"אהבתי את מנחם אֵלון אהבת נפש," הצהיר נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק, בהגיע הידיעה על מותו של חתן פרס ישראל ומי שהיה המשנה לנשיא העליון. ברק סיפר שאהבת הנפש הייתה הדדית.
ניכרים דברי אמת, ויש משהו מעודד באמת הזו, לנוכח העובדה שהשניים היו בני פלוגתא חריפים. אלון היה מראשי המבקרים של ברק ושל דרכו. לצד נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, גם אלון שלל מכל וכל את מפעל חייו של ברק – המהפכה החוקתית. הוא התנגד לאקטיביזם השיפוטי. הוא ראה באקטיביזם פוליטיזציה של המשפט, הפוגעת בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט. הוא סבר בפירוש שלא הכול שפיט. הוא התחלחל לנוכח הגישה של "מלוא כל הארץ משפט" וראה בה כמעט עבודת אלילים של המשפט. הוא סלד מהביטוי "הציבור הנאור" שהיה אחד מאבני הדרך המשפטיות של שיטת ברק.
אהרון ברק לא טייח את המחלוקת, וציין שהיתה זו מחלוקת לשם שמיים. "הייתי בר פלוגתא מאוד חריף שלו. אני לא נתתי לו לזוז והוא לא נתן לי לזוז, אך תמיד זה היה מתוך הערכה הדדית גדולה מאוד."
דבריו אלה של ברק הם מופת של כבוד אנושי ליריב אידיאולוגי.
אולם לנוכח דבריו אלה של ברק, מן הראוי לתמוה מדוע הוא ותומכיו אינם נוהגים לרוב על פי המופת הזה – ויוצרים דה-לגיטימציה לשוללי האקטיביזם השיפוטי. מדוע מי שמעז לבקר את האקטיביזם של בית המשפט מקוטלג כאוייב שלטון החוק, כפוגע בבית המשפט? מדוע כל הצעה לשינוי או לרפורמה בבית המשפט, מוקעת אוטומטית כ"פגיעה במעמדו של בית המשפט"? מדוע שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שהציע שינויים ברוח השקפותיו של השופט אלון, הוצג כמי שמניף את ידו על בית המשפט העליון, עד שהשופט חשין איים לגדוע את היד הזאת?
הפגיעה הגדולה במעמדו של בית המשפט העליון (ויש לציין שעדין מעמדו הציבור גבוה ומכובד) היא תוצאה ישירה של האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בג"ץ. בית המשפט העליון היה בשיאו ובתפארת מעמדו בימיהם של שופטים כמשה לנדוי ומנחם אלון. חזרה לדרכם של לנדוי ואלון, תחזיר את בית המשפט לימי גדולתו.

2. התיקון של אובמה
ליבי ליבי לנביאי "הבידוד המדיני", "הקרע עם ארה"ב", "הנקמה של אובמה בביבי" וכו'. מה הם יעשו עכשיו עם טונות הנייר שהשחיתו על נבואות הסרק, עם מיליוני המילים המיותרות, עם דברי ההבל שבהם הלכו אימים על החברה הישראלית? מה יעשו כאשר למגינת ליבם מסתבר שאובמה אינו קורא, כנראה, את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ואם הוא קורא אותם הוא לא בהכרח משתכנע?
לשם מה אובמה מגיע לפתע לישראל? רבים השואלים. הרי קראנו בעיתונים שכעת, משאובמה כבר אינו זקוק ל"קול היהודי", הוא יהיה חופשי להכות בנו כאוות נפשו.
התשובה לכך פשוטה. אובמה החליט לבקר בישראל כדי לתקן את מה שהוא קלקל בקדנציה הראשונה שלו, ובעיקר בחלקה הראשון. אובמה מכיר בטעויותיו הרבות, שהיו טעויות של טירון בעל ביטחון עצמי מופרז, כאשר הוא כבר מדינאי מנוסה, למד להבין את העולם ואולי סיגל לעצמו קצת יותר ענווה.
אובמה נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים, כשהוא שבוי בפנטזיה משיחית יומרנית, להביא לפיוס בין ארה"ב לעולם האסלאמי. לפיכך הוא נקט במדיניות פייסנית כלפי העולם האסלאמי וכלפי העולם הערבי. וכחלק מהפגנת הפייסנות, הוא התנכר למדינת ישראל.
אובמה האמין, שבאמצעות פנייה לעולם האסלאמי והערבי, והפגנת רוח פייסנית ורצון טוב, הוא יחולל מהלך של דמוקרטיזציה בחלק זה של העולם.
אובמה יודע היטב שמדיניותו נחלה כישלון חרוץ. הוא יודע, שידו המושטת נדחתה בגסות. הוא יודע שדרכו הפייסנית רק הקצינה את הקנאות האסלאמית והערבית ואת שנאתה לארה"ב ולמערב. הוא יודע שהפניית העורף לישראל הסלימה את הקיצוניות הערבית והפלשתינאית.
אובמה יודע שדרישתו להקפאת הבנייה הגורפת בהתנחלויות לא קידמה את התהליך המדיני אלא היוותה מכשול – העלתה את אבו מאזן על עץ שעד היום הוא טרם מצא סולם לרדת ממנו. הוא ראה איך חרף חיזוריו הנמרצים אחרי הפלשתינאים, אבו מאזן ציפצף עליו כאשר על אפו וחמתו התעקש להגיש לעצרת האו"ם את תוכנית הפתרון הכפוי.
אובמה יודע, שקריאתו בנאום המפורסם בקאהיר לדמוקרטיזציה – לא קידמה כהוא זה את התהליך שניסה לחולל. להיפך, מה שנראה כ"אביב ערבי" – התקוממות עממית של עמי ערב נגד הדיקטטורות שנגשו בהם, ולמען דמוקרטיה וחופש – התברר כריאקציה אסלאמיסטית, המחליפה דיקטטורה חילונית בדיקטטורה קנאית, פונדמנטליסטית, קשה ואכזרית יותר.
איני שותף לתיאוריה שהיה בידיו של אובמה להציל את שלטונו של מובארק אילו התייצב לצידו, אולם התנכרותו לבעל בריתה הוותיק של ארה"ב – עירערה את שארית אמינותה של ארה"ב במזרח התיכון ופגעה קשות בתדמיתה ובמעמדה.
אובמה מבין היטב, שדמוקרטיה במזה"ת מתקיימת ותתקיים בעתיד הנראה לעין במדינה אחת ויחידה – ישראל. הוא מבין שישראל היא בעלת בריתה היחידה של ארה"ב באזור חשוב זה, ואין בלתה. הוא מבין שהברית עם ישראל היא אינטרס אמריקאי חיוני ונכס אסטרטגי חסר תחליף לארה"ב. הוא יודע שדעת הקהל האמריקאית רוצה בהידוק היחסים המיוחדים עם ישראל, וגם נשיא בקדנציה השנייה שלו אינו יכול להתעלם מדעת הקהל. הוא מבין שעליו לחזק את יחסי הידידות עם ישראל.
בפוליטיקה הבינלאומית יש חשיבות רבה לסמלים. ומאחר והדילוג על ישראל בביקורו הקודם של אובמה במזה"ת היה הסמל לניכורו כלפיה, ביקורו הקרוב בישראל הוא סמל לתיקון דרכו, פרי ההתפכחות משגיאותיו.
אובמה לא יבוא לישראל כדי ללחוץ עליה וכדי לנסות לכפות עליה דרך שאינה מקובלת עליה. ביקורו נועד להדק את הקשר ולחזק את הברית. ביקורו הינו המשך וחיזוק לצדדים החיוביים במדיניותו של אובמה בקדנציה היוצאת – הסיוע הביטחוני חסר התקדים, הגברת הסנקציות (גם אם באיחור ניכר) על איראן, הכשלת הניסיונות של הפלשתינאים לפתרון כפוי דרך האו"ם, התמיכה הבלתי מסויגת במבצע "עמוד ענן".
הביקור נועד להפגין ידידות למדינת ישראל, ולשקם את יחסיו עם נתיהו. הביקור נועד להפגין את כיבוד הכרעת אזרחי ישראל בבחירות. שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו הגדיר את מטרת המסע כצורך בהתייעצויות עם ישראל בסוגיות איראן, סוריה והתהליך המדיני (בסדר הזה), וכך כנראה יהיה.
"לא יכול להיות שנשיא ארה"ב ייצא מכאן בלי תמונה משותפת עם נתניהו ואבו מאזן," אמר וחזר ואמר שדר הרדיו אריה גולן. נו, נו, עוד אחת מאלפי ה"לא יעלה על הדעת", שנזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. אדרבא, אם הביקור ישים קץ לסרבנות הפלשתינאית וישכנע את אבו מאזן לשאת ולתת עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, יהיה זה רק לטובה. אולם כפי שהשגריר הסביר, הסוגיה הפלשתינאית היא בכלל במקום השלישי בסדר היום.

3. החטא הקדמון של המנהיגים הגדולים
הנושא המרכז במערכת החינוך תשע"ג הוא "מנהיגות פורצת דרך" – דוד בן גוריון ומנחם בגין. נושא ראוי, לכל הדעות. אין ספק שמדובר בשני מנהיגים דגולים, פורצי דרך; שני המנהיגים המרכזיים בתולדות המדינה. שני המנהיגים המכוננים של שני הזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. בן גוריון הוא האב המייסד, גדול מנהיגי ישראל, האיש שהכריע על הקמת המדינה, אדריכל המדינה, האיש שהביא לקליטת העלייה ההמונית מיד לאחר קום המדינה, להסכם השילומים עם גרמניה, למבצע סיני, ועוד ועוד. בגין הביא מפלגה כמעט מוקצית למעמד מפלגת השלטון המרכזית זה 35 שנים, בתבונה פוליטית מרשימה. כראש הממשלה, הוא קיבל בתוך תקופה של שש שנים מקבץ של הכרעות היסטוריות גדולות ואמיצות (ושנויות במחלוקת) כפי שלא קיבל אף ראש ממשלה אחר: הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור בעיראק, חוק הגולן, מלחמת של"ג, העלאת יהודי אתיופיה.
אולם מנהיגים גדולים אינם חפים משגיאות וחטאים, ולעיתים כגודל גדולתם – גודל שגיאתם.
אחת הבעיות החברתיות הקשות ביותר במדינת ישראל, היא תופעת השתמטות החרדים משירות בצה"ל. הבעייה הזו היא בכייה לדורות בשל החטא הקדמון של בן גוריון ובגין.
חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת היתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.
מה בעצם הבעייה בבקשה ההגיונית הזו? במלחמת מצווה חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה – העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמייה.
הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב) "לשם שמיים" הממחיש את התופעה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אליי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים."
נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר נפרץ ב-1977.
במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.
התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל, הפטוּר משירות בצה"ל. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתנייה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.
הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעייה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עויין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.
יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.
בנימין נתניהו עומד להתחיל את הקדנציה השלישית שלו כראש הממשלה. בשתי הקדנציות הראשונות, הוא לא הטביע חותם מנהיגותי בנושא כלשהו. תרומתו המנהיגותית הגדולה לעם ישראל, עשויה להיות תיקון החטא הקדמון של ב"ג ובגין.

4. סולידריות של גנבים
בשלהי שנות ה-70 של המאה שעברה, שעה שיגאל הורביץ כיהן כשר האוצר, יזם משרד האוצר קו חם לאזרחים, למסירת מידע על מעלימי מס. איני זוכר האם הכינוי "מלשינון" היה של היוזמים או של מבקריהם. אולם הביקורת הייתה חריפה מאוד. הטענה היתה שמדובר באקט בלתי מוסרי, המחנך למלשינוּת, לחשדנוּת, שיפגע בסולידריות הישראלית, ביחסי האמון ההדדי בחברה ויגרום לאנשים לחשוש מחבריהם ושכניהם. התגובה הציבורית עשתה את שלה והיוזמה נגנזה.
ביקורת דומה מושמעת כעת, כאשר משרד האוצר מוביל שוב מאבק נגד ההון השחור, נגד העלמות המס ומעלימי המס, יוצר קמפיין פרסומי נגד התופעה ומקים "מלשינון" הקרוי "קו הצדק".
כאז, כן עתה – הביקורת אינה מוצדקת והיא מבטאת מוסר עקום וסולם ערכים מעוות.
כל מי שעוסק בחינוך, פורמלי או בלתי פורמלי, יודע עד כמה קשה להתמודד עם קודים חברתיים, שבשם הסולידריות החברתית בין התלמידים בכיתה, כביכול, האיסור החמור ביותר הוא על הלשנה. התוצאה היא קשר שתיקה כלפי ילדים אלימים, כלפי תופעות קשות של חרמות חברתיים, כלפי פגיעות מיניות, כלפי התעללות בילד חלש. המוסר העקום הזה, בשם הסולידריות החברתית, כביכול, מגונן על הרוע, על חוסר הצדק, על העדר הסולידריות.
במוסר של גנבים, הקוד העליון הוא "לא תלשין" – זה הדיבר הראשון על לוחות הברית של עולם העבריינות. אסור שהחברה הנורמטיבית תאמץ את הקודים הללו כמוסר שלה, ובכך תסייע למחבלים בה.
המסורת היהודית שעוצבה בגולה, קידשה את הסולידריות היהודית, כהגנה מפני הסביבה הנוכרית, לרוב העוינת, ומפני השלטונות. חלק מן הסולידריות הזאת התבטאה בקוד של הגנה על כל יהודי באשר הוא מפני השלטונות, ושלילה מוחלטת של הלשנה. מלשין הוא "מוֹיסֵר" ודינו "דין מוסר". מי שעובר על הקוד הזה פוגע בקהילה ובסולידריות הבסיסית שלה ומשתף פעולה עם השלטון העוין, הרודף. מוטב שהקהילה תתמודד בכוחות עצמה עם הגורמים השליליים בחברה, ובלבד שלא תסגיר יהודי לשלטונות.
ההוגה, הסופר והמנהיג הציוני שמריהו לוין נהג לומר, שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים (ויש המייחסים את המכתם לאחד העם). לצערי, מאה שנה מאוחר יותר ניתן לקבוע בצער, שדווקא הצלחנו להוציא מתוכנו כמה מהדברים היפים שאפיינו את הקהילה היהודית בגולה, ודווקא כמה מחוליי הגולה דבקו בנו. הסולידריות החברתית שאפיינה (לרוב, היו גם מקרים הפוכים) את הקהילה היהודית בגולה, אינה משמשת נר לרגלי החברה הישראלית, שֶׁשָׁחֲקָה את יסודות הסולידריות שאפיינו אותה. לעומת זאת, יש בתוכה הד דווקא לסולידריות מעוותת, שבאה לידי ביטוי בשלילת ההלשנה, וראייתה כבלתי מוסרית. והרי איננו חיים בקהילה יהודית בגלות, אלא במדינה יהודית ריבונית, עם שלטון יהודי, ועלינו לגבש תפיסה ממלכתית הרואה בשלטון ובמוסדותיו, כולל המשטרה ושלטונות המס, מכשיר המשמש אותנו.
בקהילות חרדיות, בפרט של העדה החרדית הרדיקאלית, האנטי ציונית, הקוד הגלותי קיצוני אף יותר מאשר בגולה. אין לחשוד בחברה החרדית שהיא מעודדת פדופיליה או אדישה לה, חלילה. אבל הלשנה לשלטונות הרווחה או המשטרה של המשטר ה"צִיוֹינִי" הוא עבירה חמורה אף יותר מפדופיליה, כיוון שהיא חותרת תחת בסיס הקהילה המסתגרת, המתבדלת. בימים אלה אנו נוכחים בתוצאות הגישה הזאת במודיעין עלית.
החברה הישראלית הנורמטיבית חייבת לשרש מתוכה את הנורמה הזאת.
מעלימי מס אינם ראויים לסולידריות, מאחר ובמעשיהם הם חותרים תחת הסולידריות הישראלית. תשלום מס אמת הוא הביטוי הממלכתי של הסולידריות הישראלית (לצד הביטוי הוולונטרי החשוב והראוי) – במס שאני משלם אני מסייע לחלשים ממני להתקיים ואני מאפשר למדינה, המבטאת את הקולקטיב הלאומי, לספק לאזרחיה ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה. מעלימי המס גונבים מן המדינה ומאזרחיה את הכספים הללו ומשלשלים אותם לכיסם. עשרות אלפי מיליארדי ₪ נגרעים מקופת המדינה בשל אותם מעלימים וגנבים. הם גונבים אותם מאתנו.
זאב ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעת שירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא לא ימשיך לעמוד דום אלא ירדוף אחרי הכייס, כיוון שהוא אינו אידיוט. ומוטב שגם אנחנו לא נהיה אידיוטים ולא נעמוד דום לשירת המנוני הסולידריות, ונאפשר לחותרים תחת הסולידריות לכייס אותנו. המוסר השולל "הלשנה" הוא מוסר של גנבים. שלילת ההלשנה בשם הסולידריות היא סולידריות של גנבים.
פשע העלמת המס מלווה את המדינה מיום הקמתה. סיסמתו של בן גוריון: "מלחמה בהון השחור" נותרה אקטואלית גם בימינו, כמצוות עשה הן לממשלה והן לאזרחים.

5. יומן בחירות 2013 (ל"ד)
ספינאליציה
באחד המשאים ומתנים להקמת קואליציה בשנות ה-80, יצא עיתונו של אורי אבנרי "העולם הזה" בעמוד שער ועליו ההברקה: גועליציה. יצחק רבין, שעה שהרכיב את ממשלתו השנייה, החרה החזיק אחריו ואמר שבכל הקמת קואליציה יש גם גועליציה.
אכן, הקמת קואליציה כרוכה בסחר מכר, במכירת עקרונות תמורת ג'ובים וכד'. אך היא גם ההזדמנות של כל מפלגה להשיג הישגים בהתאם למנדט שקיבלה מן הבוחר ולקדם את סדר יומה. בניית קואליציה היא תהליך מורכב, רגיש ועתיר סחרירים – ספינים.
בתקופת "מעשה המרכבה" הקואליציוני, מומלץ לכל קורא עיתונים לגייס עירנות יתר וביקורתיות יתר ולהתייחס בספקנות מרובה מן הרגיל לכל ידיעה הנוגעת למו"מ. חלק ניכר מן הידיעות הללו אינן אלה סחרירים של מנהלי המו"מ, שנועדו ללחוץ על שותפיהם/יריביהם. על הקורא הביקורתי לנסות לאתר את הסחרירים ולהבין מי ומה עומדים מאחוריהם.
אין ספק שנתניהו אכן רוצה להרכיב ממשלה רחבה ככל האפשר, שקיומה לא יהיה תלוי בסיעה אחת. הבעייה היא, המרחק הרב בין המפלגות המועמדות להצטרפות לקואליציה בנושאים שונים, ובראשם נושא השוויון בנטל.
מדוע דווקא הנושא הזה עומד בראש סדר היום של מעשה המרכבה? בנושא המדיני יודעים כל הצדדים שאין באמת פרטנר להסדר קבע, והמשימה המדינית היא ליצור "תהליך" שתכליתו העברת הכדור לצד השני, על מנת שהוא יתחלק באופן שווה בנטל הביקורת הבינלאומית על "סרבנות". לכל היותר, ניתן להתקדם להסדרי ביניים קטנים. בזכות ההבנה הזאת, המשותפת לכול, ניתן לגשר בקלות בין "התנועה" לבין "הבית היהודי".
בנושא החברתי-כלכלי, האלטרנטיבה הסוציאל-דמוקרטית לשיטה הקיימת קיבלה 15 מנדטים בלבד ובחרה באופוזיציה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" דוגלות במיתון ובריכוך דרכה הקפיטליסטית של ממשלת נתניהו, ונתניהו עצמו מעוניין בכך מתוך הבנה שאם לא יעשה כן, עוד יתגעגע ל-31 מנדטים. ש"ס, מגינת "העם שאין לו", תפנה עורף לעם הזה אם תמצא נוסחה מתונה בנושא השוויון בנטל, שתמנע שינוי משמעותי.
לעומת זאת, סוגיית השוויון בנטל הינה מורסה חברתית כואבת, שהחברה הישראלית אינה יכולה עוד לחיות עימה ללא שינוי. החלטת בית המשפט לבטל את חוק טל אינה מאפשרת דחייה נוספת בהתמודדות עם הבעייה. התנגדתי לעצם ההתערבות של בג"ץ בנושא פוליטי שאינו מעניינה, אף שאני תומך בעצם הפסיקה. אולם משההחלטה התקבלה, אין מנוס מחקיקה חדשה.
איני אוהב את ההגדרה "שוויון בנטל", המשוחחת עם שיח הפראיירים הזר לי. כלוחם קרבי בסדיר ושנים רבות במילואים, ראיתי זכות גדולה לשאת ב"נטל" הזה ולכך אני מחנך גם את ילדיי, הקרבים לגיל הגיוס. השתמטותם של אחרים אינה סודקת ולו סדק קליל במוטיבציה שלנו לשרת את עמנו ומדינתנו, ולכן סוגיית ה"שוויון" אינה מעניינת אותי בהקשר זה. כיהודי, אני מאמין במוסר של חובות – היהדות אינה שמה במרכז את הזכויות שלי כפרט, אלא את החובות שלי לכלל, לזולת. החובה האלמנטרית היא הגנה על עצם קיומה של המדינה היהודית. ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל ממילוי החובה הזאת, ועוד חילול השם של השתמטות ברשות התורה, ובמיוחד כשהיא גוררת עמה בטלה המונית של מרבית הגברים באותו מגזר ופגיעה משמעותית בכלכלת המדינה, היא תופעה בלתי נסבלת. היא בלתי נסבלת לא בשל אי השוויון בנטל, אלא כיוון שהיא מבטאת קלקול חברתי, והיהדות מחויבת לתיקון עולם. הגיעה השעה לתקן את הקלקול.
התיקון היחיד הראוי, הוא גיוס מלא של כל אזרח יהודי לצה"ל. אולם התעקשות על "הכול או לא כלום" עלולה להסתיים ב"לא כלום", לייאש מכל פתרון, להסיג אחור את ההתקדמות האיטית בהשתלבות החרדים בחברה ולהחריף את המתחים בין חלקי החברה הישראלית. לכן, אין מנוס מפתרונות חלקיים, שלא ישימו קץ לפי שעה לתופעת ההשתמטות, אך יצמצמו באופן משמעותי את מימדיה ויאיצו את השתלבות החרדים בחברה ובכלכלה הישראלית.
מהם הפתרונות החלקיים – על כך נסובה המחלוקת, וזו מחלוקת אמתית וקשה. כל הצדדים רואים במו"מ הקואליציוני את חלון ההזדמנויות שלהם למשוך את ההסדר המתגבש לכיוון שלהם ולזכות על כך באשראי ציבורי. לכן, הקמת הקואליציה הנוכחית קשה מן הרגיל.
אנסה לצייר את מפת האינטרסים של כל השותפים הפוטנציאליים לקואליציה, כפי שאני מבין אותה בין השורות והספינים.
הליכוד ביתנו – כאמור המטרה העליונה של הליכוד ביתנו, היא קואליציה רחבה ככל האפשר, שלא תהיה תלויה בלעדית באף שותפה. לכן, המטרה היא ממשלה שתכלול בתוכה הן את "יש עתיד" והן את ש"ס ואולי אף יהדות התורה. לפיכך, הליכוד מעוניין בפשרה בנושא השוויון בנטל, כזו שתהיה מספיק משמעותית כדי לספק את "יש עתיד" ו"הבית היהודי" אך מידתית באופן שתאפשר לש"ס לחיות עימה ולהציגה כהישג שמנע פגיעה חמורה יותר ב"עולם התורה". פתרון כזה הוא כמעט ריבוע המעגל.
באם לא תמצא פשרה כזו, מן הראוי שהליכוד, כתנועה לאומית, יעדיף את הצד הלאומי, המתגייס והתורם, על פני החרדים. זה רצון מצביעי הליכוד, המעדיפים את מי שנושאים עימם את האלונקה ושוכבים לצידם במארב, מסכנים את חייהם ואת חיי בניהם במאבק על קיום המדינה וביטחונה – על פני המשתמטים מגיוס.
אלא שנתניהו כנראה מעדיף את החרדים, שהוא סומך יותר על נאמנותם הקואליציונית, הן על סמך ניסיון העבר והן בשל אופיו החשדני כלפי יריבים פוטנציאליים בהתמודדות עתידית על ראשות הממשלה, כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט.
בישיבה הראשונה של סיעת הליכוד ביתנו, ביום פתיחת הכנסת ה-19, הצהיר נתניהו שליברמן והוא יושבים ביחד בקוקפיט של ניהול המו"מ הקואליציוני. העובדה שליברמן הינו נאשם העומד לדין פלילי, כנראה שאינה בעייתית כלל בעיני נתניהו, והוא רואה בו דמות ראויה לעיצוב פני ממשלת ישראל. נתניהו וליברמן מחלקים ביניהם את תפקיד החוקר הטוב והחוקר הרע, כך שליברמן חופשי לשחרר את חרצובות לשונו וליצור את הסחרירים הגלויים, מעבר לסחרירים המודלפים.
עד כה, "ישראל ביתנו" היתה הסמן הימני במאבק לגיוס חרדים, שללה כל פשרה ולעגה לכל פתרונות הביניים כמו מתווה יעלון, ועדת פלסנר וכו'. והנה, האובססיה של ליברמן לשמור על תפקיד שר החוץ בידיו, גורמת לו לתקוף שוב ושוב את יאיר לפיד, ללעוג לו, להקניט אותו. אולי מטרתו היא להוציא את לפיד משיווי משקלו בתקווה שחוסר ניסיונו יחליש אותו במו"מ. מכל מקום, כרגע ליברמן מצטייר כמי שלהוט יותר מכל בקואליציה עם החרדים, ובהליכה מירבית לקראתם בסוגיית הגיוס.
הספין המרכזי שהליכוד מטפטף בתקשורת, הוא הקמת ממשלה עם "התנועה", "קדימה" והחרדים, ללא "יש עתיד". ממשלה כזו מחויבת בהליכה משמעותית לקראת ציפי לבני בהגדרות המדיניות ולתת לה תפקיד בכיר בהובלת התהליך המדיני. לכך "הבית היהודי" לא ייתן יד, גם לא רבים מח"כי הליכוד, כך שלאופציה הזאת אין היתכנות מתמטית. לכן, זהו איום סרק.
מאמץ נוסף של הליכוד הוא להפריד בין "יש עתיד" ל"בית היהודי" המשתפות ביניהן פעולה בנושא גיוס החרדים ובנושאים אחרים. לשם כך, מנסה הליכוד לגייס את הרבנים החרד"ליים... מעניין, בתקופת הבחירות עשה הליכוד כל מאמץ לחשוף את הדמון החרד"לי שלטענתו הוחבא מאחורי גבו של בנט. עכשיו הוא פונה לאותו דמון בניסיונות ה"הפרד ומשול..."
"יש עתיד" – "מנוול" גידף הרב הטורט עובדיה את יאיר לפיד, וכך הציב אותו ברשימה הולכת ומתארכת של מקוללים, משולמית אלוני, דרך נתניהו ועד נפתלי בנט. "שונא ישיבות", הוא כינה אותו.
מעניין, ש"שונא הישיבות" הזה, הציב כמספר 2 ברשימתו את ראש הישיבה התיכונית בפתח-תקווה הרב שי פירון.
טומי לפיד ז"ל הקים מפלגה שעיקרה שנאת חרדים, הסתה נגד החרדים ובוז כלפי הדת, התורה ולימוד התורה. דרכו של יאיר לפיד שונה מאוד מדרכו של אביו. רשימתו היא מופת של אחדות לאומית ויש בה ביטוי לכל הזרמים: חרדי, דתי לאומי, אישה דתית לאומית, התחדשות יהודית וכד'. אין בסגנון של "יש עתיד" שמץ של ביטויי שנאה.
"יש עתיד" חרטה על דגלה את השוויון בנטל והציבה את הנושא הזה על ראש שמחתה. נושא זה ושינוי שיטת הממשל הם שני הנושאים היחידים שבהם הציגה "יש עתיד" עמדה. בכל שאר הנושאים היא בעיקר הלכה בין הטיפות.
בנושא שיטת הממשל היא לבטח תגיע לאיזו הסכמה להקמת צוותים שיקדמו את הנושא, אך תבחן בדרישתה המיידית – צמצום מיספר השרים ל-18, דרישה צודקת בעליל. כל פשרה שלה בנושא זה תפגע בה, וככל שהפשרה תתרחק מח"י שרים, כך היא תמית את מעמדה הציבורי.
ובנושא השוויון בנטל – "יש עתיד" חייבת להציג הישגים. לשם כך בחרו בה מאות אלפי אזרחים.
כמובן שכל פתרון יהיה פתרון של פשרה, ועל כל פשרה יתקפו אותה שוויתרה על עקרונותיה. אולם אם הפשרה תהיה כזו שיש בה התקדמות ניכרת לעומת המצב הקיים, היא תוכל לנכס לעצמה את ההישג.
"הבית היהודי" – הציונות הדתית חרטה על דגלה את השילוב בין דת ולאומיות. בהקשר לסוגיה המדוברת – בין לימוד תורה והגנה על המולדת.
"הבית היהודי" הוא המסגרת הפוליטית המייצגת את הציונות הדתית. הצלחתה בבחירות מאפשרת לה לזקוף את גבה השפוף ולהפסיק להתבטל בפני החרדים. אין מי שמתאים יותר להיאבק נגד ההשתמטות מצה"ל בשם לימוד התורה מאשר "הבית היהודי", שחבריה ומצביעיה הם מופת של השילוב בין תורה ושירות צבאי.
נפתלי בנט מבין זאת, והחיבור שלו עם "יש עתיד" הוא ביטוי להבנה הזו. הצלחתו האישית לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית, מעניקה לו עוצמה המאפשרת לו לדבוק בדרכו ולא להיכנע ללחצי המיעוט החרד"לי, שהסתופף בצילו ונציגיו נכנסו בזכותו לכנסת.
יש לקוות שכך הוא יעשה. כוחו של "הבית היהודי" מאפשר לו לשחק תפקיד מוביל בהנהגת המדינה בממשלה הבאה. לשם כך, הוא יידרש להתפשר בניסוחים מדיניים ולתת אור ירוק למו"מ עם הפלשתינאים. הרי גם בנט יודע, כפי שהכול יודעים, שיהיה זה מו"מ עקר. ובכל מקרה, תמיד הוא יוכל לפרוש מן הממשלה.
ש"ס – ש"ס בלחץ. היא רוצה מאוד להישאר בקואליציה ולא לוותר על כוחה והשפעתה, אך קשה לה מאוד לוותר בסוגיית גיוס בחורי ישיבות, נושא שהוא בבת עינו של הרב עובדיה, גם אם לא ממש מעניין חלק ניכר מבוחריה (שרובם מסורתיים שמשרתים בצה"ל).
ראשי ש"ס מרבים לספר על השינוי בחברה החרדית, שבא לידי ביטוי בגידול בגיוס לצה"ל, ביציאה לעבודה ולהשכלה כללית. הם מציגים זאת כמגמה חיובית ההולכת וגדלה. הם טוענים שהם מודעים לצורך בשינוי מדורג.
גם דוברי הליכוד טוענים שש"ס מבינה שמה שהיה לא יהיה ושהיא נכונה לתת ידה לשינוי מושכל.
אם יהיה שינוי מהותי ומשמעותי שש"ס תיתן לו יד, סיכוייו להצליח גדולים יותר מהסיכוי להצליח ללא ש"ס. לכן, יש לראות בחיוב קואליציה בהשתתפות ש"ס, שתחולל שינוי משמעותי בנושא השוויון בנטל.
השאלה היא האם באמת ש"ס מוכנה לכך. נכון לעכשיו, מעבר לאמירות הכלליות על נכונות לשינוי, ש"ס בעיקר נוהגת כ"דובון לא לא". אדרבא, אם היא באמת ובתמים מבינה שכך אי אפשר להמשיך ורוצה להשפיע על השינוי וליטול בו חלק, עליה ליזום ולהציע בעצמה הצעה משמעותית בכיוון זה. אם כך תעשה, תקנה את עולמה.
הבעייה היא, שאנשי "עטרה ליושנה" מתבטלים בפני הרבנים הליטאיים.
"יהדות התורה" – בניגוד לש"ס, מצביעי "יהדות התורה" הם חרדים המאמינים בצורך בפטור הגורף משירות בצה"ל. יש תהליכי ישראליזציה בקרב הציבור החרדי, וככל שהרבנים יהיו מוכנים להתפשר ולהקל, הציבור שלהם ישמח ויתמוך בכך. אולם קשה לי לראות את הרבנים מתפשרים ונותנים ידם לשינוי.
ואף על פי כן, אם ש"ס תהיה שותפה לממשלה שתחולל שינוי בנושא, יתכן ש"יהדות התורה" בכל זאת תצטרף, על מנת להשפיע ולמתן את השינוי, וכדי שלא לאבד את השפעתה על הובלת חיי הדת בישראל לנוכח תחייתה הפוליטית של הציונות הדתית, הלוטשת את עיניה לניהול חיי הדת כדי לחולל בהם שינוי משמעותי.
"התנועה" – ציפי לבני ספגה מכה קשה בבחירות. היא לא חזרה לפוליטיקה כדי לעמוד בראש סיעה בגודלה של מרצ. היא סינדלה את עצמה בהצהרות שהיא חזרה לפוליטיקה כדי להישאר, ולכן לא תפרוש כעת. באופוזיציה, היא תאלם בין שלי יחימוביץ' לזהבה גלאון – ותעלם. עמיר פרץ יאפיל עליה כאופוזיציונר. היא באה כדי להישאר, אך אם תישאר באופוזיציה, לא תשרוד. לכן, היא תעשה כל מאמץ להצטרף לממשלה.
מאחר והיא חרטה על דגלה את הנושא המדיני, ובאמת ובתמים זה הנושא המעניין אותה וחשוב לה, היא תהיה זקוקה לסולם מדיני כדי להצטרף לממשלה בלי להתבזות. השאלה היא האם נתניהו ירצה להעניק לה סולם כזה, תלויה ביכולתו להקים ממשלה יציבה בלעדיה. בינתיים, הוא יעשה כל מאמץ להשאיר אותה בתמונה, אם לא כשותפה אמתית, כדחליל לאיים על הפרטנרים האחרים במו"מ הקואליציוני.
ציפי לבני יודעת היטב שאין פרטנר פלשתינאי לרעיונותיה המדיניים, שהרי גם את הצעותיו של אולמרט, להן היא התנגדה וממשיכה להתנגד, הם דחו. אולם היא מקווה שנתניהו יהיה מעוניין לנהל מדיניות שתיצור לממשלתו תדמית מתונה בעולם, ויסכים לניסוחים שהיא יכולה לחיות אתם.
בנושא השוויון בנטל, "התנועה" תתמוך בכל מתווה שיושג, כדי להיכנס לממשלה.
השאלה היא מה יעשה פרץ. וליתר דיוק – לאן חותר, תרתי משמע, פרץ? הוא פרש ממפלגת העבודה כשהתירוץ המרכזי היה סירובה להתחייב שלא להצטרף לממשלת נתניהו. בינתיים מפלגת העבודה בחרה באופוזיציה ו"התנועה" מנסה לזחול לממשלת נתניהו. סיכוייו של פרץ להיות שר נמוכים. לכן, לא מן הנמנע שהוא יחתור תחת לבני, ינסה למצוא פרטנר לפילוג סיעתה ואולי לחבור בהמשך למפלגת העבודה כדי לחתור בה, יחד עם הגרורות שהשאיר בתוכה, תחת שלי יחימוביץ'.
"קדימה" – את הדגלים המרכזיים – השוויון בנטל והפטריה הגרעינית הפאתטית, שאול מופז קיפל מזמן והמיר אותם בדגל ה"אל תדרכו על מופז".
עם הדגל החדש הזה הוא יצטרף לקואליציה. כל מה שהוא ירצה הוא להיות שר. איזה שר? איזה שר שיתנו לו. ואם הוא יקבל את מבוקשו, הוא יציג זאת כהישג בנושא השוויון בנטל ומניעת ההרפתקה הצבאית באיראן.

הספין של אולמרט
כאשר כל הפוליטיקאים הרלוונטיים משתמשים בעיתונאים כדי לקדם את הספינים הקואליציוניים שלהם, גם פוליטיקאי לא רלוונטי כאולמרט לא יישב בחיבוק ידיים.
חתן פרס ישראל לעיתונאות, נחום ברנע, שזקנתו מביישת את בחרותו, מתפקד בשנים האחרונות כשופרו של אולמרט. הקיסם שהוא הוסיף למדורת הסחרירים, היא כתבה על העדפתו של נתניהו את המפלגות החרדיות, מתוך חשש שאם יוותר עליהן, בשלב זה או אחר לפיד יפרק את הממשלה והחרדים יחברו לאולמרט ויעניקו לו את השלטון.
מה עומד מאחורי הספין הפאתטי הזה? רצונו של אולמרט לאותת שהוא עוד בתמונה.