב, כמוהו, ולהותיר אחריו מעין כת שמשחקת את הריטואל, הטכס, של מחזה מותו ומתפרנסת על כך.
צירוף המקרים שבראיית הסרט הזה דווקא היה לי מעין המחשה נוספת לכך שארה"ב היא ארץ נוצרית בייסודה, והיהודים מצטיירים מצד אחד, עדיין, כמתנגדיו של ישו, טיפוסים מזרח-תיכוניים כמו הקנאים שבארץ-ישראל כיום, ומצד שני ישו הנרדף מסמל את הצד הטראגי שבגורל היהודי. אך אולי זהו פירוש אישי מדי, שאינו נובע דווקא מהסרט.