האם צו איסור הפרסום על פרשת זיגייר היתה מוצדקת? מאחר ואין בידיי הפרטים ולא שיקולי ההחלטה, איני יכול לקבוע עמדה. עקרונית, חזקה עליי שכל מקבלי ההחלטות, במערכות הביטחון, המדיניות והמשפט – הם בני אדם, וככאלה הם עלולים לשגות. להבנתי, שאף היא אינה מבוססת על כל המידע הרלוונטי, המשך הטלת צו איסור הפרסום הגורף אחרי הפרסום באוסטרליה לא היה מוצדק.
דבר אחד בטוח – צו איסור הפרסום הוטל על פי חוק, בידי המוסמכים לכך על פי חוק – שופטי בית המשפט. ובמקרה זה מדובר בשופטי בית המשפט העליון, שהערעורים על הצו בערכאות הנמוכות יותר, הגיעו לפתחו.
יש שופטים בירושלים. אפשר ולעיתים רצוי לחלוק עליהם, אולם החלטות בית המשפט מחייבות כל אזרח. זה הבסיס לקיומה של מדינת חוק.
במדינת חוק, שמירה על החוק וכיבוד החלטות בית המשפט מחייבות גם את נבחרי הציבור. השוויון בפני החוק הוא אחד מעיקרי שלטון החוק.
הח"כים מטעם ה"שמאל" הרדיקאלי – אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון – ציפצפו על החוק והפרו ביודעין ובמזיד את החלטות בית המשפט, כאשר הדליפו במליאת הכנסת, בשידור חי, את פרטי פרשת זיגייר. לאחר מעשה הם הסבירו שבמקרה זה עומדת להם החסינות המהותית.
החסינות הפרלמנטרית נועדה להגן על חברי הפרלמנט מפני התנכלות השלטון, השולט על גורמי האכיפה, לבל ישתמשו בכוחם לרעה כדי לפגוע בנציגי האופוזיציה. היא נועדה למנוע מצב שבו, לדוגמה, ערב הצבעה חשובה בפרלמנט, לפתע יעצרו חברי פרלמנט מן האופוזיציה בתואנת שווא. היא נועדה למנוע התנכלות משטרתית לחבר פרלמנט שהשלטון חפץ בפגיעה בו.
החסינות הפרלמנטרית בישראל הייתה גורפת, אולם לנוכח ריבוי מקרי שחיתות ופלילים של ח"כים, והחשש שמא הכנסת תשמש עיר מקלט לעבריינים פליליים, חלו שינויים בחקיקה, והיום ח"כ יתקשה להתחמק מן הדין הפלילי בשם החסינות.
החסינות המהותית, לעומת זאת, נועדה להגן על ח"כ שעבר עבירה בתוקף תפקידו הפרלמנטרי. הח"כים המבצעים עבירה ומשתמשים בחסינותם המהותית, טוענים שהדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידם ושליחותם, כמייצגי הציבור שבחר בהם והשקפת העולם שבשמה הם נבחרו. החסינות הזאת היא מוחלטת, אם מתקבלת הטענה שהעבירה נעשתה במסגרתה.
אמחיש זאת בשתי דוגמאות, משני קצוות הקשת הפוליטית.
ח"כ פייגלין נעצר בעבר לא אחת בעת שהתפלל בהר הבית, בניגוד לחוק. עתה, כחבר כנסת הנאבק נגד החוק הזה, יוכל פייגלין לטעון במידה רבה של צדק, שהחסינות המהותית מאפשרת לו לבצע את האקט ההפגנתי הזה.
המקרה הקיצוני לצד השני הוא השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט המרמרה. אף שהיה זה מקרה קיצוני ביותר של הפרת חוק ופעולה נגד ביטחון המדינה, זועבי לא הועמדה לדין פלילי, בזכות חסינותה המהותית.
האם החסינות המהותית חלה על הפרת צו איסור פרסום של בית משפט? אני רואה הבדל עקרוני בין עבירה זו לעבירות מן הסוג שהזכרתי. גם אם פייגלין כח"כ יפר את החוק בהר הבית, תהיה זו הפרת חוק נקודתית, שלא תשנה את המצב הכללי. אירוע מרמרה היה מתרחש באופן דומה עם זועבי או בלעדיה. לעומת זאת, ברגע שח"כ מפר בשידור חי צו איסור פרסום, הוא הפך את הצו לאות מתה והכשיל לחלוטין את מטרת הצו של בית המשפט. בעיניי, אין ח"כ זכאי לפריווילגיה כזו ואין לראות בה מימוש חסינותו המהותית.
לאחרונה אנו מרבים לדבר על "פוליטיקה חדשה" – מן הראוי שנאמץ פוליטיקה של כיבוד החוק, ושל דוגמה אישית של הח"כים לכיבוד החוק.

2. תשובה נכונה לשאלה אחרת
קראתי בעיון את תגובתו של אברהם וולפנזון לרשימתי, ותמהתי. שמא הוא הגיב על דבריי מבלי לקרוא אותם? שהרי אין בדבריו ולו התייחסות קלה שבקלות לדברים שכתבתי, ואילו שפע העובדות שהביא הן אולי תשובה נכונה אבל לשאלה אחרת.
אזכיר, אם כן, את תמצית דבריי, ואם רוצה וולפנזון להגיב על דבריי, שיתייחס אליהם ולא לדברים אחרים.
א. מי שהפיל את ועדת פיל לא היה הצד היהודי אלא הצד הערבי.
ב. החלטת הקונגרס הייתה להסמיך את הועה"פ הציוני לנהל מו"מ על פרטי הצעות הוועדה וב"ג עצמו תמך בהצעה הזאת.
ג. רוב המתנגדים לתכנית לא שללו את עצם הנכונות לחלוקה, אלא טענו שמדינונת בגבולות ה-17% מא"י המערבית לא תאפשר קליטה משמעותית של יהודים מאירופה. ב"ג, לעומתם, האמין שגבולות המדינה תתרחבנה בהדרגה.
ד. ההצבעה שעליה מדבר וולפנזון לא היתה על תמיכה או התנגדות לתוכנית החלוקה, אלא על ההחלטה להכריז על המדינה חרף סכנת הפלישה והלחץ האמריקאי, וזה היה חצי שנה אחרי שתוכנית החלוקה התקבלה והישוב היהודי תמך בה בהמוניו (אף שהיו גם גורמים שהתנגדו).
כל העובדות שהביא וולפנזון נכונות, אבל אין בהן כל התייחסות לדבריי ואין כל קשר ביניהם לבין הערותיי.

3. יומן בחירות 2013 (ל"ו)
יש לי נציגה
בשבוע השני של הכנסת ה-19, התרחש בה מחזה יוצא דופן, שספק אם היא ידעה כמותו בעבר. נאום בכורה של ח"כ היה לשיעור תלמוד מרתק. לא, לא היה זה נאום של גבר חרדי. היה זה שיעור של אישה "חילונית" (איני יודע האם כך היא מגדירה עצמה, אך כזו היא על פי ההגדרות הסטריאוטיפיות המקובלות) – רות קלדרון מ"יש עתיד".
היה זה נאום מיוחד במינו, שבו ח"כ קלדרון עלתה לדוכן כשספר תלמוד בידיה, שיתפה את המליאה בעולמה התרבותי ובמקומו של התלמוד בחייה, קראה טקסט במקורו הארמי ובתרגום לעברית, והמשיכה בשיעור מרתק, המשלב בתוכו מדרש אקטואלי שלה על המדרש, שדרכו היא העבירה את מסריה; על מקומו המשמעותי של לימוד התורה בחייה, ובעיניה – בחיי העם היהודי והחברה הישראלית. על הדרך להתמודד עם מחלוקות בתוך העם היהודי והחברה הישראלית. והכל, בדרכה המיוחדת, המלאה חוכמה, עומק, יושרה, ענווה, קסם אישי והומור.

הנה, קישור לנאום:
http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk&feature=youtu.be

לא הצבעתי בבחירות לרות קלדרון ולמפלגתה, אולם כששמעתי את דבריה, חשתי שיש לי נציגה בכנסת; לי ולעולמי – עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. רות, מאושיות עולם ההתחדשות היהודית, היא נציגה אוטנטית שלו, והיא מביאה לכנסת רוח חדשה. נפתלי בנט, מנהיג "הבית היהודי", קישר בדף הפייסבוק שלו את נאומה וכתב: "משהו חדש מתחיל". הסכמתי עימו, וחשבתי ביני לביני, שאם "הפוליטיקה החדשה" שמפלגתה של רות הבטיחה, היא הנאום הזה – זוהי פוליטיקה הרבה יותר ראויה מהישנה, הרבה יותר נקיה, הרבה יותר עמוקה ויש בה הרבה יותר אמת.
רות קלדרון מביאה את השורשים היהודיים אל תוך השיח הפוליטי, ובכך היא הופכת אותו לשיח יהודי. בכך, היא קובעת עובדה – השיח היהודי אינו נחלתם של הדתיים האורתודוכסיים בלבד, אלא של כל היהודים. היא מביאה עימה בקיאות בתורה, יצירתיות ופתיחות בדרישתה ופרשנותה ובעיקר – אהבת התורה, אהבת לימוד התורה. להבדיל משולמית אלוני, שהתהדרה בידענותה (המוגבלת למדיי, יש לציין) במקורות ישראל, כחומר מודיעיני לנגח בו את הדתיים בדיונים תוך שימוש בנשקם, רות קלדרון באה מאהבה, ואינה משתמשת במקורות ישראל כנשק, אלא כשפה; שפתה האמתית, הטבעית.
בפרק הקודם של היומן ביקרתי את רות על מעידתה בנושא ההמנון, וסיימתי באמונה שחזקה על רות קלדרון, שהמעידה הזו אינה מעידה על המשך דרכה. אני מאמין שנאום הבכורה שלה, הוא – ולא אותה מעידה, מעיד על המשך דרכה.

אליק לא נולד מהים
אהבתי מאוד את נאומה של רות קלדרון והתרגשתי מאוד כששמעתי אותו, אבל איני יכול לומר עליו "הסכמתי עם כל מילה". הסכמתי עם רוח הדברים ועם רוב הדברים, אבל מסר אחד בדבריה אינו מקובל עליי.
רות הזכירה בדבריה את השורה "אליק נולד מהים". זוהי שורת הפתיחה של ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", הספר שכתב על אחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות.
משה שמיר הקדים את זמנו ואת ההתחדשות היהודית, עוד בטרם היתה התחדשות יהודית ועוד בטרם רבבות ישראלים "חילונים", למדו תורה, עסקו ביהדות, יצרו תרבות השואבת מן המסורת ומחדשת אותה. משה שמיר היה תלמיד חכם, ששפתו – השפה היהודית על כל רבדיה. אם נחפש בדור הסופרים ואנשי הרוח של תש"ח את ניגודו של סטריאוטיפ הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" כדבר הקלישאה, הרי זהו משה שמיר.
שמיר כתב על אחיו שהוא נולד מהים, כביטוי לכך שהוא נולד סמוך לשפת הים, שהיתה תבנית נוף מולדתו וילדותו. שלא בטובתו, השורה הזו הפכה, בקרב החוגים שאני משתייך אליהם – חוגי ההתחדשות היהודית, למשל ולשנינה, סמל לישראליות צברית נטולת שורשים ומנוכרת לרבדים התרבותיים העמוקים של היהדות. "לא נולדנו מהים" אנו נוהגים לציין, כאנטיתזה לאליק. משה שמיר כאב את הפרשנות הזו ולחם נגדה עד יומו האחרון, בראיונות ומאמרים רבים. ועל אף חירות הפרשנות של הקורא, מן הראוי שנפסיק לעשות שימוש בפסוק זה, המנוגד כל כך ל"כוונת המשורר", ושיוצרו כה נפגע ממנו.
חלק מן החלוצים הציוניים שהתנתקו מהגולה – הרחיקו לכת בלהב המרד, שפכו את התינוק עם המים והתנתקו מן התרבות היהודית שסימלה בעיניהם את העולם הישן. במידה מסוימת, ההתחדשות היהודית במרחב החילוני היא מרד במרד. מן הראוי שלא נרחיק לכת בלהב המרד-במרד ונשפוך גם אנו את התינוק עם המים. בחוגי ההתחדשות היהודית שבתוכם אני פעיל, קיימת תופעה של זלזול בתרבות הארצישראלית שנוצרה כאן והצגתה כתלושה ורזה. ודאי שיש בתרבות הישראלית ביטויים כאלה, אך יש גם ביטויים הפוכים ובסה"כ היצירה הזאת היא כשלעצמה התחדשות יהודית מופלאה. ודווקא שמיר ונעמי שמר, אותם הזכירה רות בנאומה, הם ביטוי לעומק התרבותי היהודי הספוג בכל מילה ובכל שורה ביצירתם. אחת התוצאות של הבערות הקיימת בתוכנו כלפי היהדות, היא חוסר היכולת להבין לעומקם את יצירותיהם של שמיר ושמר, של עמיחי ומאיר אריאל, של ביאליק ושלונסקי, שהמעיין של כל עולם האסוציאציות שלהם, הוא מקורות ישראל.
דווקא מאחר ורות קלדרון היא הנציגה האוטנטית והנאמנה של עולם ההתחדשות היהודית בכנסת – מוטלת על כתפיה האחריות להימנע מאמירות כאלה, שאינן מוסיפות להתחדשות היהודית, אלא גורעות ממנה.

לשם שינוי
ב"שינוי" של טומי לפיד, לא היה מקום לרב חרדי כדב ליפמן, לרב דתי לאומי כשי פירון במקום השני ברשימה, ולאשת רוח דתית לאומית כד"ר עליזה לביא. גם תלמידת חכמים "חילונית" כרות קלדרון לא היתה מוצאת את מקומה במפלגה זו. אני מנסה לדמיין את טומי לפיד מאזין לנאומה של קלדרון, והתמונה שעולה לנגד עיניי היא צחוק של לעג ובוז לאישה המדקלמת מהספר העבש והארכאי הזה, המלא בדקדוקי הלכות מיותרות ובאמונות תפלות. לעומת זאת, יאיר לפיד ישב מרותק והתענג על דבריה של קלדרון.
פוליטיקה חדשה – גם במשפחת לפיד.

הבוקר שלאחר הפשרה
בסופו של דבר תהיה פשרה כלשהי בנושא השוויון בנטל. מה תהיה דמותה – איני יודע. גם איני יודע האם אתמוך בה או אתנגד לה.
דבר אחד אני יודע בוודאות – למחרת הפשרה ינגחו אותה ויציגו אותה ככניעה לחרדים, כלגיטימציה להשתמטות, ויאיר לפיד יופגז בבליסטראות מילוליות על היותו "פוליטיקאי ישן" שמכר את עקרונותיו בנזיד מושב מעור צבי וכו'.
תהיה מידה של צדק בביקורת הזאת, כיוון שכל פתרון שאינו גיוס שווה לכל אזרחי יהודי בישראל, אינו פתרון צודק. ומן הראוי שיהיו מי שיציבו לנגד החברה הישראלית את האידיאל.
אלא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ומי שיתעקש להגשים בה את האידיאל, לא יוכל להשפיע ולשנות כלל. בפוליטיקה, יש לנסות להשפיע באמצעות שינוי המציאות הקיימת והתקרבות לעבר האידיאל, ככל הניתן בכל תקופה. שינוי משמעותי בחולי החברתי הנובע מהשתמטות החרדים משירות בצה"ל יעשה רק באמצעות פשרה.
פשרה – כשמה כן היא. אין היא אידיאל, אלא פשרה על האידיאל. אין להציג אותה כאידיאל, יש להציב מולה את האידיאל, אך אין לשלול אותה כיוון שאינה אידיאל.
אל הפשרה יש לבוא ברוח חיובית. אי אפשר להגיע לפשרה, ברוח סגנונו של טומי לפיד, עם הבוז הבוטה כלפי החרדים, כלפי הדת, כלפי התורה ולימוד התורה. יש לבוא אל הפשרה ברוח נאומה של רות קלדרון.
קלדרון באה לשיח הזה כאל שיח של אחים. היא לא באה בשם הגיוס החיוני לצבא כנגד לימוד התורה המיותר. ההיפך הוא הנכון, היא באה בראש ובראשונה בשם התורה ולימוד התורה, מתוך כבוד והערכה רבים ללומדי התורה באשר הם והכרה בחשיבותו של לימוד התורה. ובצדק היא מציגה את האידיאל האמיתי – על כל היהודים ללמוד תורה, על כל היהודים לשרת בצה"ל.
האידיאל הזה עשוי להיות הבסיס לפשרה – שיפור משמעותי בנושא גיוס חרדים לצה"ל, לצד שיפור משמעותי בנושא לימוד התורה של החילונים... אלא שלשם כך, על החרדים להכיר בלימוד התורה של החילונים כלימוד תורה...
בתפילתה בסוף הנאום, ייחלה רות ל"שלום, ביננו ועם שכנינו". זה הסדר הנכון.

4. מחדל הסברתי
זה החל בידיעות מחרידות על ישראל שהעלימה אדם ורמזים על כך שביימה את התאבדותו בכלא ולאחר מכן הפעילה מנגנון השתקה חשוך כדי לכסות על הפשע.
מתברר שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. אף אחד לא הועלם. שום התאבדות לא בוימה. אדם שסיכן את ביטחון המדינה נעצר. בהסכמתו – משיקולי ביטחון כולל ביטחונו האישי, מעצרו היה תחת שם בדוי. במהלך מגעים על עסקת טיעון, בדרך לכתב אישום, התאבד. יתכן שהייתה רשלנות בכך שלא נמנעה התאבדותו (אם כי יש תאוריה מקובלת, שאין כל דרך למנוע מאדם הנחוש להתאבד, לממש את רצונו). משפחתו של העציר היתה מיודעת מן הרגע הראשון בדבר מעצרו. לאיש היו שלושה עורכי דין ועורך דין רביעי פגש אותו. אוסטרליה, מדינה שהוא היה אזרח גם שלה (הוא היה גם אזרח ישראלי) היתה מיודעת בעובדת המאסר. והכול נעשה תחת בקרה משפטית בכל הערכאות האפשריות, כולל בית המשפט העליון בהרכביו הליברליים ביותר. כמובן, שהוטל איסור פרסום על הפרשה, כיוון שפרסומה עלול היה להזיק לביטחון המדינה ולסכן חיי אדם. עצם העובדה, שבמשך למעלה משנתיים הפרשה לא פורסמה צמצמה מאוד את הנזק האפשרי, ועצם הפרסום כעת גרם לנזק כזה.
ישראל מתמודדת עם איומים ביטחוניים שאף מדינה אינה מתמודדת עם שכמותם, ואנו יכולים להתגאות לא רק בהצלחותיה במלחמה החשאית המודיעינית, אלא גם באופן הדמוקרטי והחוקי שבו הדברים מתנהלים, כפי שהוכח בפרשה זו.
לא היה בפרשה כל רבב מבחינה דמוקרטית ומשפטית. אבל היה כאן מחדל הסברתי. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה מבחוץ ולמרבה הבושה גם מבפנים, וכל מה שעלול לפגוע בה ולהציגה באור שלילי, אנטי דמוקרטי, פוגע בזכויות האדם וכו', מנוצל לצרכי המתקפה הזאת. גם במלחמה הזאת, המערכה על דעת הקהל, על ישראל לגלות יוזמה, תקיפות ויצירתיות – להיטיב לתקוף ולהתגונן. בפרשה הזאת, כשלנו מבחינה הסברתית.
הכשל היה העיכוב למשך יממה תמימה בצמצום צו איסור הפרסום הגורף, לאחר הפרסום בטלוויזיה האוסטרלית. היתה זו יממה, שבה הזירה הופקרה לשוחרי רעתה של ישראל מחוץ ומבפנים, בתקשורת ובכנסת, ללא מתן רשות הדיבור לאמת. היו אלה עשרים וארבע השעות הקריטיות בקרב על דעת הקהל, שבהן איבדנו נקודות רבות.
מן הראוי היה להיערך בעוד מועד להסרת צו איסור הפרסום ברגע שהפרשה תפורסם ברשת רצינית בעולם. מן הראוי היה שצוות מקצועי יצפה בזמן אמת בשידור בטלוויזיה האוסטרלית, ובתוך שעה יאמוד את הנזק ויחליט מה הפרטים שאין עוד טעם להסתירם ולפרסמם ביוזמתנו, תוך מתקפת הסברה בתקשורת הישראלית, העולמית ובפרט האוסטרלית.
משלא עשינו זאת, במשך יממה תמימה, בשעות הקריטיות ביותר לעיצוב דעת הקהל בטרם הנושא יורד מהכותרות, קולה של ישראל נאלם, ונשמעו רק טיעונים מזיקים, ללא תגובה. בנוסף לכך, עצם האיפול העצים את התחושה שלא זו בלבד שאנו מעלימים אנשים, אנו גם מעלימים את המידע.
למה זה קרה? אני משער, שמה שצריך היה להיעשות במשך שעה – בקרת נזקים וקבלת החלטות מהירות, נמרח לאורך יממה, מתוך רצון לבחון את הדברים ביסודיות ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר. וכך, דיממנו במשך שעות בִּקְרָב ההסברה הֶחשוב הזה. השגיאה הזאת היא התגלמות הקלישאה שלעתים "המצויין הוא אויבו של הטוב." במקרה הזה, המהירות חשובה יותר מהאיכות; מוטב לשגות קצת במהות ההחלטה על אופן צמצום צו איסור הפרסום הגורף, מאשר להפקיר את הזירה לאורך שעות.
המחדל הזה נמשך גם לאחר שבוטל הצו. חלפה עוד יממה תמימה, עד שהגורם המשפטי הבכיר תדרך את התקשורת הישראלית והזרה בעובדות הנכונות. יש לציין, שמרבית התקשורת, והפעם אני רוצה לשבח במיוחד דווקא את אמנון אברמוביץ', הקפידו להציג את העובדות כהווייתן. אין ספק, שדברי אותו גורם בכיר יצרו מהפך בסיקור הפרשה, לפחות בישראל. אם התדריך הזה היה נעשה שעה לאחר השידור באוסטרליה, היה נמנע נזק כבד.
הדבר המטריד ביותר בפרשה, הוא הניצול הציני של גורמים פוליטיים ותקשורתיים את המחדל ההסברתי, כדי להזיק לישראל. שלישיית הח"כים מן השמאל הרדיקאלי חנין-גלאון-טיבי ידעה היטב שבתוך שעות יוסר צו איסור הפרסום ולכן מיהרה להפר אותו בעוד מועד בשידור חי במליאת הכנסת, כדי לקצור את הדיבידנדים הפוליטיים בחוגיהם ולגרום לנזק הרצוי. וגורמים בתקשורת מיהרו להעצים את הדימוי השלילי הקונספירטיבי של הפרשה. אורי משגב מ"הארץ", למשל, פרסם מאמר הזוי בבלוג שלו, שישראל על כל מוסדותיה, כולל המשפטיים, מצטיירת בו בדמות משטר הקולונלים בארגנטינה. ב-ynet הוכנסה המילה התאבדות למירכאות, כרמז לכך שזו התאבדות מבוימת (!)
כה מצער להיווכח עד כמה גורמים בתוכנו כמהים לנצל כל הזדמנות כדי להזיק למדינה.

5. סקסיסט וגזען
תגובה ליוסי שריד, "בנג'מין מחכה לאורח", "הארץ" 15.2.13
סקסיזם וגזענות אינם מתלבשים על דמותו, ליתר דיוק – על תדמיתו, של יוסי שריד. הרי הוא הוא חלון הראווה של "הציבור הנאור".
אולם איך להגדיר משפט מטריד, תרתי משמע, כמו "כוונותיו וכַּוונֵי החן שלו שקופים כשמלת השבת של שרהל'ה," אם לא סקסיזם זול? אמנם ליוסי מותר, ועל שרה נתניהו הכול מותר, אך לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היתה התגובה למשפט סקסיסטי כזה, אלמלא נכתב בקולמוסו של שריד ואלמלא נאמר על שרה נתניהו. לא צריך הרבה דימיון כדי לשער מה יוסי שריד היה כותב על משפט כזה. וסביר להניח שעיתון מכובד לא היה מפרסם משפט כזה. אבל יוסי שריד אינו יודע איפוק מהו.
אבל... גזענות? יוסי שריד?! הרי שריד הוא מותג של אנטי גזענות.
בשנה האחרונה הירבה יוסי שריד באמירות גזעניות נגד אביגדור ליברמן בגין מוצאו מבריה"מ לשעבר. איני מדבר על ביקורת עניינית ולגיטימית על עמדותיו ומעשיו של ליברמן, אלא על "רוסיותו". אמנם מרבית חייו של ליברמן עברו בישראל, אבל מן "הרוסיות", אליבא דשריד, משחרר רק המוות.
לא אחת, כתב יוסי שריד בנימה שלא היתה מביישת אף אנטישמי, נגד השפעת הכוח היהודי על הפוליטיקה האמריקאית. לעיתים, כשתקפתי את הדברים וכיניתי אותם אנטישמיות, נאמר לי שאני מגזים. והנה, כך יוסי שריד עצמו, שחור על גבי "הארץ": "לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול."
במשפט זה, כאילו אמר "אני לא אנטישמי. כי אני לא מחוקק אמריקאי. אבל אילו הייתי..." – דבריו אנטישמיים וגזעניים בעליל. יש בהם הצדקת האנטישמיות, והטלת האחריות על הגזענות על הנפגעים ממנה.
יוסי שריד אינו יכול להשלים עם התמיכה הגדולה של העם האמריקאי ומחוקקיו, מקיר אל קיר, במדינת ישראל. לכן, הוא משליך את האהדה הזאת על קנונייה של ההון היהודי המשתלט על וושינגטון. "חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון."
מוסד השימוע בדמוקרטיה האמריקאית, נועד לאפשר לנבחרים האמריקאיים לבחון את עמדותיו של מועמד לתפקיד בטרם יצביעו על אישורו. אלה האיזונים והבלמים של שיטת המשטר הנשיאותי בארה"ב. מוסד השימוע נועד לבחון את עמדותיו של האיש, ואך טבעי שמי שמתנגד לעמדותיו, יָקשה עליו. אילו היה בישראל מוסד כזה, האם שריד כח"כ לא היה מעמת כל מועמד עם עמדותיו ותומך או מתנגד למינויו על פי שיקול זה? אולם, אליבא דשריד, הזכות הזאת אינה קיימת כאשר מדובר בבחינת האהדה לישראל, כיוון שאז מדובר בטרור של ההון היהודי.
בעימות הטלוויזיוני בין אובמה לרומני, השנים התגוששו סביב השאלה מי ידיד גדול יותר של ישראל. עובדה זו מעידה עד כמה דעת הקהל האמריקאית אוהדת את ישראל ומצפה מהנשיא לבטא ידידות זו במדיניותו. מיד פִּרְשְׁנוּ אצלנו את העימות הזה כ"השפעת הקול היהודי". אולם מספרם של היהודים בין המצביעים זניח ובאופן מסורתי רובם המכריע תומך במפלגה הדמוקרטית, כפי שהיה גם הפעם. אחרי נצחונו של אובמה, איימו עלינו ב"מסע הנקם" של אובמה בישראל, בשל תמיכתו (שאכן היתה טעות חמורה) של נתניהו ברומני. עכשיו, כשאובמה לא תלוי עוד "בקול היהודי", סיפרו לנו, הוא יפגין את נחת זרועו.
והנה, קורה ההיפך הגמור. אובמה תמך ללא סייג במבצע "עמוד ענן" והנה הוא בא לישראל למסע פיוס, לתקן את מה שקילקל בתחילת כהונתו הראשונה, אחרי שהמציאות המזרח תיכונית טפחה על פניו והוכיחה שמדיניותו הייתה מוטעית. אובמה בא לישראל כדי להוכיח לעם בישראל שיש לו ידיד בבית הלבן.
יוסי שריד מבין זאת, ולכן הוא קורא לו לא לבקר, כדי לא ליפול למלכודת שמטמינה לו ישראל יחד עם הימין הרפובליקאי. לקרוא ולא להאמין: "עכשיו הם טומנים לו יחדיו את מלכודת הביקור בישראל. אובמה טעה כשלא ביקר במוקדם והוא שוב טועה במאוחר." במוקדם אובמה לא ביקר, כדי לבטא ניכור כלפי ישראל כחלק מן הגישה הפייסנית כלפי המוסלמים והערבים, שנבעה מהיומרה המשיחית שלו ליצור גשר בין ארה"ב לאסלאם. אילו היה בא לכאן אז, היה זה כדי ללחוץ על ישראל, ולכן שריד מצטער על שנמנע מהביקור. היום אובמה מגיע לישראל כמנהיג מפוכח, שהבין את המציאות המזרח תיכונית ולמד משגיאותיו. הוא בא לישראל כדי לתקן את שגיאותיו. ולכן, ביקורו אינו רצוי ליוסי שריד.

אהוד: פעם הערכתי את יוסי שריד ואת הדרך שבה הנהיג את מר"צ. היום אינני מסוגל לקרוא אותו ב"הארץ".