על ספרו של הרי בר-שלום "סוף מסע הפרפרים"

ספריית פועלים, 2012, 175 עמ'

במרכזה של הנובלה "סוף מסע הפרפרים" שני גברים, אב ובנו, שנטשו אותם נשותיהם, והם שרויים באבל מתמשך, הם "שפוטים" של נשותיהם הנעלמות, ולשום אישה אחרת אין סיכוי שתמלא את החלל של אלו שנטשו אותם.

הבן, הלא הוא אדי שחורי (נגרסקו לפני שעיברת את שמו), מוזמן על-ידי דודניתו דיאנה להגיע לבוקרשט כדי לפגוש את אביו (הנוצרי) יוג'ין, הגוסס מסרטן הלבלב, אותו לא ראה מזה שלושים שנה. מסתבר שאימו של אדי, קלרה, קלריסה, נטשה את אביו ועלתה לארץ ישראל עם בנה שהיה באותם ימים כבן שמונה. יוג'ין, כאמור, סוגד לזיכרה של רעייתו הנוטשת עד יום מותו, וכל ביתו מוצף בתמונותיה, אבל לפני שיעזוב את העולם הזה הוא מבקש לפגוש את אדי, בנו יחידו, שלא היה בקשר עמו מאז שהוא ואימו עזבו את רומניה.

לאורך כל הספר מסופר על כך שרונה, אישתו של אדי גם כן נטשה אותו, ונסעה ממנו על מנת לא לחזור, והוא שומר לה אמונים למרות שבסתר ליבו הוא יודע שלא יראה אותה שוב לעולם. אדי הוא אדריכל שהתפרנס ממקצועו זה עד שהחליט לנסוע להודו, בה שהה מיספר שנים. שם הוא פגש את רונה ב"בית חם", מקום שנרקומנים מנסים להתנקות מהסמים. אחר כך פגש בה במנזר שעל ההימליה, שם הוא משתדל להצילה מההתמכרות המבהילה. כעבור מחצית השנה שהיו יחד, היא שוב נעלמת, שוקעת אל הסם ונתפסת גונבת ממזקקת אופיום. אדי מצליח לשחרר אותה, גומל אותה מהסמים ומחזיר אותה ארצה. אימו מתנגדת שבנה יישא לאישה נרקומנית-לשעבר, אבל לאחר שזו נהרגת בתאונה, אדי נושא את רונה לאישה. רונה מצליחה מאוד בעבודתה בחברת היי-טק, ומגיעה לדרגת סמנכ"ל. לעומתה, אדי איננו מצליח לחזור לעסוק באדריכלות, והוא נאלץ לעבוד בגננות. מסתבר שגם מהבחינה הזאת דומה גורלו של אדי לזה של אביו – גם הוא היה מיועד ללמוד בסמינר (לכמרים), ובסוף נעשה גנן של עיריית בוקרשט. צריך לציין שלמרות התנקותה של רונה מהסמים, היו לה כל פעם התפרצויות זעם בלתי נשלטות. באחת מהן, בליל החתונה, היא עושה סצינת קנאה נוראה כלפי חברה שלה וכלפי אדי, היא זורקת עליו חפצים, והוא נפצע בידו. בבית חולים תופרים את ידו בחיפזון, כדי שיספיקו לחופה, ומאז נשארה לו "אצבע משולשת". הוא לא מתקן את המעוות הזה כדי לא למחוק את העוול של אישתו כלפיו.

לימים רונה חולה מאוד, ונאלצים לכרות לה את השחלות. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בה מופגז כל אזור חיפה, רונה שוקעת בדיכאון, שבסופו היא מתפטרת מעבודתה ונוטשת את בעלה ואת הארץ.

הנסיעה של אדי לרומניה מתרחשת כשנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כלומר, ב-2007. דודניתו דיאנה, הנוהגת באדי בנדיבות גדולה – משלמת עבור כרטיסי הטיסה, עבור ההסעות בבוקרשט והארוחות במסעדות המפוארות – מטיחה בו ובאימו האשמות על שנטשו איש המעלה כמו יוג'ין. בהמשך היא מראה כלפי אדי וכלפי גורלו המון אמפתיה, ויש רגעים שהקורא חש שהיא אפילו מחזרת אחריו, ואולי גם מנסה (ללא הצלחה) לפתות אותו. היא משתובבת עימו, ואפילו מתפשטת משמלתה ונשארת בבגד ים, כביכול כדי לתפוס שמש בקיץ הקצר של רומניה (ראו עמ' 136-134). דיאנה עורכת לאדי סיורים בשדרות הענקיות של בוקרשט, במוזיאונים, באוניברסיטה, בבניין אתנה לקונצרטים, בכיכר המהפכה, שם מרדו בצ'אושסקו, ושם גם נהרג אביה, בבניין הצבא ובצ'ישמיג'יו, הפארק היפה של בוקרשט. לאחר מות אביה של דיאנה, יוג'ין טיפל בה במסירות כמו אב. היא בעלת תואר דוקטור, עובדת באקדמיה, ועוסקת בין השאר בתרגום ובדיבוב. בביקור בצ'ישמיג'יו, נזכר אדי שבהיותו בן שמונה ביקר הוא עם הוריו בפארק הזה, והוריו רבו על מישהי בשם פרסקיבה. מאוחר יותר נודע לאדי מאסתריקה, חברתה של אימה, וגם יריבתה – באשר שתיהן היו מאוהבות ביוג'ין – שליוג'ין הייתה פרשה עם אישה בשם פרסקיבה בהיותו בבית הבראה בהרים, וקלרה, אישתו לא סלחה לו, לקחה את בנה ועלתה לארץ.

דיאנה מצהירה שהיא בהריון, והיא מהתלת באדי באשר למקורו. מסתבר שהיה לה ארוס בשם לוסיאן, שנטש אותה למען בתו של פרופסור אמריקאי שהבטיח לו מעמד באקדמיה אם יישא את בתו. אלא שהיא איננה הרה ממנו, אלא מתרומת זרע, כי היא איננה סומכת על יושרתם של הגברים.

כל הגיבורים בבוקרשט מתוארים כאנשים נדיבים ואצילים, כך דיאנה, שמממנת את ביקורו של אדי בבוקרשט, ושמוכנה לוותר על חלקה בירושה למענו, כך יוג'ין בעל הנפש הפיוטית, שמסדיר את הירושה לבנו, זה שמעולם לא התעניין בו, וכך אסתריקה, היהודייה שהיתה אהובתו של יוג'ין, וויתרה למען חברתה, קלרה, ומעולם לא נישאה מאז. יחד עם זאת, ברקע מתוארות הזוועות שערכו הרומנים ביהודים בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר רומניה היתה בעלת ברית של גרמניה: אבא של אסתריקה ואבא של קלרה נרצחו באכזריות, וגופותיהם נתלו על ווים (בוודאי הכוונה לפוגרום בוקרשט הנורא שערכו הלגיונרים ביהודים בינואר 1941).

רק לקראת סוף הספר (עמ' 166) נרמז לראשונה שבעצם מסיבת הפרידה שערכו לרונה עטורת הפרחים, לא היתה אלא הלוויה, ובהמשך, בציטוט המכתבים שאדי כותב לאישתו האהובה הנעלמת, מוזכרת תפילה לעילוי נשמתה (עמ' 168). מסתבר אם כן כי העמדתו של אדי כבעל אוהב הנטוש על ידי אישה אוהבת – איננה אלא הכחשה גורפת לנטישה הסופית של כל בן-תמותה.

שמו של הספר הוא "סוף מסע הפרפרים", ולא בכדי: הפרפרים מופיעים לאורך כל הספר. בהיותו של אדי בן שמונה, כאמור, ביקר הוא והוריו בפארק צ'ישמיג'יו, והוא רדף אחרי פרפר ונעלם להוריו (עמ' 54). באחד הטיולים של דיאנה ואדי בכיכר האוניברסיטה, אדי נשדד על ידי נוכלים וגנגסטרים, נכלא בבית נטוש מחוץ לבוקרשט כדי שאלה יוכלו להשתמש בכרטיס האשראי שלו (שהיה מוגבל למגינת ליבם), ועל המיטה חורקת מכוסה בשמיכה בלה הוא חולם שהוא רץ אחרי רונה, והיא הופכת לפרפר מונרך (עמ' 117). פרפר מונרך הוא פרפר ענק שעורך מסע של אלפי קילומטרים מקנדה למקסיקו, ושם הם מתים ברבבותיהם. כשרונה ראתה את התוכנית על פרפרים אלה בטלוויזיה היא בכתה על כך שכל המסע שלהם נועד כדי שימותו (עמ' 161-160). אדי מרמז שאלה תולדותיה של רונה, ובעצם של כל אדם. כשהוא מתאר את מסיבת הפרידה (הלווייה?) מרונה, הוא מתאר את הקהל הרב שהתאסף כאילו היו פרפרי מונרך (עמ' 165), ובטיסה חזרה לישראל, שהוא קורע את המכתבים שכתב לה, והוא הוזה כאילו פתיתי הנייר מתעופפים כמו פרפרים אל השמיים (עמ' 172; ראו גם עמ' 57).

כמעט לכל אורכו בנוי הספר מהרצאה ריאליסטית, והקורא איננו מרגיש כמעט את ההבלחות הסוריאליסטיות הכרוכות במחשבות-הזיות-חלומות של אדי. למרות ההיפתחות המאוחרת של הקורא אל מחוזות לא ריאליים, נשאלות מספר שאלות:

מדוע תטרח דיאנה להביא על חשבונה לרומניה את אדי הדלפון, והרי הוא אמור לקחת חלק לא מבוטל של הירושה מיוג'ין שהגיע לה בדין. לא ברור כיצד רונה הנרקומנית, בעלת ההתפרצויות הבלתי נשלטות, הופכת להיות סמנכ"לית מוערכת בחברת היי-טק. לא ברור איך אדי שנשדד על ידי הנוכלים הגנגסטרים, ונלקחו ממנו הדרכון וכרטיסי הטיסה חזרה לארץ – איך לא הייתה שום תקלה בחזרתו ארצה.

הספר בנוי בתבונה גדולה, וככל שהוא מתקרב אל סופו הוא מרגש יותר ויותר, והקורא חש את המעורבות הגדולה של המספר אל הדמויות והאירועים. ספר יפה ומרתק, ומקווה שימצא נתיבים אל ליבם של הקוראים.