על "חלומות" מאת רעיה אדמוני
גוונים 2013, 487 עמ'
הרומן "חלומות" בנוי בתבנית הרומן הקלאסי, שהכיל מלבד הדמויות המרכזיות שפע של דמוית משנה, וכולן פועלות בתוך עלילה שמפתיעה כל פעם מחדש, עלילה המתרחשת לאורך דורות ועל פני אתרים רבים ושונים; אלא שבשונה מן הרומן הקלאסי לא מדובר כאן בבדיון, אלא בדמויות של אמת ובהתרחשויות של אמת המתועדות ברגישות ובכאב. הרומן הזה מאשר את האמרה הנחשבת לקלישאה שהחיים מדהימים יותר מכל בדיון.
הדמויות הראשיות של "חלומות" הן שרק'ה שר, לימים – פדרבוש, בתה שיינדל, וכן שיימע (שמאי) פרידמן, ולידם מסופר הרומן על בני משפחותיהם הרבים והמסועפים, שכניהם, מעבידיהם ודמויות רחמניות – מזה, ואכזריות – מזה, עמהן הם נפגשים במהלך חייהם.
בעטיו של חלום שחלמה חנה-לאה, איתרע מזלה של בתה, שרק'ה, להינשא בגיל שלוש-עשרה וחצי לרב העיירה בלז'יץ שבפולין בן השישים וחמש. כלום לא עזר לנערה המסכנה – לא התנגדותה העזה ושתי בריחותיה מהבית, לא התנגדותה של דודתה הצעירה צירל, ולא תמיהתם של השדכן והחתן הזקן עצמו – הנישואין מתקיימים ברוב עם, והנערה המסכנה חווה ליל כלולות וחיי אישות מבהילים – עם "הניחוח" היהודי הכולל מקווה, גילוח ראש האישה, וקיום מצוות פרו ורבו באונס ממש. הרעיון שצריך להינשא מאהבה הוא רחוק מהבנתה של הקהילה היהודית של בלז'יץ בתחילת המאה העשרים, שהרי כל מטרתו של הזיווג הוא להביא לעולם ולדות, ולא אהבה. שרק'ה המסכנה אוהבת את הנער היפה יענקל'ה פולצ'ק, והוא אוהב אותה, וכל תקוותם של השניים היא שהרב הזקן ילך לעולמו בקרוב, והוא ישא את האלמנה. אלא שזאת מסתברת כתקוות שווא – הרב חי עד גיל תשעים ושתיים, ויענקל'ה המיואש נושא לאישה את גיטל. אושרה היחיד של שרק'ה בחייה עם הרב הוא בימי הנידה, כשהרב לא נזקק לתשמיש, וכאשר לימים, בגלל זקנתו, תש כוחו.
מסתבר שאישה לא צריכה להיות מאושרת בחיי נישואיה כדי להביא ולדות לעולם, ואמנם נולדים לה חמישה ילדים, שהבכורה מביניהם היא שיינדל, שכאמור תיהפך בהמשך הרומן לדמות עיקרית. שרק'ה מבקשת להגשים בשיינדל בתה את החלומות שלא הגשימה בחייה: הבת לומדת בגימנסיה, ונישאת מתוך אהבה לשאול פרס, בן למשפחה מכובדת בעיירה.
בנקודה זאת עושה הרומן קפיצה נחשונית לדמות אחרת שהיתה בבחינת סטטיסט בתחילת הרומן, הלא הוא שיימע (שמאי) פרידמן. בהיותו בן עשר בלבד הוא מתייתם משני הוריו. הסבים שאינם מסוגלים לפרנס את חמשת הילדים, מחליטים להביא למעונם רק את הקטנים – מנשה וביילה, ואילו את הגדולים מחלקים לבתי זרים: סילקה תהיה משרתת בבית גרוסמן, חיה'לה תעבור לבני הזוג קלופמן חשוכי הילדים שיאמצו אותה לבת, ואילו את שיימע, שאיש לא רצה (איזו תועלת יכול להביא בן שלמד בחדר וב"תרבות"?), מביא חיים, בעלה השני של הסבתא, פייגה-חנה, ללובלין, שילמד מקצוע הרצענות אצל משפחתו של זליג קרקובסקי. היגון של שיימע האומלל, שאיש איננו רוצה בו, והפרידה המרגשת מהסבתא שחשה ייסורי מצפון על מה שהיא מעוללת לילד המסכן, עשויה להזיל דמעות אף מקורא שקורץ מאבן (עמ' 129-118).
החיים של שיימע בבית קרקובסקי מזכירים את ספריו של דיקנס: הילד עובד מהבוקר עד הערב, מקבל לאכול שאריות של אתמול, איננו מסב לשולחן עם בני הבית, הוא ישן במרתף אפל וקר, ואיש לא דואג לו לבגדים ולמצעים (עמ' 177-130). איש במשפחה אינו מרחם על היתום האומלל. אדרבה, לעיתים, על לא עוול בכפו, זליג הרגזן מכה אותו, וכשהוא רוצה בשבת לשאוף אוויר בגן הציבורי, מתנפלים עליו נערים פולנים אנטישמים ומפליאים בו את מכותיהם. נקודת האור היחידה בימים קשים אלה היא גולדה, צעירה יתומה חירשת המתפרנסת כתופרת. גולדה מנקה את פצעיו, מעניקה לו מעט אוכל ותשומת לב. היא תופרת לו חולצה וכן שקיקים לתפילין ולטלית, שהרי בקרוב הוא יהיה בר-מצווה. אלא שגם קרן אור זאת נמוגה, כי גולדה נישאת לאלמן אב לילדים, ועוקרת מלובלין.
שיפור אדיר במצבו קורה כאשר לגמרי במקרה מפתיע שיימע את פרימט, אישתו של זליג, במצב עדין (שלא יפורט כאן...) – כדי להשיג את שתיקתו, משפרת פרימט את מצבו של שיימע לאין ערוך: הוא מסב לשולחן עם המשפחה ואוכל כמו כולם, היא מכינה לו מצעים ודברי מתיקה במרתף שלו, ומרשה לו להשתמש בנר למאור כראות עיניו, פריווילגיה שנמנעה ממנו קודם לכן (עמ' 177 ואילך).
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהמשפחה סבלה מרעב, מסתבר ששיימע הופך למושיע למשפחה שכל כך הרעה לו: הוא עובד גם אצל זליג וגם אצל אופה, ומשיג בשל כך כיכר לחם כל יום. הוא מצליח למכור חפצים משומשים ולהשיג תמורתם ירקות מהאיכרים המגיעים לשוק, הוא אפילו מצליח לסדר לעבודה לזליג ולעצמו ברצענות במחנה הצבא האוסטרי החונה בעיר.
שיפור של ממש במצבו מגיע כאשר הוא עובר לעיר חודל ומשמש כעובד אצל אברום לדרמן הרצען ואישתו ריביקניו. לזוג זה חמש בנות, והם מתייחסים אליו כאל בן, ואף היו מעוניינים לאמץ אותו, אך הוא אינו מסכים כי יש לו אחים, ואינו יכול להתעלם מהם. הם מעוניינים להשיא לו את בתם טובה, שמעוניינת בו, אלא ששיימע נקרא לשרת בצבא, והיא נישאת בסופו של דבר לשלום פלומנבאום. שיימע עצמו נושא לאישה את חיה'לה, רק לאחר שהצליח לאסוף כסף לקניית דירה, שכן את כל הכסף שהרוויח בצעירותו הוא חילק לבני משפחתו. כאן המקום לציין ששיימע מצויר ברומן כדמות נדיבה בצורה מופלגת: את הכסף שהשתכר אצל אברום הוא שולח לסבתא, מבלי שנטר לה על כך ששלחה אותו לעבדות אצל זליג, הוא מעניק כסף לנדוניה לאחותו חיה'לה, מסייע בכלכלת הבית של סילקה. בגלל נדבנותו זאת, הוא נאלץ לדחות את נישואיו לחיה'לה עד שיצליח לבנות לעצמו מחדש מעמד כלכלי ודירה. מאוחר יותר, כשהוא יוצא שכול ורצוץ ממלחמת העולם השנייה, הוא מעניק מטובו לכל מי שפוגש בו, כפי שעוד יתואר בהמשך.

המשך הספר מוביל את הקורא אל קורות הגיבורים הראשיים אחרי מלחמת העולם השנייה. מסתבר שהמשפחות עוברות חורבן כמעט טוטלי: חיה'לה וארבעה מילדיה נרצחים באכזריות על ידי הנאצים. שיימע ובנו הבכור לייבל מצליחים לשרוד בנס, וגם בשל תושייתו של שיימע שהצליח להשיג מעט מזון תמורת עבודות קטנות ברצענות שביצע לשומרים. כל אחיו של שיימע נרצחים, ורק ביילה, בעלה עזריאל ושני ילדיהם ניצלים, כי בזמן המלחמה גרו בחלם, ליד הגבול הרוסי, הצליחו לברוח במועד מהכוחות הנאציים. הם, וכן טויבה, הבת של סילקה, אחותו הבכורה של שיימע, מהגרים לארצות הברית.
שיימע ולייבל מצליחים לשרוד גם את שריפת המחנה על ידי הנאצים לפני נסיגתם. הם מתחבאים במחסן בטון, ואינם נשרפים למוות כמו שאר חבריהם. הם אורזים בגדים ומזון ממחסני המחנה הנטוש, וכך מצליחים להגיע ללובלין, לשכור דירה, ולחיות ברווחה. כאן, כאמור, שוב מתגלה נדיבותו המופלגת של שיימע, המצליח במסחר (כי הוא כעדות עצמו – גליציאנר): הוא מעניק כסף לכל מי שנזקק ומגיע אליו לגמילות חסדים, הוא מעניק מכספו אף למשפחת קרקובסקי הפליטים, שכל כך התעמרו בו. שמלקה, ראש הבלוק במחנה הריכוז, שהתעמר בשיימע ובבנו, מקבל ממנו כסף. חיה קליימן מקבלת לתדהמתה משיימע צרור גדול של שטרות. שיינדל, בתה של שרק'ה, שראתה במו עיניה איך רוצחים את ילדיה, ייחלה שאולי שאול בעלה הצליח לשרוד, והנה נודע לה בנסיעה ברכבת, כי שאול אמנם שרד, אך כששוחרר על ידי האמריקאים, לא התאפק ואכל מעבר ליכולת הקיבול של קיבתו המצומקת מרעב, ונפטר על סיפה של הישועה. שיינדל שבסוף המלחמה חלתה בטיפוס והפכה לשלד אדם, טופלה על ידי נזירות בבית-חולים, איבדה את תקוותה האחרונה כשנודע לה שבעלה מת, והיא רוצה לקפוץ מהרכבת, כי למה לה חיים? ובכן, שיינדל זאת פוגשת את שיימע הנדיב ברדתה מהרכבת. הוא קונה לה בגדים, שוכר לה דירה, קונה לה מכונת תפירה שתוכל להתפרנס. בסופו של דבר, לאחר שבנו, לייבל, עוקר למחנה הכשרה בגרמניה לקראת עלייתו לארץ, ואחותו היחידה של שיימע שנותרה, נסעה עם משפחתה לאמריקה, הוא מציע לשיינדל נישואין, וכך שני אודים ניצלים מאש מצליחים לאזור אומץ וכוחות, ומקימים משפחה חדשה על חורבות משפחותיהם. נולד להם בן, ששמו קלמן מנחם מנדל כשמו של אביה של שיינדל, הרב פדרבוש, שנשא את אימה בגיל שלוש-עשרה כשהוא בן שישים וחמש. כשמלאו לבן הזה שנתיים וחצי (לאחר שכמעט נחטף על יד אישה מטורפת, ולאחר שמאוחר יותר נכווה מחלב רותח), הוריו מביאים אותו לארץ ישראל ממחנה העקורים בגרמניה. הילד בעל השם המשולש הוא מנחם פרי, קריין הרדיו, שסיפר את סיפור משפחתו לרעיה אדמוני (עמ' 469).
למה "חלומות"? ובכן, הספר הרי מתחיל בחלומה של חנה-לאה שבעקבותיו אימללה את בתה שרק'ה, אבל באמת הספר גדוש בחלומות. ספרתי עשרים וחמישה חלומות (ואולי דילגתי על כמה). רובם ליניאריים, אבל יש לא מעט מהם שתיאורם משכנע למדיי, בעיקר סיוטיהם של ניצולי השואה הנפגשים עם רוחות המתים המבקשים פתרונים למותם המבהיל.
הספר גדוש בתיאורים של צורתם החיצונית של הגיבורים, לבושם, התנהגותם, המאכלים אופן הכנתם, מקומות המגורים הרבים על פנימיותם וחיצוניותם, ההווי היהודי, הדבקות באמונה. לאחר השואה שיימע ושיינדל כבר לא מאמינים באלוהים, לדידם או שאין אלוהים, או שהוא קיים אבל הוא אכזר, נוקם ונוטר, ואין טעם להאמין בו. אף על פי כן הם דבקים בסממנים החיצוניים של האמונה: שיימע מקפיד להתפלל בבית הכנסת, והוא מאושר כאשר שיינדל תופרת לו שקיקי תפילין וטלית, כמו שעשתה בזמנו גולדה החירשת הטובה. כששיינדל מתייסרת בלידתה, שיימע מתפלל לאלוהים.
הסופרת מעניקה לשיינדל נגיעות של פמיניזם: היא מסרבת ללכת בכיסוי ראש לאחר נישואיה, כי כיסוי הראש לדעתה הוא סממן בכל הדתות לבעלות הגבר על האישה, והיא מתקוממת על כך כי למרות שכל עול ההיריון והלידה הוא על האישה – הגבר הוא זה שמעניק את השם לילדיו. ברור שתיאור קורותיה של שרק'ה אימה הוא זעקה גדולה כנגד דיכוי האישה בחברה המסורתית היהודית.
הגויים ברומן מתוארים בכל נכותם המוסרית: חברים לשעבר הופכים לחיות טרף. במקרה הטוב הם מגרשים את היהודים המבקשים מקלט, וברגיל הם מלשינים עליהם, מכים אותם ורוצחים בהם (גם אחרי נסיגת הגרמנים!)
תמונת יגון נוראה מובאת בספר, כאשר מתואר איך גויי בלז'יץ החליטו לסיים את מה שהתחילו הגרמנים, הם היכו בצורה אכזרית את היהודים שחזרו לבתיהם, ואחד מהם לא עמד בסבל, נפטר מהמכות שקיבל (עמ'303-301).
לייבל, בנו של שיימע, עלה כאמור לארץ ישראל עוד בימי המנדט, ונקלט בקיבוץ רמת יוחנן, קיבוצו של מתתיהו שלם, שהעניק לנו את "פנה הגשם", "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין" ועוד שירים מולחנים רבים. מתתיהו שלם מוזכר בספר כמדריך עליית הנוער בקיבוץ, ולייבל (שבינתיים קראו לו ליאון, ואחר כך אריה) מעריץ אותו (עמ' 416, 428, 422, 457). ארץ ישראל והקיבוץ, למרות העבודה הקשה, מתוארים במכתביו אל אביו ואל שיינדל כגן עדן עלי אדמות.
בסוף הספר מופיעים שני נספחים: קורותיהם של לייבל ושל חברו דוב במחנות הריכוז, כאשר רק צירופי מקרים והרבה מזל גרמו לכך שהם הצליחו להינצל, כשאוקיאנוס של מוות ורצח מסביבם. שני נספחים אלה מזכירים לקורא לאילו תהומות של שפל ואכזריות יכולה האנושות להידרדר.
הרומן איננו חף ממעידות קלות, כגון תיאור שאיננו ממש אמין של ההווי בצבא הפולני, אליו גויס שיימע (253-249), או הדרך (הלא ברורה) בה הצליח שיימע להתעשר לאחר ששרד את מחנות הריכוז (עמ' 308 ואילך, 420, 441). אבל לעומת העלילה מפעימת הלב של הרומן, ובעיקר לאחר שנודע לקורא שמדובר באירועים שקרו בעלילוּת, ולא בדמיון, הרי שרק דקדקנים כמוני ייתנו תשומת לב לזוטות. הספר מרגש, לעיתים עד דמעות, מעורר מחשבה, וגורם לנו להודות עשר פעמים ביום על כך שנולדנו לדור הזה ואנחנו חיים במולדתנו.