הגשר היהודי
המו"מ הקואליציוני המתקיים בימים אלה, שסוגיית "השוויון בנטל" (איני אוהב את ההגדרה הזאת, אך אני משתמש במונח הנפוץ) עומדת במרכזו, מציבה אתגר בפני "הבית היהודי" – הכרעה ברורה מיהם בעלי הברית האמיתיים של הציונות הדתית ומהי דרכה בחברה הישראלית במאה ה-21? האם בעלי הברית שלהם הִינָם אחיהם לנשק, השותפים למפעל הציוני, לבניין הארץ, לקיומה של המדינה והגנתה, אף שאינם שותפים להם באמונתם הדתית, באורח חייהם ההלכתי ובלימוד התורה? – או החרדים, השותפים להם באמונה, בקבלת עולה של הלכה ובלימוד תורה, אך אינם ציונים, אינם תורמים לכלכלת המדינה ומשתמטים מהשירות בצה"ל ומהגנת המדינה.
זו אינה דילמה פשוטה כלל ועיקר. החזון של הציונות הדתית הוא החיבור בין הציונות לדת, בין תורה לעבודה, בין ספרא לסייפא. הציונות הדתית אינה רואה כל סיבה לוותר על המדינה והשירות בצה"ל בשם הדת ולימוד התורה, אך בשום אופן אינה מוותרת על הדת ולימוד התורה בשם הציונות. תפיסתה ואורחותיה שונות הן מן הדרך החרדית והן מדרכה של הציונות החילונית.
הציונות הדתית ראתה מתפקידה להיות הגשר בין המחנות. אך תפיסת הגשר אינה רק אמצעי תיווך וגישור בין חילונים וחרדים, אלא גם השפעה – קירוב החילונים לדת וקירוב החרדים למדינה.
לאמיתו של דבר, החלוקה הדיכוטומית לחילונים, דתיים וחרדים – אם פעם היתה נכונה, ודאי שמזמן אבד עליה כלח. יש ציבור רחב מאוד המגדיר עצמו מסורתי. בין החילונים – רבים הנוטלים חלק במהפכת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, שותפים בלימוד תורה וביצירה תרבותית יהודית משמעותית, ולעומתם חילונים רבים הולכים ומתרחקים מן היהדות, הולכים ומטפחים את הבורות והעם-ארצות ומאמצים גישה יותר ויותר אנטי דתית.
בחברה הדתית-לאומית פועלים שני זרמים הפוכים – הזרם המתחרדל, הפונדמנטליסטי, המתבטל בפני החרדים, המאמץ גישה פוסט-ציונית, המתנכר לחברה, למדינה, למודרנה ובעיקר לציבור החילוני – ולצידו זרם החותר ליתר שילוב עם החברה כולה, ליתר ציונות, ליתר מעורבות, להשתלבות עם המודרנה – בעיקר בכל הקשור למעמד האישה, להבנת הצורך בהתאמת ההלכה לייעוד הלאומי (סוגיית הגיור, למשל); זרם המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
וגם הציבור החרדי מתחלק בין זרם החותר להשתלבות בחברה, בעבודה, בהשכלה, בשירות לאומי ואף צבאי – לזרם שמרני המקדש את ההסתגרות, ההיבדלות וההשתמטות. וגם החלוקה הזאת היא סכמטית ואינה מתארת את הגיוון הרב, ההולך וגדל, של תפיסות החיים היהודיות בחברה הישראלית.
במציאות המורכבת הזו, אתגר הגשר של "הבית היהודי" קשה הרבה יותר. ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, למשל, היא הזדמנות אדירה לציונות הדתית למצוא בעלי ברית החולקים השקפת עולם דומה, המחויבת להעמקת צביונה היהודי של הציונות ושל מדינת ישראל. מצד שני, אותם בעלי ברית אינם ניגשים לשיח עם הציונות הדתית מעמדה של בּוּרוּת ונחיתות ואינם מקבלים כמובן מאליו ש"ככה זה", "זאת היהדות", "זאת המסורת" – אלא נוצר שיח של שווים, המחייב את הדתיים לבחון מחדש את עצמם, את עמדותיהם את ביטחונם העצמי. אתגר הגשר, מחייב את הציונות הדתית, לצד יצירת חיבור אמיתי עם זרם ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, לא להפנות עורף למגזר החרדי ולהושיט יד לאותו חלק בתוכו, החותר ליתר מעורבות והשתלבות, בחברה, בכלכלה ובצבא.
"הבית היהודי" ליכד, לראשונה אחרי שנים רבות, את הזרמים השונים בתוך הציונות הדתית במסגרת פוליטית מאוחדת. אולם הוא חייב לבחור ולהחליט מה הזרם הדומיננטי בתוכו; הזרם המתחרד או הזרם הפתוח לחברה.
המו"מ הקואליציוני והדיון הציבורי בנושא השוויון בנטל, אינו מאפשר ל"בית היהודי" להתחמק מהכרעה או לדחות אותה. עליו להבהיר האם הוא נותן ידו לחילול השם של השתמטות מהגנה על המדינה בשם לימוד התורה, או דווקא מתוך תפיסה דתית, אמונית תורנית הוא שולל עקרונית את התופעה.
אין זו בחירה בין ברית פוליטית עם "יש עתיד" לברית פוליטית עם ש"ס. מדובר בבחירה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית של הציונות הדתית בדרכה.
נפתלי בנט קיבל מן הציבור אשראי להוביל את הקו המתון והציוני, עמו הוא מזוהה. לפחות עד עתה, מאז הבחירות, אני שמח לראות שהוא דבק בדרך זו ומחויב לה. אין ספק, שדרך זו תחשוף אותו ללחצים של הגורמים השמרניים בציונות הדתית ולעימותים עם רבנים. יש לקוות, שהוא ייהנה מרוח גבית מצד הציבור החילוני, ולא למסע דה-לגיטימציה, שיש המנסים להוביל נגדו.

השמאל החדש
חשבתם ש"עוצמה לישראל" היא הקצה של הימין? שמימין לה ניצב רק תהום? טעיתם.
ערב הבחירות, תקף האתר "הקול היהודי" בשצף קצף את פשרנותה של "עוצמה לישראל".
על מה יצא קצפם?
עיקר הכעס הופנה כלפי תלמידיו של "הרב כהנא הי"ד" שנטשו את דרכו. כזכור, כהנא הטיף לגירוש הערבים מן הארץ והציע חוקי גזע א-לה נירנברג, דוגמת מאסר ממושך לגוי שיקיים יחסי מין עם יהודייה וכד'. כהנא ותנועתו נפסלו מהתמודדות בבחירות, בעקבות קבלת התיקון לחוק הבחירות, האוסר על הסתה גזענית. לאחר שנים רבות ניסו תלמידיו לחזור לכנסת, תוך הימנעות משגיאות שעלולות לפסול אותן.
וכך, שומו שמים, תלמידי כהנא רצים ברשימה הקוראת לשוויון לערביי ישראל. הרי המסר של "עוצמה לישראל" הוא דרישה מן הערבים לשוויון בחובות כתנאי לשוויון בחובות. משמעות הדבר, אליבא ד"הקול היהודי", תמיכה ברעיון של זכויות לגויים בארץ ישראל, שזו כפירה בעיקר עיקרי תורתו של כהנא.
וזה עוד כלום. "עוצמה לישראל" דורשים העדפה ליוצאי צבא במכרזים ובקבלה לעבודה. והרי, כותב האתר, יש הרבה יהודים טובים שאינם משרתים בצה"ל. ולעומת זאת, יש דרוזים ובדואים המשרתים בצה"ל ומשמעות הדרישה הזאת היא העדפת גויים על יהודים בארץ-ישראל!
באמת, ססססססססססססססמולנים מניאקים ה"עוצמה לישראל" האלה.

הצבעה עדרית
בשירם של "הגשש החיוור" "אף אחד לא קם" (מילים: יוסי בנאי), מובעת משאלה לכך שהארץ תשקוט "אם לא ארבעים שנה אז ארבעים יום" ופולי נכנס ביבבה "אפילו על שבועיים היינו מתפשרים."
מאז "עמוד ענן" חלפו יותר משבועיים, יותר מארבעים יום וגם יותר מחודשיים והגבול שקט. אמנם השקט נפיץ, ועלול להתערער בעוד יום, שבוע, חודש או שנה. ואולי הוא יישמר לאורך זמן, כפי שגבול לבנון שקט בזכות מלחמת לבנון השנייה כבר שש שנים וחצי, אחרי 40 שנות טרור?
ימים יגידו. דבר אחד בטוח – אלו החודשיים וחצי השקטים ביותר, וליתר דיוק אלה החודשיים וחצי השקטים הראשונים, מאז פרוץ מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השנייה") בספטמבר 2000. כל ההודנות והתהאדיות החזיקו מעמד פחות משעה. מבצע "עופרת יצוקה" הוריד את גובה הלהבות, אך לא שם קץ למטווח הטילים על אזרחי הדרום. ההתנתקות, שאמורה היתה להסיר את הגורם לטרור מעזה, הביאה להתגברות רבתי, חסרת תקדים, של הירי. רק מבצע "עמוד ענן" הביא לשקט, לפחות לאורך חודשיים וחצי, בגבול עזה. אפשר לחלק את החיים בגבול עזה לשניים – לפני ואחרי "עמוד ענן".
מבצע "עמוד ענן" נהנה מקונסנזוס רחב מאוד בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית בישראל. קונסנזוס רחב, אך לא מלא. מי שהפרה את ההסכמה הלאומית הרחבה היתה מרצ.
ואיזו רשימה, לדעתכם, ניצחה בבחירות בקיבוצי "השומר הצעיר" בעוטף עזה? מר"צ, כמובן. למה? ככה! זו אינה הצבעה רציונלית, אלא אמוציונלית. אין זו הצבעה מן הראש, אלא מן הבטן. זוהי התגלמות ההצבעה השבטית, אם נרצה להיות עדינים ולא לומר הצבעה עדרית.

סכנה לדמוקרטיה
העיתונים מספרים לנו על כוונתו של גבי אשכנזי להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. מה שעלול לעכב בעדו, הן התפתחויות החקירה הפלילית נגדו, בפרשת הרפז.
אולם הסוגייה אינה רק פלילית, אלא בראש ובראשונה ציבורית. רמטכ"ל שלא כיבד את הדרג המדיני שמעליו וחתר תחתיו, אינו ראוי להנהגה פוליטית בחברה דמוקרטית. יש לו עוד הרבה מאוד מה ללמוד ולהפנים, בדרכי הדמוקרטיה ואורחותיה.

2. מי הפיל את פיל?
(תגובה ל"מירוץ הלפיד, מהגל עד הייגל", חב"ע 4.2.13)
רשימתו של אברהם וולפנזון אודות ועדת פיל וההחמצה הגדולה, כביכול, של דחייתה בידי התנועה הציונית, רצופה אי דיוקים המעוותים את התמונה מן הקצה אל הקצה.
על פי התמונה שמצייר וולפנזון, בן גוריון הגיע ב-1934 למסקנה שצפויה שואה ליהודי אירופה ורק הקמתה של מדינה עכשיו, בכל גבול שהוא, תמנע זאת. לכן, הוא תמך בתוכנית החלוקה של ועדת פיל. אלא שעמדתו נדחתה, בשל התנגדות קואליציה, שכללה את ברל כצנלסון, אוסישקין, גולדה, הרבנים הראשיים ותנועת ז'בוטינסקי. מאחר ועמדתו נדחתה, לא קמה המדינה, לא נמנעה השואה ורק אחרי השואה הוא הצליח בדוחק להביא את התנועה הציונית להסכים עם תוכנית החלוקה ערב הקמת המדינה.
העובדות שונות בתכלית מן התמונה שמצייר וולפנזון. אכן, ב"ג וויצמן תמכו בתכנית פיל והאישים הנ"ל התנגדו לה. אך החלטת הקונגרס הציוני ה-כ' לא הייתה דחייה מלאה של המלצות הוועדה. החלטת הקונגרס קבעה שההצעה כמו שהיא אינה קבילה, אך הסמיך את הוועד הפועל הציוני לנהל מו"מ על יישומה ועל פרטיה. היתה זו הצעתם של ב"ג וויצמן, שהצליחו לגבש רוב להחלטה, שמשמעותה היא נכונות עקרונית לתכנית החלוקה, אך התנגדות לתוכנית בגבולות שהציעה הוועדה. בסופו של דבר, מה שהפיל את תכנית ועדת פיל לא היתה החלטת הקונגרס הציוני, אלא סירובם של הערבים להקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא (מה שלמעשה לא השתנה עד היום).
מה היו גבולות החלוקה על פי ועדת פיל? כיוון שוולפנזון מצטט את שאלתה של גולדה, כיצד תביט בעיני ילדה ותסביר לו את הוויתור על שכם, חברון ובית לחם, יכול הקורא שאינו בקיא בפרטים לחשוב, שהגבולות בהן מדובר, הם "הקו הירוק" – ולא היא.
בגבולות 49' ("הקו הירוק") – 78% משטח א"י המערבי (א"י המערבית, אגב, היא רק כרבע משטח א"י המנדטורית) הם שטח מדינת ישראל. על פי המלצות ועדת פיל, רק 17% משטחי א"י המערבית יועדו למדינה היהודית: הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף עד באר טוביה. כל שאר השטחים – יהודה ושומרון, הנגב כולו, מישור החוף הדרומי, השפלה וכו' – הם חלק מן המדינה הערבית. גם ירושלים (כולה, גם המערבית), לוד, רמלה ויפו – הן מחוץ למדינה היהודית – שטח בינלאומי. אגב, הוועדה המליצה גם על טרנספר הדדי – חילופי אוכלוסין, שבו היו עוברים כמה אלפי יהודים לשטח המדינה היהודית וכרבע מיליון ערבים לשטח המדינה הערבית. על פי ההצעה, הערים המעורבות שבשטח המדינה היהודית – חיפה, טבריה וצפת תהיינה בעלות מעמד מיוחד, בפיקוח בינלאומי.
כאמור, מי שדחו את ההצעה היו הערבים ולכן היא ירדה מן הפרק. ההתנגדות של הרוב בקונגרס הציוני נבע מהטענה שגודל המדינה המוצעת לא יאפשר את קליטת יהודי העולם. גם התומכים ובהם ב"ג לא חלקו על הערכה זו, אולם הם העריכו שהמפה הזו היא נקודת המוצא, והמדינה תרחיב את גבולותיה בעתיד (כפי שאכן קרה במלחמת העצמאות, שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם). כאמור, בסופו של דבר התקבלה פשרה בין התומכים והשוללים.
אי דיוק נוסף של וולפנזון – הוא כתב ש-14 שנים אחרי שנדחתה עמדתו של ב"ג בזכות החלוקה, הוא בקושי הצליח להשיג רוב דחוק להכרזת העצמאות, ומכאן ניתן להסיק שהוא התקשה להשיג רוב לתמיכה בתוכנית החלוקה של האו"ם. אולם התמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם היתה רחבה מאוד, והתנועה הציונית ניהלה מאבק דיפלומטי נחוש למען קבלת ההחלטה באו"ם. הקושי של ב"ג היה להשיג את הרוב להכרזת המדינה עם סיום המנדט, כחצי שנה אחרי החלטת החלוקה, לא בשל החלוקה, אלא בשל החשש מפני תבוסה במלחמה עם מדינות ערב שעמדו לפלוש למדינה ביום הקמתה ובשל הלחץ הבינלאומי ובעיקר האמריקאי הכבד שלא להכריז על המדינה.
והטעות האחרונה – צ'אק הייגל אינו עומד להיות מזכיר המדינה האמריקאי ולא יעמוד בראש הסטייט דיפרטמנט, כפי שכתב וולפנזון, אלא הוא מיועד לתפקיד שר ההגנה האמריקאי. מזכיר המדינה הוא ג'ון קרי.