נאום הבכורה במליאת הכנסת של ח"כ ד"ר רות קלדרון ("יש עתיד"), חשף לקהל הרחב את עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. 120,000 צפיות ביוטיוב בתוך שבוע, שרובן הגדול לוו בביטויי התפעלות ותחושה שפגשו בְּשׂוֹרָה חדשה, לה ציפו שנים רבות בלי שהיו מודעים לכך, הם עדות לצמא ולכמיהה של הישראלים להתחדשות יהודית. נאומה של קלדרון היה בעיקרו שיעור תלמוד, על מדרש חז"ל – היא קראה אותו במקורו הארמי, תרגמה אותו, לִמדה אותו ודרשה אותו כך שהעבירה דרכו את מסריה לאומה, ונתנה ביטוי לעולם ההתחדשות היהודית.
מהי ההתחדשות היהודית? המושג הוא חדש יחסית, אולי בן 15 שנה. אבל מי שהיטיב לנסחו עשה זאת לפני כמעט 80 שנה: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" (ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד, 1934).
מה המסר של ברל? שהמסד לקיום הלאומי שלנו, הוא תרבות ישראל, השורשים היהודיים שלנו, היצירה היהודית לדורותיה. כולה שלנו ועלינו להיות בני בית בתוכה ובעלי בית עליה. אולם גישתנו אליה אינה של "כזה ראה וקדש", אלא של היכרות עמוקה עימה, ובחירה מתוכה באותם ערכים ותכנים המתאימים לאתגרי תקופתנו. לעתים עלינו לחדש ניגון שאבותינו זנחו בעבר, להשמיש אותו לימינו ולאמצו לחיקנו. שהרי גם אבותינו לא היו קראים, אלא שינו ובחרו והפכו את היהדות לדרך חיים חיה, המתאימה עצמה לתמורות הזמן, ובזכות עובדה זו המשיכה להתקיים בניגוד לכל תרבויות קדם.
לא בכדי ציטטתי דווקא את ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית. ברל הוא הוכחה לכך שהמיתוס אודות הנתק והניכור של הציונות החילונית כלפי היהדות, מוגזם וכוללני. כמו בכל הכללה, יש בה גרעין של אמת, אולם ההכללה מחטיאה את האמת.
ברב-שיח על הזרמים ביהדות, שנערך לאחרונה במכללת "אוהלו", בו ייצגתי את תנועת ההתחדשות היהודית, התבקשנו בידי המנחה להציג את הביקורת של כל אחד מאתנו על הזרם שהוא מייצג. אחת משתי נקודות הביקורת שלי, היתה על ניכור הקיים בתוך עולם ההתחדשות היהודית, כלפי ההיסטוריה הציונית והתרבות הציונית. מילות הקוד של הניכור הזה הן "מהתנ"ך לפלמ"ח" ו"לא נולדנו מהים".
"מהתנ"ך לפלמ"ח" הוא ביקורת על כך שהתרבות הציונית אימצה לחיקה את התנ"ך אך זנחה את התורה שבע"פ ואת כל היצירה היהודית מחז"ל ועד היצירה הציונית. "לא נולדנו מהים" היא רמז לשורה הפותחת את ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", לזכר אחיו שנפל במלחמת השחרור: "אליק נולד מן הים". הטענה היא נגד דמות הצבר, כטיפוס מנותק משורשים, "יליד" ארצישראלי שכביכול שורשיו הרוחניים הם מי הים.
משה שמיר, שהקדים את זמנו והיה התגלמותה של ההתחדשות היהודית שנים רבות טרם התופעה, התקומם עד יומו האחרון נגד הפרשנות הזאת לדבריו התמימים, אודות הילדות על חוף ימה של תל אביב. ואף על פי כן, המיתוס אודות משמעות השורה הולך ומתעצם, ורות קלדרון עצמה חזרה עליו בנאומה.
גם אני שותף לביקורת על ההתרחקות מן השורשים והמסורת, אך לאחרונה אני חש שחלק מעמיתיי ושותפיי לעולם ההתחדשות היהודית מרחיקים לכת בביקורתם, עד כדי ניכור כלפי הציונות. הצגה חד מֵמדית של הציונות, שופכת את התינוק עם המים, ובעצם עושה לשפה הציונית את מה שעשה הניכור בקרב הציונות החילונית לשפה היהודית. וכפי שלהב המרד של הציונות החילונית כלפי החיים בגולה לא הצדיק את הפניית העורף לערכים היהודיים, כך להב המרד במרד הזה, אינו מצדיק הפניית עורף לערכים הציוניים.
שני המונחים הציוניים המושמצים ביותר הם "שלילת הגולה" ו"כור ההיתוך". הטענה נגד שלילת הגולה היא כנגד הניכור כלפי היצירה היהודית שנכתבה בגולה. הטענה נגד כור ההיתוך היא שהיה זה ניסיון לכפות על כל העולים את תרבות הצבר החילוני האשכנזי.
יש לא מעט אמת וצדק בביקורת הזאת, אולם הביקורת הגורפת מחמיצה את העיקר; את הכוונות הטהורות והצודקות של התפיסה הזאת, גם אם הגשמתה הייתה כרוכה בשגיאות. במקום להתנכר לערכים הציוניים הללו, יש לנהוג בהם כפי שברל הציע לנהוג בעולם הערכים והמושגים היהודיים: לבחון ולבדוק, להרחיק ולקרב, לרדת לגלי גרוטאות, לחשוף נשכחות, למרק אותן מחלודתן.
שלילת הגולה היא בראש ובראשונה האמירה שמקומו של היהודי הוא ארץ ישראל ומקומה של היהדות היא ארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, שבו היהודים לוקחים אחריות מלאה על מכלול חייהם. הערך הזה נכון היום כבעבר. יש לאמץ אותו, תוך ניכוי הסיגים שדבקו בו – הניכור ליצירה היהודית בת הגלות. כור ההיתוך הוא בראש ובראשונה הרצון לעצב אומה יהודית אחת, ולא להנציח את השבטים והעדות. זהו ערך רלוונטי ואקטואלי גם בימינו, הגם שבהגשמתו נעשו טעויות רבות. יש לעשותו אחרת, יהודי יותר, כזה המאמץ לתוכו את המסורות השונות, באופן שגם מי שהוריו עלו מפולין יראה בשירת ר' שלום שבזי את שורשיו, ומי שסביו עלו ממרוקו יזהה את שורשיו גם בספרות החסידית המזרח אירופית.
בתקופת הוויכוח הגדול על סוגיית "מיהו יהודי", אמר מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, שיהודי אינו מי שאמו יהודייה, אלא מי שנכדו יהיה יהודי. ואי אפשר להתכחש לעובדה, שעל פי אמת מידה זו, אין ספק שהציונות היתה ועודה החממה הגדולה, החשובה והמשמעותית ביותר להבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת קיומה של היהדות. יעידו על כך בני ניניו של טבנקין הגדלים בגולן ומתחנכים בגן של אורטל. ולכן, מוטב שאנו, אנשי ההתחדשות היהודית, במותחנו ביקורת על שגיאות הציונות, נשמיע אותה ביתר ענווה וכבוד לציונות. עלינו להבין ולהפנים, שאין התחדשות יהודית אמתית, אפקטיבית, שאינה כוללת בתוכה גם את ההתחדשות הציונית.
זכיתי להיות שותף בחודשים האחרונים לצוות שניסח את הצעת החזון של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית. אני גאה בכך שהקפדנו על הגדרת ההתחדשות הציונית כחלק משמעותי ובלתי נפרד מן ההתחדשות היהודית: "הבטחת עתיד התרבות היהודית והמשך היצירה היהודית הינה משימה מרכזית של הציונות בימינו. היא התשתית לתיקון החברה, על בסיס ערכים של צדק חברתי, מוסר ודמוקרטיה. היצירה היהודית – ישראלית יונקת ממורשת ישראל לדורותיה, מחויבת ללימוד תורה כערך ופורצת דרכים חדשות המבטאות מגוון של מסורות וקולות, מתוך כבוד הדדי ודיאלוג תמידי. עמותת 'פנים', המאגדת ומייצגת את ארגוני ההתחדשות היהודית הציונית בישראל, מובילה תהליכים המקדמים גיבוש וערבות הדדית בחברה הישראלית, מתוך כבוד לריבוי הפנים בתוכה.
עמותת 'פנים' רואה את אחריותה הציבורית, ביצירת תשתית ערכית ותרבותית משותפת לחברה הישראלית, ברוח מגילת העצמאות."

אהוד: כל הכבוד שנזכרת בציונות ובתרבות העברית החדשה-ישנה – זו שמאז ביאליק וברנר וימי העלייה הראשונה והשנייה ועד ימינו, אבל אנחנו עוד נאכל הרבה מרורים מפיה של רות קלדרון, שגם אתה כבר חש, כמוני, שהיא מנסה לשפוך את התינוק של החינוך הציוני היהודי החילוני יחד עם מי האמבטיה – וזאת ביהירותה הדמגוגית המבוססת על בורות היסטורית!

2. אויבו של אויבי הוא גם אויבי
אין לישראל אויב מר וקשה יותר מחיזבאללה. לכן, אך טבעי שאנו שמחים וצוהלים כאשר לוחמי חיזבאללה נפגעים בקרבות בסוריה. באופן טבעי, דומה שאויבו של אויבי הוא ידידי, ואם כן, מי שפוגעים בחיזבאללה, כלומר המורדים בסוריה, הם ידידינו.
אולם אם מי שפוגע בחיזבאללה, הם ארגונים המזוהים אל קאעידה, העניין קצת מסתבך. אויביו של אויבי הוא חברי, אבל... אל קאעידה? עד כאן.
מסתבר, שלעיתים אויבו של אויבי – אף הוא אויבי. ולא ברור מי אויב מסוכן יותר. דבר אחד ברור – במלחמה הזאת, אין לישראל בני ברית ואל לישראל להתערב בה כמלוא הנימה. על ישראל לשמור על ניטראליות מוחלטת במלחמת האזרחים בסוריה. כל התערבות ישראלית תזיק לישראל ולמי שתנסה לפעול למענו. כל מעורבות ישראלית תשניא עליה את כל הצדדים.
יתכן שאין מנוס מפעולות מסוימות שנועדו למנוע זליגת נשק אסטרטגי לידי ארגוני טרור, אולם למעט פעולות כאלו, ויש לבחון כל פעולה כזאת שבע פעמים בטרם מגיעים למסקנה שהיא מוצדקת, אין לישראל מה לחפש במלחמת האזרחים בסוריה, ובכל אירועי החורף האסלאמי במזה"ת.
פרסום פרוטוקול ישיבת הממשלה בעקבות דו"ח ועדת כָּהָן, הציף מחדש את מחיר התערבותנו במלחמות לא לנו. צדק רב היה במסקנות הוועדה – שמצד אחד הבהירה באופן חד משמעי שלא היתה לישראל כל מעורבות בטבח, אך מצד שני הטילה על ישראל אחריות עקיפה, בכך שלא צפתה מראש שהכנסת הפלנגות למחנות הפליטים, ימים אחדים אחרי רצח מנהיגם באשיר ג'מאייל, עלולה להוביל לטבח המוני.
כבר בשנות ה-50 פִנְטֵז דוד בן גוריון על כך שישראל תמליך איזה מייג'ור נוצרי על לבנון שיכונן עמה יחסי שלום. במלחמת ששת הימים יגאל אלון סבר שעל ישראל לכבוש מידי סוריה את ג'אבל דרוז ולהקים מדינה דרוזית עצמאית, שתהיה בעלת ברית של ישראל. מעבר לפנטזיות – ההיסטוריה הוכיחה, שכל התערבות שלנו בעניינים הפנימיים של הערבים, מזיקה לנו ועלולה לסבך אותנו.
כאשר חתם יצחק רבין על הסכם אוסלו וישראל נסוגה מן הערים עזה ויריחו, הוא הצהיר שעכשיו אש"ף יילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". האשלייה שרב המרצחים ערפאת יילחם בטרור הופרכה, כמובן, אולם רבין צדק, כמובן, שבמדינות ערב אין בג"ץ ואין בצלם. גם אין דמוקרטיה וכנראה לא תהיה בעתיד הנראה לעין.
ישראל היא אי של דמוקרטיה בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומוטב לה שתדבק במדיניות בדלנית, ולא תכניס ראשה למאבקים הפנימיים של הערבים. ובסופו של דבר, לא תמיד מי שאנו חושבים כשלילי יותר מבחינתנו הוא אכן כזה. דוגמה לכך היא מצרים. מובראק היה דיקטטור והוא המית, למעשה, את הסכם השלום עם ישראל, למעט הנספח הביטחוני. אולם לנוכח עליית "האחים המוסלמים" לשלטון, אנו מתגעגעים למובארק. הסגנון הקיצוני וההתבטאויות האנטישמיות של מורסי ואנשיו, מחזקים את הגעגוע הזה. והנה, בתחום הביטחוני, דווקא תחת שלטון מורסי, צבא מצרים עושה את מה שמובארק נמנע ממנו – הרס המנהרות בציר פילדלפי, באמצעות הצפתן במי ביוב עד קריסתן. הוא אינו עושה זאת מתוך אהבת ישראל אלא מתוך האינטרסים שלו. אולם הדבר מוכיח, עד כמה קשה לחזות במזה"ת מי עמית מי טורף. ולכן, כאשר אויבינו נלחמים אלה באלה, מוטב שנשמור מרחק.

3. יומן בחירות 2013 (ל"ח)
שערוריית נתניהו
אין לי מילה אחרת לתיאור התנהלותו של נתניהו בהרכבת הממשלה, זולת שערורייה. בחירותיו של נתניהו מנוגדות לרצון הבוחר, לאינטרס הלאומי, לאינטרס המפלגתי ואפילו לאינטרס האישי של נתניהו. נתניהו שבוי בחשדנותו, על סף הפרנויה הפוליטית, ולכן, תחת הקמת ממשלה יציבה שבמרכזה, לצד "הליכוד ביתנו" – "יש עתיד" ו"הבית היהודי", עיקר מעייניו נתונים לניסיונות פאתטיים לשבור את הברית בין שתי המפלגות הללו, בהעדפה של המשך הברית בינו לבין החרדים. פליטת פה מיותרת וקצת ילדותית של יאיר לפיד על האמביציה שלו להיות ראש הממשלה, ואיבה אישית כלפי נפתלי בנט, הסיטו את נתניהו אל עבר התנהלות הזויה והעדפות בלתי רציונליות.
הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא בשורה חשובה לחברה הישראלית, הרבה מעבר לפוליטיקה, למו"מ הקואליציוני ולהרכבת הממשלה החדשה. הברית מבשרת בנייה מחדש של הממלכתיות הישראלית הציונית, ששותפים לה הציונות הדתית והמרכז החילוני, והיא מהווה משקל נגד למגמות הפלגנות, ההקצנה וההתפוררות של החברה הישראלית. הברית הזאת משדרת מסר התובע מן האזרח לתת למען הכלל, למען החברה והמדינה. האחריות הלאומית מחייבת את נתניהו לראות בברית הזאת את ההזדמנות הגדולה שלו לקדנציה שתטביע חותם אמתי על עתידה של מדינת ישראל.
אך נתניהו חושש מבנט ומלפיד, ולכן הוא דבק בברית עם המפלגות החרדיות, שאין להן אמביציות שלטוניות, ותמורת מילוי האינטרסים הפרטיקולריים שלהן, הן מגלות נאמנות לראש הממשלה ותמיכה במהלכיו. לכן, מטרתו המרכזית היא שמירת הברית עימן, כבסיס של הקואליציה החדשה.
במסגרת ניסיונותיו לשבור את ברית "העתיד היהודי" – לצד ניסיון למשוך לצידו חוליות חלשות בתוך "הבית היהודי", הוא מנסה לבנות ממשלה עם ש"ס, "יהדות התורה", "התנועה" ו"קדימה", בתקווה שהמהלך הזה ישבור את הברית, ויגרום להצטרפות לממשלתו של לפיד ו/או בנט ו/או יחימוביץ', מוחלשים ומרוטי נוצות, בקפצם על עגלתו ברגע האחרון.
למיטב הכרתי, הסיכוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תצטרף לממשלה אפסי. איני שמח על כך; עוד טרם הבחירות הבעתי תקווה להקמת ממשלת אחריות לאומית ובמרכזה הליכוד ומפלגת העבודה (שהיתה צפויה להיות השנייה בגודלה). לצערי, שלי יחימוביץ', עוד טרם הבחירות, החליטה על פסילה מראש של הצטרפות לממשלה. היא עצמה היטיבה להגדיר את הצעד הזה, בשלבים מוקדמים יותר, כאיוולת פוליטית. אולם האיוולת נעשתה והיתה לעובדה. שלי יחימוביץ', שהנכס המרכזי שלה הוא אמינותה ויושרתה, כינסה מסיבת עיתונאים דרמטית ובה הכריזה על ההחלטה הזאת, שהתקבלה פה אחד בידי 30 המועמדים הראשונים ברשימת "העבודה". מאז חזרה על כך שוב ושוב. הפרת ההתחייבות הזאת תהווה פגיעה קשה בהיגיינה הציבורית, באמון הציבור בפוליטיקה – במיוחד אם ההפרה תעשה על ידי מי שמוערכת גם על ידי יריביה כפוליטיקאית ישרה ותרסק את תדמיתה של יחימוביץ'.
שלי יחימוביץ' רוצה להנהיג את האופוזיציה, ולהוות משם אלטרנטיבה אידיאולוגית ופוליטית לדרכו החברתית כלכלית של נתניהו. אם יש סיכוי קלוש שהיא בכל זאת תצטרף, יהיה זה אם תקבל הצעה שבאמת אי אפשר לסרב לה, כמו אחריות מלאה על ניהול הכלכלה הישראלית. מאחר ובנושא החברתי כלכלי הפער האידיאולוגי בין נתניהו ויחימוביץ' גדול מאוד, אין סיכוי שהוא יציע לה זאת.
ניתן לומר, לכאורה, שאם נתניהו הציע ליריבתו האידיאולוגית המרכזית בתחום המדיני – ציפי לבני, את הובלת המו"מ המדיני, הוא יוכל להציע הצעה דומה גם ליחימוביץ' בתחום הכלכלי. אולם ההשוואה אינה במקומה. ראשית, לבני לא תוביל את המהלכים המדיניים, אלא תעשה זאת בכפוף לנתניהו ובהנחייתו. אך מעל לכל, נתניהו יודע, וגם לבני יודעת זאת, שככל שתרחיק לכת בוויתורים מדיניים, אין סיכוי שתמצא בצד הפלשתינאי פרטנר שיסכים להצעותיה. לעומת זאת, בתחום החברתי כלכלי, איננו זקוקים לפרטנר מחוץ לישראל. מלוא האחריות היא עלינו, ואיני רואה מצב שבו נתניהו מאפשר ליריבתו האידיאולוגית לנהל את כלכלת ישראל.
יתר על כן, אין מצב שבו תמורת המשך האחיזה בתואר ראש הממשלה, נתניהו יסכים שאת הנושאים המדיני, הכלכלי ודת ומדינה, תנהלנה מפלגות שדרכן מנוגדת לדרכו ("התנועה", מפלגת העבודה וש"ס – בהתאמה). לכן, הסיכוי להצטרפות מפלגת העבודה אינו ריאלי.
לאחר שנתניהו סגר עם "התנועה", ואת המפלגות החרדיות הוא משאיר על אש קטנה, כדי לא לשבור את הכלים עם לפיד ובנט, הוא מנסה לצרף את "קדימה" בתור הצלע השלישית. הוא מבין, שכמו ציפי לבני וביתר שאת, אין לשאול מופז מה לחפש באופוזיציה, כמפלגה קטנטונת בשולי מפלגות האופוזיציה ולצד אופוזיציוניים הרבה יותר מוכשרים ממנו. הוא חייב להיות שר, כדי להישאר רלוונטי בפוליטיקה הישראלית. לכן, נתניהו מאמין שיצליח בקלות יחסית לצרף את מופז לממשלה, ובכך להגביר את הלחץ שיביא לפירוק ברית הזוגיות בין בנט ולפיד.
אולם מופז מבין שנתניהו זקוק לשני המנדטים שלו ולחוץ עליהם, ולכן הוא יכול לעשות שריר. ולאחר שפירק את הממשלה הקודמת בשל סוגיית השוויון בנטל, אין הוא יכול מבחינה ציבורית להרשות לעצמו להצטרף לממשלה, במהלך שנועד לשבור קואליציה הנאבקת למען השוויון בנטל. לכן, הוא לא יהיה הצלע השלישית בממשלתו של נתניהו, אלא הצלע השלישית בברית שבין לפיד ובנט.
בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, יירד לנתניהו האסימון. הוא יבין שניצבת בפניו הזדמנות ליצור ממשלה מצוינת המבוססת על שתי שותפות מרכזיות מצוינות – "יש עתיד" ו"הבית היהודי". אין זה אומר בהכרח ממשלה ללא חרדים. צודק נתניהו כאשר הוא שולל פסילה של מפלגות. אולם "יש עתיד" ובוודאי "הבית היהודי" מבהירות שאינן פוסלות את המפלגות החרדיות. אם נתניהו יפעל בתבונה, יתכן שיוכל לצרף את המפלגות החרדיות, ולפחות את ש"ס, לממשלה שתוביל מהלך היסטורי של השתלבות הציבור החרדי בחברה הישראלית, ובתרומה לביטחונה ולכלכלתה, צעד שהוא גם מַרְפֵּא לחוליי החברה החרדית.
אם נתניהו יקים ממשלה עם לפיד ובנט, ויגבש עמם פתרון מושכל בנושא השוויון בנטל, שיש בו שינוי אמתי לעומת המצב הנוכחי, אך השינוי הוא מדורג ובר ביצוע, ולאחר מכן יפעיל את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע את המפלגות החרדיות להצטרף – תהיה זו האופציה הקואליציונית הטובה ביותר. ואם לא ישכנע אותן, גם ממשלה של הליכוד ביתנו + "יש עתיד" + "הבית היהודי" + "התנועה" + "קדימה" היא בהחלט ממשלה טובה.
אבן נגף נוספת, היא התנגדות "הבית היהודי" להסכם הקואליציוני עם ציפי לבני. אני מעריך שעל המכשול הזה ניתן יהיה להתגבר בקלות, אם נתניהו ילך לקראת בנט ולפיד בנושאים המרכזיים שהם הציגו עד כה. העובדה שלבני כפופה לנתניהו, היעדר איזכור מפורש של נאום "בר אילן" בקווי היסוד של הממשלה ומתן מעמד משמעותי גם לבנט בסוגיה המדינית, יְרָצוּ את "הבית היהודי" בנושא המדיני.

המסר המדיני
המעמד המיוחד שנתן נתניהו לציפי לבני במו"מ המדיני, לצד הצהרותיו הרבות לאחרונה על התהליך המדיני להשגת שלום עם הפלשתינאים, מבטאים שינוי בדרכו המדינית של נתניהו. מה קרה?
האם נתניהו הפנים את הביקורת על ישראל, שמדיניותה הכשילה את התהליך המדיני? ודאי שלא. הוא יודע היטב שלאורך כל הקדנציה הוא הציע מו"מ ללא תנאים מוקדמים והפלשתינאים סירבו למו"מ והעדיפו לנסות פתרון כפוי דרך האו"ם. הרי דווקא נתניהו הסכים למה שרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט סירבו – הקפאת הבניה בהתנחלויות למשך שנה כמחווה לקראת פתיחת המו"מ, וצעד זה לא ריצה את הפלשתינאים ולא הושיב אותם אל שולחן המו"מ.
אז מה גרם לנתניהו לחולל שינוי? להערכתי, העובדה שחרף האמור לעיל נחקקה בדעת הקהל הבינלאומית ובמידה מסוימת גם הישראלית תובנה – על פיה ממשלתו היתה הסרבנית ובעטיה לא חודש המו"מ עובדה שגרמה לנתניהו לחפש דרך אחרת, שבה ישראל תגלה גמישות רבה יותר, התבטאות מתונה יותר ותעביר ככל הניתן את הכדור לצד הפלשתינאי, ועמו את תדמית הסרבן.
יש הגיון רב בכוונה הזאת אולם יש בה גם סכנה. הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד לא ריצו את הפלשתינאים ולכאורה לא נגרם כל נזק. אולם למעשה, עד היום אנו משלמים מחיר כבד על הנזק הזה. רבין נחשב בעולם מנהיג מתון ורודף שלום, אף שעד יומו האחרון דבק בדרישה לשלמות ירושלים, לריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, בסיפוח גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף לישראל וחזר שוב ושוב על המנטרה שלא נחזור לקווי 4.6.67. אולם אחרי שברק ויתר על כל העמדות הישראליות הללו – מי שעומד על אחוז קטן מעקרונות רבין, מוקע כקיצוני וסרבן. איני חושב שהצעותיו של ברק נבעו מטקטיקה, אבל גם הצעות טקטיות יוצרות מציאות מדינית.
יש לקוות שנתניהו לא יאמץ קו תבוסתני נוסח ברק ואולמרט, מתוך כוונה שהפלשתינאים ידחו אותו. עליו לגלות נכונות לוויתורים, אולם בשום אופן לא ויתורים שאי אפשר לחיות עימם. נקודה חשובה לא פחות היא המסר שישראל תציג בפני העולם. כל עוד הפלשתינאים מדברים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, אין סיכוי שנשכנע מישהו בעולם. עלינו להציג את הצדק הציוני ואת זכותנו על הארץ בבסיס המסר המדיני שלנו, ומתוך נקודה זאת לגלות נכונות לוויתורים. אלה הטיעונים שאותם השמיעו בן גוריון וויצמן בפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על תכנית החלוקה שהביאה להקמת מדינת ישראל.
לאחרונה נחשפתי לסטנוגרמה של פגישת ההיכרות של לוי אשכול עם שליח האו"מ למזה"ת גונאר יארינג (1968) – מחצית הפגישה היתה נאום של אשכול שבו הציג את זכותנו על ארץ ישראל השלמה, וכיצד הארץ חולקה שוב ושוב בהסכם סייקס פיקו, בקריעת עבה"י המזרחי, בתכנית החלוקה – ורק מתוך נקודת המוצא הזו, יצא לדיון מדיני שכלל נכונות לפשרות. וגם נתניהו עצמו נוכח, בנאומו בפני שני בתי הנבחרים בוושינגטון, שדווקא דבריו על זכותו של עם ישראל על א"י ועל ירושלים, יותר מכל אמירה אחרת שלו, העמידו על הרגלים את כל הנוכחים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, שהריעו לו ממושכות.
מתוך נקודת מוצא זו, כל ויתור ישראלי הוא באמת ויתור ולא "תיקון עוול". מתוך נקודת מוצא זאת, אף ויתור אינו מובן מאליו. האם ציפי לבני מסוגלת לבטא קו כזה?
ואולי, מן הראוי שמשימתה המדינית המרכזית של לבני, תהיה שחזור ההישג המדיני המשמעותי ביותר של ממשלת שרון, שבה היא כיהנה בתפקיד בו תכהן עתה – שרת המשפטים, ושגם בה היתה שותפה למהלכים המדיניים? כוונתי למסמך בוש, שבו לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הממשל האמריקאי הכיר במסמך פומבי בחלק מן הדרישות הטריטוריאליות הישראליות ביו"ש – סיפוח גושי ההתיישבות ("הכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו בשטח") ובקעת הירדן ("גבולות בני הגנה") וכמובן בלי רעיון העוועים של נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים").
ראש הממשלה שהחליף את שרון, אהוד אולמרט, הפך את מסמך בוש לבלתי רלוונטי, כאשר ויתר ביוזמתו על כל הישגי המסמך, בהצעותיו לאבו מאזן. הנשיא אובמה, שהחליף את בוש, התכחש למסמך הזה.
כעת, כאשר אובמה מעוניין בהידוק הקשר עם ישראל ובתיקון מערכת היחסים שקלקל בקדנציה הראשונה שלו, זו השעה לאִשְׁרוּר מסמך בוש.