מיהו לאומי
עוד לא נפל האסימון לבנימין נתניהו. הוא טרם הפנים את המסר שקיבל מן הציבור. לכן, הוא עדין משקיע את עיקר מרצו, בהרכבת הקואליציה, בניסיון לשבור את הברית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד".
נתניהו, שביחסו הבוטה לבנט ומפלגתו בראשית המו"מ דחף אותו לזרועות יאיר לפיד ו"יש עתיד", מנסה כעת להתסיס את מצביעי "הבית היהודי" נגד מנהיגם, שהוביל את מפלגתם להישגם הגדול. המסר המרכזי שלו ושל חבריו (כמו זאב אלקין שהתראיין ארוכות בנדון ב"קול ישראל") הוא שבמקום להקים ממשלה יציבה סביב 61 ח"כים מ"המחנה הלאומי", הוא חובר למחנה השמאל בלה בלה בלה. מעניין, מי שחתם על הסכם ראשון עם ציפי לבני במחיר מופקע, תוך שהוא מעניק לה כוח רב בנושא המרכזי המאחד את מה שקרוי "המחנה הלאומי" – התהליך המדיני, מאשים את "הבית היהודי" בהאשמה כזו.
אלקין חזר שוב ושוב בראיון על המסר שלפיד ובנט פוסלים את החרדים משותפות בקואליציה. כמובן שלא היו דברים מעולם. הן "יש עתיד" וביתר שאת "הבית היהודי" מבהירים שאין הם פוסלים אף מפלגה. אם ש"ס תהיה מוכנה להיות שותפה למהלך ההיסטורי של השתלבות החרדים בחברה הישראלית ובמילוי החובות האזרחיים, אין ספק שהכול יברכו על כך.
אחד הדברים היפים בברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא שבירת המגירות המלאכותיות של שמאל וימין, של "המחנה הלאומי" מול "מחנה השלום". יומרתם של אנשי "מחנה השלום" לנכס לעצמם את השלום (גם אחרי שבעשרים השנים האחרונות נוכחנו שוב ושוב שאין דבר המרחיק את השלום יותר מהניסיון להגשים את תפיסתם), מתחרה בחוצפתה עם היומרה של אנשי "המחנה הלאומי" לנכס לעצמם את הלאומיות ולהדיר מן הלאומיות את מי שאינו שותף להשקפת עולמם.
כאשר נתניהו וקרייני דף המסרים שלו מדברים על "המחנה הלאומי", וכוללים בתוכו את "יהדות התורה", מן הראוי לשאול אותם, האם מי שאינו משרת בצה"ל ונלחם נגד הדרישה מן המגזר שלו לשרת בצה"ל, הוא לאומי יותר מאחים לנשק, המסכנים את חייהם למען קיום המדינה וביטחונה, אך עמדותיהם הפוליטיות שונות משלו? 
 
גבול גזרה
נפתלי בנט יוצא נגד ציפי לבני, ומזכיר שוב ושוב שהיא הציעה לחלק את ירושלים ולסגת מאריאל. מדוע דווקא את הדוגמאות הללו הוא מציג? האם אלה הם הקווים האדומים שלו, ולוויתורים טריטוריאליים מתונים יותר הוא מוכן.
הסיבה לכך פשוטה. יאיר לפיד מצהיר שוב ושוב על התנגדותו לחלוקת ירושלים. את מצעו המדיני הוא בחר להציג באריאל.
אמירתו של בנט היא תשובה לביקורת עליו בתוך הימין על שחבר ליאיר לפיד. אתם, הוא אומר לליכודניקים, שחברתם לציפי לבני, אל תטיפו לי.
ובכל זאת, הרי יש פער עצום בין העמדות המדיניות של בנט ושל לפיד. נכון. אולם יש מכנה משותף בסיסי להצעות בנט, לפיד ולבני – אבו מאזן ידחה את שלושתן באותה מידה.
בנט ולפיד, המודעים לכך, מנסים להסיט את הדיון מהשיח המדיני הבלתי רלוונטי לסוגיות הפנים של החברה הישראלית. לבני, שאף היא מודעת לכך, מתעקשת לאחוז בקרנות המזבח של התהליך המדיני.
 
לא עוד להכעיס
בנאום שנשא בכנסת, בהיותו שר החינוך, סיפר יוסי שריד, כמֵשִׂיחַ לפי תומו, שבשעה שעבד בשבת, בביתו, על מסמכים שונים, עשה כך וכך. מיד פרצה סערה – קריאות ביניים מצד הח"כים החרדים, על חילול השבת של השר. שריד נהנה בעליל. הוא השיג את מבוקשו. "מה הם רוצים, שלא אומר את האמת? פשוט, לקחתי אתי את החומר הביתה לשבת, ואיני רואה לנכון לשקר לכנסת," הוא הסביר (ציטוט מהזיכרון).
אכן האמת היא ערך נעלה, ואיננו מצפים משר לשקר לכנסת. אז למה הוא לא סיפר שהוא עבר על המסמכים האלה בשעה 14:15 (למשל)? הרי זו אמת. כי האמת הזאת אינה רלוונטית ואינה מעניינת אף אחד; היא פרט מיותר ולא חשוב. אין ספק, שאילו שריד היה עובר על המסמך ביום חמישי, הוא לא היה טורח לציין זאת. כל רצונו היה "להכעיס", להראות להם, להתגאות בכך שהוא עובד בשבת, לתקוע לדוסים האלה אצבע לעין.
הוא לא היה המכעיסן היחיד. כזו הייתה שולמית אלוני, ומעל כולם היה זה טומי לפיד. הוא וחבריו פורז, פריצקי ושות' נהנו, כל כך נהנו, להתגרות בדתיים, לבטא את הבוז לדת.
השם לפיד הוא סדין אדום עבור הח"כים החרדים, ולכן עצם שם משפחתו של ראש "יש עתיד" מעורר בהם תגובה פבלובית של פחד ותוקפנות. אולם האמת היא שיאיר לפיד הוא ממש היפוכו של אביו – הוא רחוק משיח השנאה והבוז שאפיין את טומי לפיד. הוא ובוודאי חבריו למפלגה – הרב שי פירון, מאיר כהן, ד"ר רות קלדרון, ד"ר עליזה לביא, הרב דב ליפמן – הם סמל לשיח המאחה, המחבר, המבטא את היסודות הצנטריפטאליים בציבור הישראלי; היסודות האחראיים, הממלכתיים. לא בכדי, הוא מצא גשר לנפתלי בנט ו"הבית היהודי", הפועלים מן הצד שלהם ליצירת שיח חדש, מחבר ומאחה, ממלכתי ואחראי, ניגודה של הפוליטיקה החרדית, ניגודה של הפוליטיקה החרד"לית וניגודה של ההתבטלות המפד"לניקית בפני החרדים. ולא בכדי, דתופובים כקובי גיסין אינם מבינים מה קורה, לאן נעלמו שופרות ה"להכעיס" שייצגו את שיח השנאה והפחד שלהם בכנסת?
לא רק "יש עתיד" רחקה משיח ה"להכעיס". גם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' המתנגדת לשיח השנאה ויוצאת נגדו בעקביות, וכמוה חבריה כבוז'י הרצוג ואחרים. וגם ציפי לבני ו"התנועה" ושאול מופז ו"קדימה". דומני שאפילו מר"צ מיתנה את הרטוריקה האנטי דתית.
אלה חדשות טובות לחברה הישראלית.
 
מארת הפריימריטיס
הפעלת חוקר פרטי בידי נפתלי בנט לבדיקת התנהלות הפריימריס ב"הבית היהודי", היא צעד של צל"ש או טר"ש, ומוקדם לדעת את השלכותיה. האם היה זה צעד של מנהיג צעיר המכניס רוח חדשה לפוליטיקה ולמפלגתו, לוחם בשחיתות, מנקה את האורוות, מנסה לייצר פוליטיקה נקיית כפיים? או שמא זהו צעד של עסקן בעל אמביציית שררה שלוחת רסן, שכחלק מהמרוץ שלו הפעיל חוקרים פרטיים נגד יריביו? מוקדם לדעת מה האמת בפרשה, ומה שיקבע אם בסופו של דבר יהיה זה צעד של צל"ש או של טר"ש הוא לאו דווקא הכרת האמת אודות הפרשה, אלא איך הדבר יצטייר בציבור בכלל, ובציבור הדתי לאומי בפרט.
כך או כך, הפעלת החוקר הפרטי חשפה שחיתות פוליטית בפריימריז ב"בית היהודי". שוב ושוב אנו נוכחים עד כמה חולה, מושחתת ומשחיתה, שיטת הפריימריז. שיטה זו עדיפה על הבחירה במרכז המפלגה, שהיו בה כל החוליים של הפריימריז בצורה מרוכזת יותר וללא היתרון של הפריימריז – בחירה של ציבור רחב. אולם שיטת הפריימריז פשטה את הרגל.
תזכורת נוספת לחוליי הפריימריז קיבלנו, עם חשיפת תוצאות הבחירות בהתנחלויות, שבהן מספר המצביעים לליכוד היה נמוך לאין ערוך ממספר המתפקדים שהשתתפו בבחירות המקדימות, הטילו חיתיתם על ח"כים והכניסו לכנסת את פייגלין.
יש לחזור לסוג של ועדה מסדרת, במתכונת שונה מהוועדה המסדרת של פעם. גוף של כעשרים איש, חלקם – הנהגת המפלגה, וחלקם – אנשי ציבור, רוח ומעשה מקובלים ומוערכים, המזוהים עם המפלגה, שיוסמך בידי ועידת המפלגה להרכיב את הרשימה. אין לי ספק שהתוצאה תהיה רשימה איכותית יותר, טובה יותר, מאוזנת יותר, ייצוגית יותר, שתבחר בהליך נקי יותר וזול יותר.
הפריימריז היא השיטה הטובה והנכונה לבחירת ראש הרשימה, אך זו שיטה גרועה לבחירת הרשימה.
 
שלטון יחיד
אחדות מן הרשימות לכנסת אינן נבחרות בשיטת הפריימריז; המפלגות החרדיות, שבהן רבנים בוחרים את הח"כים ומפלגות שבהן המנהיג בוחר את הרשימה, כמו "ישראל ביתנו", "התנועה" ו"יש עתיד".
רשימת "יש עתיד" היא רשימה איכותית מאוד, מאוזנת וייצוגית, שכמותה לעולם לא היתה נבחרת בפריימריז. יש בה ביטוי יפה ומאוזן של אנשים מכל המגזרים בציבור היהודי. עם זאת, חסר בה נציג למגזר הערבי או מגזרי המיעוטים, וחבל – ראוי היה ש"יש עתיד" תכניס לכנסת ח"כ ערבי, שיוכיח שלא כל הערבים הם זועבי'ז.
הרכבת רשימת "יש עתיד" באופן מובנה, מצביעה על היתרונות של שיטת הוועדה המסדרת, אולם יש בה חולי אחר – העובדה שהמנהיג בוחר את הרשימה, הופכת את הח"כים לנאמנים לאיש אחד, תלויים באיש אחד ולפיכך קונפורמיסטיים ויֵסמנים. קצת מביך, כשאנו קוראים מה דני איילון חושב על ליברמן אחרי שהדיח אותו, להיזכר בלשונו הלקיקה כלפי אחורי אדונו קודם להדחה. התלות במנהיג יחיד, מנוגדת לרוח הדמוקרטית.
הדבר בא לידי ביטוי בשבוע שעבר, כאשר יאיר לפיד הורה לבטל השתתפותם של ח"כים מסיעתו בסיור שאירגנה "יוזמת ז'נבה", והציות של הח"כים להוראתו. איני חשוד באהדה ל"יוזמת ז'נבה", אולם זו יוזמה פוליטית לגיטימית, ואך טבעי שמוביליה ירצו להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהזמין אותם לסיורים, ימי עיון וכו'. כך בדיוק נהגנו, חבריי ואני בוועד יישובי הגולן, כאשר העלינו סיעות וח"כים, מכל הזרמים הפוליטיים, לסיורים בגולן בהדרכתנו. אך טבעי, שח"כים ישתתפו בסיורים כאלה – כדי להכיר, ללמוד, ומי שמזדהה – גם להזדהות. זה תפקידם.
האיסור של לפיד אינו מבטא רוח דמוקרטית ועוד יותר מכך, הצייתנות שגילו הח"כים להוראתו.
יש לקוות, שצעדו זה של לפיד היה צעד טקטי, הנובע מעיתוי פוליטי בעייתי, בעיצומו של מו"מ קואליציוני מורכב, וכדי שלא לשרת את הליכוד הלוחץ על "הבית היהודי" לפרק את הברית עם "יש עתיד" ולא להביך את בני בריתו במצב רגיש זה. זה שיקול פוליטי טקטי לגיטימי. אולם אם הצעד הזה הוא סימן לבאות, זהו סימן מדאיג.
 
הברכה'ז
טרנד חדש, בתקופה האחרונה, הוא להאשים את החברה הישראלית ואת הפוליטיקה הישראלית ב..."גזענות", בשל אי צירופן של המפלגות הערביות לממשלות ישראל. כמובן שזו טענה חסרת שחר. ייצוגם של הערבים בפוליטיקה הישראלית, על פי העיקרון של אדם אחד = קול אחד, בא לידי ביטוי בבחירות לכנסת ובייצוגם בו. הממשלה אינה גוף שנועד לייצג את כל הקולות, אלא הגוף שנועד לקבוע ולבצע מדיניות. לשם כך, יש מקום לאיזושהי הסכמה בסיסית, המאפשרת שיתוף פעולה. עם כל המפלגות מחד"ש ודרומה, אין אפשרות להגיע להסכמות כאלו, כיוון שעמדתן הבסיסית היא אנטי ישראלית.
הדבר בא לידי ביטוי בכל עימות בינינו לבין אויבינו, מִקוּם המדינה ועד "עמוד ענן". שוב נוכחנו בכך השבוע, לנוכח העימות סביב נושא המחבלים הפלשתינאים האסורים בבתי הכלא בישראל. מאבקם של הפלשתינאים, הוא למען טרור ללא תשלום מחיר, גם אם הם מכסים זאת במילים יפות.
ובמחלוקת הזאת, איפה עומדות המפלגות הערביות ונציגיהן בכנסת? מח"כ ברכה ועד אחמד טיבי, הכול התייצבו לצד המחבלים ונגד ישראל. אגב, אין לי טענות נגדם. איני מצפה שהסולידריות האזרחית שלהם תהיה חזקה יותר מן הסולידריות הלאומית. לא אחת ציינתי, שאני מעדיף את חנין זועבי על פני חנין דב, כי היא פטריוטית של עמה, ואילו הוא? אפשר ורצוי לכבד את הח"כים הערביים ואת מפלגותיהם, חרף המחלוקת הקשה. אבל – להיות בקואליציה? בממשלה? במקום שבו מתקבלות ההחלטות? עד כאן.
 
השיעור של מצנע
בראיון לתקשורת, עמרם מצנע מיילל על העוול שעשתה לו לבני, כאשר הבטיחה לו להיות השר השני ולפתע פסחה עליו והציעה את התפקיד לעמיר פרץ. לבני מכחישה, אך אני מאמין למצנע. אני משוכנע שלבני מעדיפה את מצנע לצדה בממשלה, אך היא בחרה בפרץ, כיוון שממנו היא פוחדת יותר. מצנע יתלונן, ואח"כ ישלים עם המציאות או יפרוש מן הפוליטיקה. פרץ, כדרכו בקודש, יפעיל את מלוא אונו הפוליטי להרס "התנועה".
אני מבין את התסכול של מצנע, אבל אין לי הרבה אמפטיה לכאבו. מי שהתמודד על ראשות מפלגתו והפסיד, לא כיבד את תוצאות הבחירות וערק למפלגתה של מי שהתמודדה על ראשות מפלגתה והפסידה, לא כיבדה את תוצאות הבחירות וערקה, ואח"כ הם צירפו במקום השלישי עוד מתמודד על ראשות מפלגתו שהפסיד ולא כיבד את התוצאות ולאחר עוד ניסיון כושל לפוטש אף הוא ערק... מי ששותף למפלגת הפוליטיקה הנקייה הזו, אל יתפלא לקום בבוקר ולהיווכח, שמי שהולך לישון עם... מתעורר עם...
 
השר לזיהום הסביבה
יש איזו מידה של אירוניה בעובדה, שמי שמגלם יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית את הזוהמה שבפוליטיקה, יהיה דווקא השר להגנת הסביבה.
 
ההיתר של ביילין
הפתעה רבתי – יוסי ביילין, שכל ימיו התנגד עקרונית לממשלות אחדות ולכל שיתוף פעולה של מפלגת העבודה (כשהיה חבר בה) ואח"כ של מר"צ עם הליכוד, פרסם בטורו ב"ישראל היום" מאמר הקורא להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. אגב, הוא תמך בהחלטתה הקודמת של שלי יחימוביץ', לפני הבחירות, לא להצטרף (הוא אישית – עדיין איש מר"צ) ומודה ששינה את דעתו. את עמדתי העקרונית בעניין כתבתי לא אחת – אין כל קדושה בישיבה בממשלה או באופוזיציה. בכל מצב נתון, מפלגה צריכה לבחון היכן השפעתה גדולה יותר, ולכן כל כבילת ידיים עצמית מראש היא איוולת פוליטית.
 
הפעולה הראשונה
מי יהיה שר החוץ? אינני יודע. אבל ברור מה צריכה להיות פעולתו הראשונה – להתנצל בפני התורכים על נאומו האנטישמי של ארדואן.
 
 
2. התחדשות יהודית – הלכה למעשה (א)
ערב פורים קיבלתי בדוא"ל מצגת שהעכירה מאוד את רוחי. הייתה זו מצגת שכתב הרב החרדי ישראל יעקובוביץ', תחת הכותרת "הסדר דו קיום יהודי בישראל", שבה הוא הציע להפריד את מדינת ישראל לפדרציה של שתי קהילות אוטונומיות, שתבטאנה את שני הזרמים בציבור הישראלית – הקהילה התורנית והקהילה הליברלית. הקהילה התורנית היא המגזר החרדי. כל השאר אמור להיות הקהילה הליברלית. תיאור אותה קהילה, הוא בעצם תיאור הקצה השמאלי הרדיקלי של מר"צ, כלומר כבוד הרב אולי מיטיב לשלוט בתוכנת "פאוור פוינט", אך את החברה הישראלית הוא ממש לא למד להכיר. אך מה שמשמעותי בעיניי הוא המסר – האמירה שאיננו יכולים עוד לחיות יחד והדרך היחידה לשמור על איזשהו דו קיום הוא בהיפרדות – אם השמאל ואיימינה ואם הימין ואשמאילה.
מיד חשבתי על נבואתו של יחזקאל: "ולא יהיו עוד לשני עמים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" ושלחתי את הפסוק לחברי הפורום שקיבל את המצגת. אולם אני יודע – אין שום סיכוי שאוכל להשפיע על אנשים הנמצאים במקום שבו נמצא כותב המצגת. וחבל להשחית מזמני ומרצי על ניסיון סרק לשכנע אותם.
"סור מרע ועשה טוב" – אני מאמין שאין די בהטפה נגד הרע. חשוב יותר לעשות טוב. יש בחברה הישראלים כוחות צנטריפוגליים המפרקים ומפוררים אותה. הדרך להתמודד עימם, היא עשיית טוב בכיוון ההפוך – בכיוון של חיזוק האחדות בחברה היהודית הישראלית, תוך כיבוד השונות בתוכה וחיזוק צביונה היהודי הציוני. זאת השליחות המרכזית של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.
 
במסגרת תפקידי כמנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, אני מרכז את תכנית "גוונים בגליל" – תכנית המעצבת קבוצת מנהיגות קהילתית וחינוכית בגליל, הכוללת מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, מנהלי מתנ"סים, מנהלי בתי ספר ומנהלי מרכזי צעירים, סביב רעיונות של התחדשות יהודית, פלורליזם יהודי וצדק חברתי.
בשבוע שעבר יצאנו לסיור משותף, לראות בעינינו את הנושאים שעליהם אנו דנים בכיתה. כמובן שראיתי בכך הזדמנות להעלות את הקבוצה לגולן, להכיר להם את הרוח הגולנית המביאה אותנו ליצור בגולן מודל של חברת מופת. ניתן היה להקדיש שבוע שלם להיכרות עם מיזמי ההתחדשות היהודית בגולן, החל בפעילות המתנ"ס ובעיקר מרכז חגים, דרך פעילות מערכת החינוך הפורמלית ובעיקר תכנית "בארי" ועד פגישות עם הדמויות המרכזיות במועצה המובילות את התחום. אולם כיוון שאי אפשר לבלוע הכול, התמקדנו במספר מצומצם של ספינות דגל.
היכרנו את היישוב נטור – מושב משותף לדתיים וחילונים, את בית הספר "שורשים" המשותף לחילונים ודתיים, נפגשנו עם תושבת גוש קטיף לשעבר ונחשפנו לקליטת הקבוצה בגולן כביטוי עילאי של סולידריות יהודית וביקרנו במדרשת השילוב, מעין ישיבת הסדר של דתיים וחילונים, בנות ובנים, במבוא חמה. בכל המקומות ראינו עד כמה ההפרדה הדיכוטומית ל"חילונים" ו"דתיים" מנותקת מן המציאות. כל המקומות הללו הציגו אלטרנטיבה למגמות הקרע והשסע; אלטרנטיבה של אחדות לאומית; אחדות שהיא לחלוטין אינה אחידות. התרוממות הרוח שאפיינה אותנו בכל המפגשים בגולן, נמשכה גם בפגישה עם חברי הקהילה הרפורמית החדשה בראש פינה, המחברת אנשים שחשו צמא וכמיהה להתחבר לזהותם ולתרבותם היהודית, והם יוצרים קהילה יפהפייה הנותנת מענה לכמיהה והיא תלך ותתפתח, תגדל ותתבסס בשנים הבאות.
 
ובמהלך הסיור ביקרנו גם את קהילת חסידות גור בחצור. הפגישה עם הרב יוסי, נציג החסידות, היתה קשה וטעונה מאוד. דבריו היו ברוח המצגת עליה סיפרתי.
"אנחנו חיים על פלנטה אחרת," הוא אמר לנו. "משני צדי הכביש ההיקפי של קריית גור, נמצאות שתי פלנטות נפרדות," הוא אמר, וכלל לא הצביע על כך כבעייה שיש לפתור אותה או להתמודד עימה. אין דבר שהוא וחבריו חרדים ממנו יותר מהשתלבות בחברה הישראלית.
"אל תאמינו לפוליטיקאים החרדים האומרים לכם שמבחינתנו אלה שאינם לומדים יתגייסו לצבא," הוא פקח את עינינו. "הם לא ילכו לצבא, כיוון שהבעייה בהליכה לצבא אינה קשורה רק ללימוד תורה, אלא לשמירת אורח החיים שלנו. מי שיילך לצבא, קטנים הסיכויים שיישאר באורח החיים שלנו ולכן נעשה הכול כדי שלא ילכו לצבא. בכל בוקר אנחנו מתפללים 'אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.' אנחנו לא רוצים לשלוח את הבנים שלנו ללוע הארי ולסמוך על הנס. רק לעיתים רחוקות קורים נסים. נכון, אנחנו מפחדים. הרי אנחנו חרדים."
איך נוכל להיות אותו עם? שאלנו. מה מחזיק אותנו יחד? הקשינו. אך כל השאלות הללו כלל לא עניינו אותו. הוא לא הבין על מה אנו מדברים.
קיומו של העם היהודי לאורך הדורות, בניגוד לכל עמי קדם, נובע בראש ובראשונה ממחויבות עמוקה לערך הערבות ההדדית, הסולידריות היהודית. כל יהודי בקצה העולם ראה עצמו אחראי לשלומו של יהודי בקצהו האחר.
הקמת הזרם האורתודוכסי, כתגובה להשכלה ולהקמת הזרם הרפורמי, לפני כ-200 שנה, שברה את הסולידריות הזו. לראשונה, הוחלף בקרב זרם שלם ביהדות, בשם היהדות, הערך היהודי העליון של "כל ישראל ערבין זה בזה," בערך אלטרנטיבי של "המחנה הנשאר לה'" – התבדלות כדי לשמור על המחנה מפני השפעתו של שאר העם, שמן הסתם ילך ויאבד את יהדותו לדעת (מאוחר יותר צמחה מתוכה האורתודוכסיה המודרנית, שביטויה בישראל של היום היא הציונות הדתית, הרחוקה ת"ק פרסה מאותה גישה). המדהים הוא, שלמרות שהמציאות בת המאתיים שנה טפחה על פני המאיימים בשמד רוחני, (גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות לא היתה אפשרית אלמלא קיומה של מדינת ישראל, שהנה תוצאה ישירה של המהפכה הציונית). אולם גם היום מדבר יוסי מקהילת חסידות גור בחצור, על התבדלות מפני העם המתבולל, שנכדיו לא יהיו יהודים...
הביטוי האקטואלי של אותה בדלנות הוא הסירוב של המגזר החרדי לשרת בצה"ל. בפגישה עם יוסי, שמענו באופן בלתי אמצעי, ללא כחל וסרק, את האידיאולוגיה הבדלנית.
למה הכנסנו את הפגישה עם חסידי גור לסיור? "יובלים", כמרכז פלורליסטי, שולל כל שלילה של זרם כלשהו ביהדות. אנו מכבדים גם את הזרם החרדי, ורואים בו חלק בלתי נפרד מעמנו, המחייב אותנו לסולידריות עימו. החרדים הם אחינו. אחים טועים, אבל אחים. אחים חטאים, אבל ישראל – גם שחטא, ישראל הוא. והרי מדובר בתינוקות שנשבו, ואנו מייחלים לחזרתם בתשובה.
הדברים ששמענו הם דברים קשים, אבל אני מאמין שכל עוד אנו יכולים להיפגש ולהידבר, יש  חשיבות רבה בעצם המפגש.
אולם בעוד עם החרדים כל שאנו יכולים לעשות כעת הוא לשמור על רמה בסיסית של הידברות וקשר, עיקר מעיינינו מוקדשים לגורמים הקונסטרוקטיביים בעם ישראל, השותפים לתהליכי הבניה והיצירה וחיזוק החברה הישראלית; לתהליכי ההתחדשות היהודית.
על המון הדברים היפים שראו עינינו בסיורנו בגולן – בחלקים הבאים של המאמר.
 
3. ישעיהו ליבוביץ' והסרבנות אחרי אוסלו
דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זוכה בשבועות האחרונים לעדנה – סדרה תיעודית בערוץ 8, הספר "ישעיהו ליבוביץ' מתפלמס", גיליון מיוחד לזכרו של כתב העת היוקרתי "אודיסיאה" ושפע כתבות בכלי התקשורת השונים. לכל אלה הצטרף הפרס של תנועת "יש גבול" על שמו של ליבוביץ'.
לכאורה, אין טבעי מהענקת פרס על שמו של ליבוביץ' בידי תנועת הסרבנות והסרבנים. בניגוד לאימוץ הרטרואקטיבי של יצחק רבין בידי ארגוני שמאל רדיקאלי כולל "יש גבול", אף שאין הרבה תופעות מהן רבין סלד בכל מאודו יותר מהסרבנות, ליבוביץ' היה הכהן הגדול של הסרבנות, האידיאולוג של התופעה ומי שהעלה אותה על נס והציג אותה כאות וכמופת ואף כגבורה בת ימינו. ההבדל בין גישת השניים לתופעה, באה לידי התנגשות קשה וחריפה לקראת יום העצמאות תשנ"ג 1993, כאשר ליבוביץ' זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, זעם על ההחלטה, והודיע שיחרים את הטקס, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס.
אולם כעבור חודשים אחדים, חל מהפך בגישתו של ליבוביץ' לסרבנות, בעקבות הסכם אוסלו. לאחר ההסכם אמר ליבוביץ', שכעת אין לפלשתינאים כל עילה לנקוט באלימות, וכל פעולה של צה"ל בשטחים הנה פעולה של הגנה עצמית והגנה על ביטחון המדינה, ולכן הסרבנות במצב החדש אינה מוצדקת.
בעשרים השנים שחלפו מאז אוסלו, נוכחנו מה היתה גישתם של הפלשתינאים בעקבות ההסכם. ההסכם וכניסת ערפאת וכוחותיו לעזה ויריחו ואח"כ לשאר שטחי הרשות, הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור נגד ישראל. לאחר פסגת קמפ-דיוויד, בה הציע ברק לפלשתינאים נסיגה מלאה למעשה וחלוקת ירושלים, ערפאת הוביל ל"אינתיפאדה" השנייה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים במתקפת טרור שלא היה כמותה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי. לאחר ההתנתקות, שבה מומש חזונו של ליבוביץ' לנסיגה חד צדדית מהשטחים (ליבוביץ' שלל זיקה בין נסיגה לשלום), היתה הסלמה רבתי בטרור הטילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
לנוכח מציאות זאת, ברור מה היתה עמדתו של ליבוביץ' על הסרבנות. בניגוד לגישתו, "יש גבול" המשיכו להסית לסרבנות גם בעשרים השנים שלאחר אוסלו, כולל בשיא פיגועי הטרור נגד ישראל. לפיכך, ודאי שאין הם ממשיכי דרכו של ליבוביץ' וכאשר הם נתלים בו להצדקת מעשיהם, הם עושים עוול לזכרו ומוליכים שולל את הציבור.