מחנה המרכז
במאמר שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" ו"מקור ראשון", הציג אורי אליצור תובנה מעניינת, לפיה אקסיומת "גוש מרכז שמאל" מול גוש הימין היתה פיקציה, ולאמיתו של דבר, קיים "גוש מרכז ימין" הניצב מול גוש השמאל. האם הוא צודק?
דומני שאליצור הרחיק לכת בתיאוריה שלו על "גוש מרכז ימין", אך הוא צודק בביקורתו על אקסיומת "גוש מרכז שמאל". אכן, הייתה זו פיקציה.
אני מאמין שיש מרכז בישראל. איני חסיד של החלוקה לגושים; אני מאמין במערך פוליטי ואידיאולוגי הרבה יותר מורכב, עם חלוקות שונות בסוגיות שונות ובמצבים שונים. אבל אם מתעקשים לחלק את הציבור לגושים, הרי שבפירוש יש גוש מרכז.
יוסי שריד נוהג לומר שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, נמוך מים המלח, שאליו מתנקזים מתוך עצלות מִי שאינם מתאמצים לגבש השקפת עולם. בכלל, כפי שיש אצלנו נטייה לזלזל בציבור המסורתי ולדרוש מהאנשים להגדיר עצמם כחילונים או דתיים, כך יש אצלנו נטייה לזלזל בציבור המרכזי.
אבל הציבור הזה הוא ציבור איכותי, חושב ומבין שהחיים מורכבים יותר מהפתרונות הפשטניים של הקצוות. הציבור הזה סולד מן הקיצוניות, מן הקרע בעם ומחפש את הגשר בין הגושים. הבעייה היא שאין למרכז ביטוי פוליטי אידיאולוגי רציני, שיציב חלופה אמיתית לגושים המוכרים. במקום זאת, מוצעות לציבור הזה מפלגות אווירה נוסח ד"ש ומפלגת המרכז, מפלגות טרנד כמו הגמלאים או תרמית נוסח "קדימה" ו"התנועה" – "שמאל" מדיני קיצוני בתחפושת של מרכז. בלית ברירה, מי שאינם מזדהים עם אחד הגושים נותנים למפלגות הללו את קולן בתקווה שהפעם הן תַּצְדֶקְנָה את המנדט שקיבלו ובכל פעם מתאכזב מחדש. "הדרך השלישית" בשנות ה-90 היתה ניסיון אחר, לגבש במרכז אידיאולוגיה מוצקה, אולם הניסיון הזה נחל כישלון, למרבה הצער.
"יש עתיד" היא מפלגת אווירה מובהקת, שלא אמרה כלום בשום נושא, וניקזה אליה את הצורך והרצון במרכז פוליטי ואידיאולוגי. אם תישאר "יש עתיד" במקום הזה, היא תתנדף כקודמותיה. האתגר של יאיר לפיד וחבריו, הוא לעצב חלופה מרכזית אידיאולוגית אמתית, שתהפוך את "יש עתיד" לגורם מרכזי, משפיע ויציב בפוליטיקה הישראלית לאורך זמן.

אופוזיציה פטריוטית
באחד באפריל 1959 בשעה 21:00, הופסקו לפתע שידורי הרדיו, וצה"ל שידר סיסמאות גיוס של יחידות המילואים. השידור, ללא כל ידיעה מוקדמת על כוננות, גרם לבהלה בציבור הישראלי ולגיוס חירום במדינות ערב ומתיחות חמורה בגבולות, שעלולה הייתה להתדרדר למלחמה.
לאחר זמן קצר נמסר שמדובר בתרגיל. האירוע זכה לכינוי "ליל הברווזים", כִּשְׁמָה של אחת מסיסמאות היחידות: "ברווזי מים".
האירוע עורר טלטלה בצמרת צה"ל ובמערכת הפוליטית. סיעות האופוזיציה ובהן תנועת החירות הגישו הצעות אי אמון בממשלה.
אולם בעיצומו של האירוע, עלה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות מנחם בגין לדוכן הנואמים, והצהיר שאמנם אין לו מושג על המתרחש, אולם "אם צבאנו נקרא לפעולה – נעמוד כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מאחוריו, כפי שתמיד עמדנו."
במבט בן ימינו, הופעתו של בגין נראית נלעגת. מה זאת ההתייצבות האוטומטית, בלי לבדוק, בלי לבחון, בחינת "נעשה ונשמע"? אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית התבגרה, ואינה מתייצבת דום לכל פיפס של הצבא.
אבל יש צד חיובי בתמימות הזאת – בכך שברגע שנראה כשעת מבחן, אולי כמלחמה קרובה, האופוזיציה מתייצבת מאחורי צה"ל, כיוון שגם אם היא אופוזיציה לממשלה, אין היא אופוזיציה למדינה.
אין מקום להתייצבות אוטומטית כמו של בגין, יש מקום לגישה ביקורתית יותר, מטילה ספק. הבעיה היא שלעתים דומה שהרחקנו לכת יתר על המידה, לאופוזיציה אוטומטית גם כאשר יש מקום לאחדות לאומית, לעמידה איתנה של כל החברה הישראלית, מול איומים ביטחוניים משמעותיים.
יש לציין, שב"עמוד ענן" נהגה האופוזיציה באחריות. זולת מר"צ, שעם כל הכבוד להכפלת מושביה בכנסת, מדובר במפלגת נישה קיצונית וקיקיונית, כל הגורמים האחראיים התייצבו לצד מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול מתקפות הטילים על אזרחי ישראל. כך נהג ראש האופוזיציה שאול מופז וכמוהו ראשי המפלגות הציוניות שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני. תגובתה של מר"צ הייתה פאבלובית, כמי שמחויבת למלא את תפקידה באופן אוטומטי, בלי לחשוב. אבל זולתה, האופוזיציה הפגינה אחריות לאומית.
מן הראוי שכך תנהג האופוזיציה לנוכח האתגרים הביטחוניים הצפויים לממשלה החדשה. בין מפלגת העבודה לליכוד פעורה תהום בנושאים החברתיים הכלכליים. בין שתי המפלגות –מחלוקת קשה בסוגייה המדינית (אף שאין זו מחלוקת אקוטית בשנים הקרובות). המחלוקות הללו הנן אידיאולוגיות. אולם אין מקום לכל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לצורך להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה ולזכות ההגנה העצמית של ישראל.
אין מחלוקת אידיאולוגית בסוגייה האיראנית. כל הגורמים האחראיים בישראל מבינים שאין להשלים עם התגרענותה של איראן. כל הגורמים האחראיים בישראל מסכימים שפתרון צבאי הוא האופציה האחרונה ויש למצות את אופציית הסנקציות הכלכליות על איראן. כל הגורמים האחראיים מבינים שבלי לחץ ישראלי מאסיבי העולם לא יפעיל סנקציות כאלו. הכול מבינים שלחץ כזה יכול להיות אפקטיבי רק ביצירת הבנה עולמית שישראל רצינית בכוונתה לתקוף, אם זו תישאר האופציה האחרונה. והכל חייבים להסכים, שאם זו תהיה האופציה האחרונה, אסור לישראל לא להפעיל אותה.
מחלוקת בשאלה – האם ומתי יגיע רגע האין ברירה, אינה נושא לדיון פומבי, אלא לדיון מקצועי, חשאי. ישראל היא דמוקרטיה, וברור שמי שיקבל את ההחלטה הוא הדרג המדיני.
מן הראוי שהאופוזיציה האחראית – מפלגת העבודה ו"התנועה" (אם תהיה באופוזיציה) תתמוך בממשלה במאבק נגד הגרעין האיראני. מן הראוי שהאופוזיציה האחראית תתמוך בממשלה בפעולה למניעת זליגת נשק אסטרטגי ובפרט נשק השמדה המונית מצבא סוריה לגורמי טרור אסלאמי. מן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בפעולה נגד טרור הטילים, אם יתחדש.
יש מקום לאופוזיציה לוחמת, אך בנושאים הללו על האופוזיציה להיות פטריוטית ואחראית. מן האופוזיציה נדרשת מידת האחריות, אך גם הממשלה נושאת באחריות.
על ראש הממשלה לקבוע מנגנון לשיתוף והתייעצות עם ראשי האופוזיציה בסוגיות הביטחוניות. עליו להבין, שהתייצבות האופוזיציה לצד הממשלה וצה"ל הוא אינטרס ביטחוני, מדיני וחברתי ממדרגה ראשונה, והוא כראש הממשלה נושא באחריות לעשות כל שביכולתו כדי ליצור את האחדות הזו.

ההמלצה הראויה
יש לברך את מפלגת העבודה, "התנועה" ומר"צ על שנמנעו מהמלצה לנשיא להטיל על מי מראשיהן להרכיב את הממשלה. אולם היה עליהן ללכת צעד נוסף – להמליץ לנשיא להטיל את התפקיד על נתניהו. היה עליהן לומר, שהן מתנגדות לדרכו של נתניהו ולכן תמלאנה את שליחותן הציבורי באופוזיציה, אולם על הנשיא לכבד את החלטת העם שהעניק לנתניהו את המנדט להיות ראש הממשלה.

חנין'ז
הסכמתי מאוד עם מאמרו של אלי ניסן [גיליון 812], בתגובה לדבריו של משה נגבי אודות התבטאותו של יאיר לפיד נגד גוש פוליטי עם הזועבי'ז. אולם בעיניי, הבעייה אינה רק הפרשנות שהציג נגבי, ואי מתן ביטוי לגישה אחרת, אלא עצם העובדה שסוגייה זו נידונה בתכנית משפטית וקיבלה פרשנות משפטית. זוהי סוגיה פוליטית לחלוטין, שמקומה בתוכנית משפטית זהה למקומה במדור ספורט.
על מה מדובר? על שותפות בקואליציה. אין המדובר בזכות להתמודד לכנסת, שהינה מזכויות האזרח, אלא בהרכבת קואליציה, שהינה ביטוי להסכמות פוליטיות ולאחריות משותפת.
אלו הסכמות פוליטיות יכולות להיות עם מפלגות אנטי ציוניות, השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית, שבכל עימות בינינו לבין אויבינו הן אוטומטית בעד האויב? במבצע "עמוד ענן" מר"צ התנגדה למבצע, אבל מרצ היא בצד שלנו – המחלוקת עימה היא מה טוב לישראל. המפלגות האנטי ישראליות תומכות בצד של משגרי הטילים לעבר ישראל. כך בעימות זה, וכך בכל עימות אחר, בעבר ובהווה. האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את אחמד טיבי, עוזרו ויועצו של רב המרצחים ערפאת, שותף לקבלת החלטות בנוגע לענייני "על פי מקורות זרים"? הרי עצם המחשבה על כך מעוותת.
הצגת דבריו של לפיד כ"גזענות" היא צביעות מתחסדת. יש בעיית גזענות בישראל, כפי שראינו בקרב חלק מאוהדי בית"ר ירושלים רק לאחרונה. יש להיאבק בגזענות הזאת. אולם כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. אי אפשר להילחם בגזענות, כאשר מציגים כ"גזענות" דברים שאין בינם לבין גזענות ולא כלום. אין דבר המשרת את הגזענות האמתית הקיימת בתוכנו, מאשר שיתוף פעולה עם קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, המציג את ישראל כמדינת אפרטהייד ואת הציונות כגזענות.
אז לפיד אמר זועבי'ז. זה נשמע כמו אוי אוי אוי... מה, אנחנו לא מדברים על הפייגלינים? רבין לא דיבר על הפוגלים? הרי זה ביטוי מקובל שאין עימו כל בעייה. ההתנפלות על לפיד בשל דבריו, פשוט דוחה.
הבעייה אינה קשורה כלל לערבים, אלא לעמדות פוליטיות אנטי ישראליות. אני לא הייתי מגדיר את התופעה כזועבי'ז אלא כחנין'ז. הרי דב חנין אינו יכול להיות בקואליציה ישראלית, בדיוק כמו חנין זועבי. אני, אגב, מעדיף את זועבי חנין על חנין דב. היא ערבייה, ובסכסוך הלאומי בין העם שלה לבין המדינה שלה – איני מצפה שתעדיף את הזהות האזרחית שלה על פני הזהות הלאומית שלה. לעומת זאת, אני בז לדב חנין שמואס בזהות הלאומית שלו, ותומך באויבי מדינת הלאום שלו.
בבחירות האחרונה התמודדה רשימת אלאמל לתג'יע, "התקווה לשינוי". זוהי רשימה של אינטלקטואלים ערבים, הנאבקת למען השתלבות אמיתית של ערביי ישראל בחברה הישראלית, כולל שירות אזרחי של הערבים. היא יוצאת נגד המפלגות הערביות שמעמידות את הסוגיות המדיניות בראש במקום לקדם את ענייני הציבור הערבי בישראל. עמדתם המדינית, היא תמיכה במו"מ עם הפלשתינאים והקמת שתי מדינות בגבול שיוסכם במו"מ. ראשיה הודיעו שישאפו להצטרף לכל קואליציה, כדי לסייע לקידום המגזר הערבי.
אילו המפלגה הזו נבחרה לכנסת, היא היתה מועמדת ראויה להצטרף לממשלה ואין לי ספק שהיא היתה שותפה רצויה. לעומת זאת, מפלגה שכולם דב חנינים, יהודים, לא היתה ראויה להיות שותפה באף קואליציה ציונית.