על שיר אחד מתוך ספרה
של אביבית לוי "פנים באבן"
ספרי עיתון 77, 2013
שיר קצרצר מתוך "פנים באבן" משך את תשומת ליבי, בעיקר משום הפנים הגלויות, וגם החבויות, אליהם הוא מרמז:

אם אֵרָדֵם
ובעינֵי רוחי לא יהיו
סֻלָּם ומלאכים
ומראות שמַיִם מדברים אֵלַי,
ושתי יָדַי לא יספיקו עוד
כדי להמשיך
לעלות ולרדת,

אז אבן אבקש
להניח למראשותַי
ואדמה טובה
למנוחה נכונה.

שני ארמזים בולטים מיד לעיניו של הקורא: סיפור חלום יעקב ותפילת "אל מלא רחמים", ויש כאן בהחלט תמיהה, שכן חלום יעקב מסמל ראשית הדרך והבטחה גדולה של האל ("הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך; והיה זרעך כעפר הארץ..." בראשית כ"ח 14-13), ואילו תפילת "אל מלא רחמים" נאמרת בסוף הדרך, לעילוי נשמתו של הנפטר.
ועוד תמיהה כאן, סיפור חלום יעקב אינו מציג את אבינו כמאמין המסור בלב ובנפש לאביו שבשמיים, שכן הוא מעמיד תנאים לאל:
"וידר יעקב נדר לאמור, אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול, ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך." (שם 22-20).
כמה תנאים! נקל להיזכר בסבו, באברהם, שבמסירותו לאל היה מוכן להקריב את בנו! ולא רק זאת, מסתבר שיעקב לוקה באמונה מונולטרית, לאמור, האל קשור במקום: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי." (שם 16). מה זאת אומרת שיעקב לא ידע, כלום לא ידע שכבוד האל מלא עולם?!
הסיפור התמוה הזה בספר בראשית, המרומז בשיר של אביבית לוי, מחייב את הקורא לחפש משמעות אחרת, והמפתח לכך הוא שתי המילים האחרונות בשיר: "מנוחה נכונה". מסתבר שגם בתפילת "אל מלא רחמים" מוזכרות "מעלות", ומוזכרת הקרבה אל האל : "...המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע..."
התרדמה שבשיר שלנו שונה לגמרי מהתרדמה שנפלה על יעקב: כאן מרומז מצב של היעדר כל משמעות לחיים – אין סולם, אין מלאכים, השמיים אינם מדברים אל האדם, וכוחותיו אוזלים ממנו: "שתי ידיי לא יספיקו עוד / כדי להמשיך / לעלות ולרדת." לא המלאכים עולים ויורדים – האדם הוא הנשאר חסר אונים. במקרה כזה צריך לייחל לאבן מתחת לראש ואדמה טובה למנוחה נכונה.
השיר עצוב מאוד, אבל כל כך אמיתי – כולנו היינו מייחלים שכאשר לא נוכל עוד לעלות ולרדת, כשלא תהיה משמעות לחיינו – שיבוא הסוף שיגאל אותנו מייסורינו.