על ספרו של רובין שארמה, "המכתבים הסודיים של הנזיר שמכר את הפרארי שלו", מאנגלית – בן-ציון הרמן, כתר 2012, 224 עמ'
איכשהו החמצתי כל פעם מחדש את ההזדמנות לקרוא בספריו של רובין שארמה. תמיד נערמים על שולחני ספרים שאני "חייב" לקרוא, ואל "הנזיר" של שארמה ושאר המדריכים שלו – איך להנהיג, ואיך לנהל משפחה, איך לחתור אל ייעוד החיים, איך לחתור למצוינות וכו' וכו' – איכשהו לא הגעתי. לאחרונה קיבלתי את הספר בעל השם הארוך הנ"ל מֵחֲבֵרים, ואז נגמרו התירוצים, התיישבתי וקראתי.
את החוכמה הקלישאית המפורטת בספר זה עד לעייפה – מהללים 5 מיליון קוראים שקראו את ספריו ב-46 שפות?! האם העלילה המופרכת המתוארת בספר, והתובנות הבסיסיות שבו אמורות לעצור את נשימתי בשל המתח המסחרר שבו והלקח הבלתי נשכח לחיים שלמים במלוא מובן המילה – כפי שמובטח בגב הספר?!
ובכן, במה דברים אמורים?
ג'ונתן לאנדרי, הגיבור הראשי, הוא מהנדס חשמל בחברת מכוניות גדולה בארצות הברית. הוא נשוי לאנישה, אך חי בנפרד ממנה. הוא אב לבן יחיד בשם אדם, אך התנהלותו כאב לקויה ביותר. הוא מצליח בעבודה, וזוכה להערכה, אך עובד במחלקת המכירות, ולא במחלקת הפיתוח, שם הוא מוצא את עיקר הסיפוק. ג'וליאן, בן דודה של אימו, קורא לו בדחיפות לבואנוס איירס בעניין של חיים ומוות: על ג'ונתן מוטל לאסוף קמיעות שג'וליאן פיזר בכל רחבי העולם, ובדרך זאת להציל חיים. אדם כמוני וכמוך היה צריך להגיד לדוד ג'וליאן היקר שעליו להתאשפז מיד במוסד סגור, אבל ג'ונתן מתפתה (די בקלות) לצאת להרפתקה חובקת עולם זו.
מסתבר שג'וליאן היה עורך דין מצליח, עשיר מופלג שהרשים את ג'ונתן, כשהיה בן עשר, בפרארי המפואר שלו. לאחר שלקה בהתקף לב, מוכר ג'וליאן את הפרארי ואת כל רכושו ומהגר להימליה שבהודו כדי להגיע לתובנות חדשות (ונכונות!) על החיים שלו. מדוע הוא נמצא בבואנוס איירס ומתגורר מעל בית ספר רועש לטנגו? ג'וליאן אינו טורח להסביר, וג'ונתן לא טורח לשאול. הוא יוצא למסע, שכן החיים כולם הם מסע, ועל כך טורח המחבר לחזור כדי שהקורא יפנים (עמ' 33, 82; מי שמכיר את שירו הנפלא של אלתרמן "עוד חוזר הניגון", יכול רק לרחם על כתיבתו הקלישאית הזאת של שארמה).
התחנה הראשונה היא איסטנבול, שם פוגש ג'ונתן את אַהמֶט דֶמיר, קברניט של מעבורות. הוא מקבל ממנו דיסקית, עליה שמש וירח. לדיסקית מצורף פתק עליו כתוב שעל האדם להיות אותנטי, נאמן לעצמו (הנושא הזה הרי נדון בצורה פיוטית נפלאה אצל "פר גינט" של איבסן; ונראה כאילו שארמה לא שמע על כך).
מאיסטנבול טס ג'וליאן לפאריס, שם הוא פוגש את הארכיונאי אנטואן גושֶה בנבכי הקטקומבות התת-קרקעיות של פאריס, בהן שוכנים 6 מיליון שלדים. במקום המפחיד הזה מוסר לו אנטואן קמיע: גולגולת מתכת. על הפתק הנלווה יש עצה לאמץ את הפחדים, כי כדאי להתנסות גם בהתנסויות מפחידות. כתוצאה מכך מצליח ג'ונתן הקלאוסטרופובי לעלות במעלית בחדרו במלון, דבר שלא הצליח לעשות במשך עשרים שנה.
מפאריס הוא טס לאוסקה ביפן, שם הוא פוגש אישה נלבבת בשם סאטוּ אָיָאמֶה, המשכנת אותו באכסניית הוריה ומלמדת אותו נימוסי שולחן יפניים. היא נותנת לו קמיע עליו חרוט עגור, ולידו פתק עליו עצה להיות מתחשב ונדיב.
מאוסקה הוא טס למקסיקו אל צ'אווה איקאן, עובד במתחם ארכיאולוגי, הנשוי לסיקינה, ואב למשפחה מאושרת. האיש חופר בעיר שהיתה שייכת לאימפריית המאיה. הוא מראה לו פירמידה ענקית שלפי האגדה נבנתה בלילה אחד, אבל למעשה, בנייתה נמשכה מאות שנים. הקמיע הפעם בצורת פירמידה, ובפתק כתוב שעל האדם לעשות כל יום דבר מה קטן, כי שיפורים קטנים מביאים לתוצאות גדולות.
ממקסיקו הוא טס לברצלונה, שם הוא פוגש את לואיס קוסטה, נהג מונית הבקי מאוד באמנות. הוא מראה לג'ונתן את שכיות החמדה של ברצלונה, כולל קתדרלת "המשפחה הקדושה" של גאודי, שם עבד סבו של לואיס כפועל שחור. הקמיע הפעם הוא מכחול קטן, ובפתק כתוב שעל האדם להקדיש את כולו לעבודה.
מברצלונה טס ג'ונתן לחוף המזרחי הצרפתי של קנדה. הוא פוגש שם את מֶרי מֶקיל האמנית ואת בעלה רופא השיניים אנגוס. הקמיע הפעם הוא תגליף עץ של שתי כפות ידיים המחזיקות זו בזו. בפתק כתוב שעל האדם לבחור מקורות השפעה שיעניקו לו השראה.
מקנדה טס ג'ונתן לשנחאי שבסין. שם הוא פוגש את גֵאו מינג, עשיר מופלג שיש לו יאכטה, מסוק ומשרד מפואר, אך חי בביתו בצניעות מופגנת. הוא מגיש לו קמיע – צדף ים פשוט, ולידו פתק שבו מצוין כי ההנאות הפשוטות הן מקור האושר הגדול.
מסין טס ג'ונתן לפיניקס אריזונה שבארצות הברית. שם הוא פוגש את רוני ביגיי הנשואה לחוזֶה ואֵם לבת בשם רוז. הקמיע כאן הוא לב קטן מוכסף, והגילוי שבפתק: תכלית החיים היא לאהוב (באמת?!)
מארצות הברית טס ג'ונתן לדלהי שבהודו, ומשם לטאג' מאהל שבאגרה. שם הוא פוגש את ג'וליאן עצמו הלבוש כנזיר. ג'וליאן מספר את סיפור אהבתו הגדולה של שאה ג'האן למונטז מאהל, שגרמה לבניית המאוזולאום המדהים. ג'וליאן מגיש לו קמיע בצורת דגם של הטאג' מאהל, ומצורף אליו קלף, ובו עצה להתייצב לשירותה של מטרה גדולה, לחיות חיים של משמעות, ולהשאיר אחריו מורשת.
ג'ונתן מבין שהקמיעות נועדו להציל אותו עצמו, את יחסיו הרעועים עם אישתו ובנו האהובים. הוא מבין שחטא כאשר התנכר לחברו לעבודה חואן שהיה במצוקה, והוא מחליט לחיות חיים בעלי משמעות כפי שלימדוהו כל חבריו של ג'וליאן אותם פגש בהתרוצצותו בין היבשות. מסתבר לו שדווקא הוריו ואחותו יכולים להוות עבורו דוגמה להתנהגות נכונה בנתיבות החיים. בסוף הספר חוזר המחבר על כל הטקסטים שהיו כתובים על הפתקים הנלווים לקמיעות – שמא החמצנו דבר חכמה.
כבר ציינתי שמסגרת הסיפור היא מופרכת לגמרי: שום בר-דעת לא היה מתפתה לצאת לסיבוב בזק סביב העולם (בשום מקום הוא לא הספיק ליהנות ממש מהמראות היפים של המקומות השונים) כדי לאסוף קמיעות שאמורות להציל חיים. זאת ועוד, ג'וליאן בזבז לפי חשבוני כ-50,000 דולר על הטיסות של ג'ונתן, מלונות הפאר בהם התארח, הכלכלה, שכירת הרכב וכו' – וכל זאת כדי להציע לו כמה אמיתות קלישאיות לגמרי שניתן לשמוע כמותן בכל שיחת חולין.
ג'וליאן, שהיה עשיר מופלג, מגיע להארה לאחר שמכר את הפרארי והגיע למנזר בהרי ההימליה, אלא ששום דבר ממה שמסופר בספר הזה לא היה יכול להתבצע לולא היה קודם עשיר כקורח והיה יכול להרשות לעצמו להתארח בכל פינות העולם, ולשלוח על חשבונו את בן טיפוחיו לאותם המקומות. מסתבר שכדי להגיע לתובנות של נזיר בודהיסטי, אתה צריך להיות מנופח בכסף, או למצער להיות קבצן המקבל קערת אורז מנשים נדבניות.
רובין שארמה, אזרח קנדי ממוצא הודי, מאמין שכל החכמה מצויה בהרי ההימליה של הודו ובמונומנטים שלה, דוגמת הטאג' מאהל. מה שהוא איננו מגלה לבן טיפוחיו של ג'וליאן הוא שהטאג' מאהל, סמל לאהבה הגדולה של השאה המוגולי, נבנה על ידי עשרות אלפי בני אדם שעבדו בפרך 23 שנים, ואיבדו שם את תקוותם וחייהם. בנו של שאה ג'האן תפס את השלטון מיד אביו וכלא אותו במבצר אגרה. הנה, פניהן האמיתיות של האהבה הגדולה ושל התשוקה לשרת מטרה גדולה. מי שיוצא היום ממתחם טאג' מאהל, פוגש מאות קבצנים מזוהמים ומעוותי איברים המתנפלים על כל תייר, ועטים על כל רופיה שנזרקת לעברם. גם אלה פניה של הודו שרובין שארמה מבקש שנעריץ את גדולתה וחכמתה.
ספרות גדולה עוסקת בעיקר בשאלות הקיום ובהתלבטות באשר לפתרונות אפשריים. שארמה איננו שואל, ובוודאי שאיננו מתלבט – הוא יודע את התשובות, ומואיל בטובו לחלוק את עצותיו עימנו. על כגון דא יש אימרה קולעת ביידיש: "מיט עייצעס בין איך געזאָרגט", ובתרגום חופשי: עצות – הן ממש לא חסרות לי.
ואני מבקש לסיים את דבריי בשורותיו החכמות של יהודה עמיחי בשירו "ליום הולדתי" ("שירים 1962-1948", שוקן 1965, עמ' 88):

אני עדיין משל,
בלי סיכויים להיות נמשל,
ועומד בלי הסוואה מול עיני אוייב
ומפות מיושנות בידי
בהתנגדות הגוברת ובין מגדלים,
ולבדי בלי המלצות
במדבר הגדול.

שארמה אינו חש שעצותיו הן בעצם בבחינת מפות מיושנות במדבר הגדול של החיים, אבל הקורא, שעצות לא חסרות לו – אינו מחויב לחוש כמוהו.

אהוד: אני מעריץ אותך שהצלחת לקרוא ספר מטומטם שכזה.