וכן על יהודה באואר ומאיר איילי
סיזיפוס – בנו של איאולוס, אל הרוחות במיתולוגיה היוונית, ומייסדה של קורינתוס, היה ערמומי ורשע. הוא נהג להטעות מטיילים בדרכם ולרצחם. פעם אף קשר את תנטוס – אל המוות, כך שהגוססים לא יכלו להגיע לעולם המתים.
כעונש על מעשיו שלח אותו זאוס אל עולם המתים, שנשלט על ידי האדס – אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר מיד לאחר מכן, שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.
ב-1942, בעיצומה של השמדת היהודים, ע"י הגרמנים, עת נשלחו מיליונים אל תאי הגז, כתב הסופר הצרפתי אלבר קאמי את המסה: "המיתוס של סיזיפוס". קאמי מעלה את השאלה "האם ההבנה של חוסר חשיבות החיים צריכה להוביל להתאבדות?"
את הדיון הוא מנהל סביב מה שהוא מכנה כשל לוגי אצל בני האדם, ששואפים תמיד להגיע ל'מחר', למרות שה'מחר' רק מקרב באופן ודאי את המוות. לאחר דיון מעמיק באבסורד של הקיום, קאמי מגיע למסקנה שישנם שלושה צרכים הנובעים מתוך רעיון זה – מרד, חופש ודבקות במטרה כלשהי. "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת."
אני מוסיף סיבה נוספת לרצון התאבדות, והיא – בושה. דודו טופז התאבד בכלא מבושה. אסף גולדרינג שרצח את בתו התאבד בכלא מבושה. בכל מעשי ההתאבדות הללו נערכו חקירות בחיפוש אחר אשמים מקרב סגל בתי הסוהר. כל זה מגונה. אין למדינה זכות מוסרית למנוע מאדם לקחת את חייו בידיו. לאדם חייב להיות החופש האוטונומי להתאבד.
בעת האחרונה התקיימה סערה בארץ ובעולם סביב התאבדותו של בנימין זיגייר בתאו בכלא. מטעמים שאיננו יודעים עליהם, החליט זיגייר להתאבד. זכותו.
המדינה משקיעה אמצעים רבים במניעת התאבדות של אסירים, היא מקימה תאים מיוחדים, מציבה סוהרים מיוחדים, ומשקיעה באמצעים טכנולוגיים. את כל האמצעים האלה עדיף להשקיע במניעת התעללות באסירים, או בתרופות מצילות חיים.
ודוק, יש לקדש את החיים, ולפעול למען עולם טוב יותר בו לא יחפצו אנשים להתאבד. יש להילחם נגד התאבדויות בקרב בני נוער או בצבא. יש גם למנוע ממחבלים מוסלמים להתאבד ולזרוע בכך מוות על אחרים, כי אין זכותו של מתאבד לקחת את חייו של אדם אחר, אבל האדם הבודד המתבייש במעשיו והרוצה במותו, רשאי לקחת את חייו שלו, ולנו אין זכות למנוע זאת ממנו.  
להבדיל אלף אלפי הבדלות, קאמי לא יכול היה לדעת, בעת שכתב את המסה על סיזיפוס, ששלוש שנים אחר כך  ב-1945,  היטלר יתאבד בבונקר שלו, מבושה.
 
יהודה באואר והמסתורין של הישרדות העם היהודי
בספרו החדש "העם המחוצף" (הוצאת נהר, בנימינה, 2013), סוקר ההיסטוריון פרופסור יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה, את תולדות העם היהודי. ה"חוצפה" אצל באואר היא ההישרדות ההיסטורית הממושכת של העם היהודי. וכך כותב באואר:
"אנחנו כאן, ואל נקל ראש באמירה פשטנית, טאטולוגית זו, שהרי, כפי שעוד נראה, השם 'ישראל' הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפרעה מרנפתח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע בארץ כנען: 'ישראל הושם, אין לו זרע', ואילו אני, הקטן, כותב שורות אלה ב-2012, כלומר 3220 שנים לאחר שהאיש התיימר להרוס את ישראל." (שם עמ' 15).
למרות עברו כמרקסיסט בקיבוץ הארצי, בניתוחו את הסיבות למלחמת העולם השנייה נטש פרופסור באואר את המטריאליזם ההיסטורי. לפי באואר, המלחמה לא פרצה בגלל מניע מטריאלי ככיבוש שטחים, אלא בגלל אידיאולוגיה אנטישמית של היטלר:  "מלחמת העולם השנייה פרצה משום שההנהגה הנאצית האמינה בתורת האנטישמיות, שהאשימה את היהודים ברצון לשלוט בעולם. במלחמה זו נספו באירופה בלבד כ-35 מיליון בני אדם. כ-29 מיליון לא יהודים באירופה מתו בעיקר בגלל אנטישמיות." (ראיון לדליה קרפל, מוסף "הארץ", 13.2.13, עמ' 36)
אבל בניתוחו את הסכסוך הישראלי-ערבי חוזר באואר לעברו המרקסיסטי. אמנם הוא אינו מתעלם מהסכנות שעומדות בפני היהודים: ה"איסלאם הקיצוני, מדבר במפורש, וכל הזמן, על כך שיש להשמיד את היהודים כולם." – "באינספור דרשות במסגדים קוראים להשמיד את היהודים באשר הם ויש בידם כוח." גם מדינה דו לאומית ומדינת כל אזרחיה, אינה פתרון, ומשמעה "מלחמת אזרחים מתמדת והרג הדדי. רצח עם בפוטנציה." אבל הפתרון שהוא נותן, נעוץ בשרידי החשיבה המרקסיסטית-סטליניסטית שדגל בה בעברו.
הסיבה למלחמת הערבים-והמוסלמים ביהודים לפי ניתוחו, אינה אידיאולוגית כפי שניתח אצל הנאצים, אלא מטריאלית. מלחמה על שטח בלבד.
אם המלחמה היא על שטח קטן כשטחי יהודה ושומרון הפתרון שמתווה באואר נראה קל:
בדיוק כמו האחים החשמונאים שחיפשו פתרון חיצוני לסכסוך ביניהם, והזמינו את פומפיוס, באואר מזמין את המעצמות הגדולות ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה, עם מעורבות של סין, לכפות פתרון באמצעות הקמת מדינה ערבית-מוסלמית בשטחי יהודה ושומרון, והפיכתם ל"יודן ריין" ע"י טרנספר כפוי, על פי הדוגמה ההיסטורית של הטרנספר שביצעו הטורקים ביוונים: ("האם לא הזיזו מיליון בני אדם מאנטוליה ליוון?"ׂׂׂ) – "זה הפתרון היחיד," ואם זה לא יקרה," אומר "הנביא" באואר, "יחזור סיפור מצדה..."
ובאמת, מה יהיה אז? האם יבוא אז השלום הנצחי? האם נסיגה לגבולות 67' תשנה את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית? האם יקטן הרצון לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, או להיפך, הרצון יגדל עקב הצגת החולשה.
בדומה לרמקובסקי בגטו לודז', שהאמין כי ויתור לגרמנים יציל את הנותרים, בטוח באואר כי ויתור על גבולות ביטחון יביא את הביטחון. במקום לראות את הדברים נכוחה מתגולל באואר על היהודים המתנחלים. שמהם יש סכנה לדבריו לרצח עם."
האם אין משיחיות זו, מסוכנת לא פחות מהמשיחיות של קיצוני המתנחלים?
 
מסתורין הישרדות היהודים
באואר, המעלה את ההישרדות המופלאה של היהודים בהיסטוריה, שהיא היא "החוצפה" היהודית, מתעלם לחלוטין מהפן התרבותי היהודי. מהי המהות היהודית, ולשם מה בכלל צריך שתישרד.
כך פותח באואר את הפרק השלישי  בספרו – שואה, אלוהים ודת: "אני מאמין באמונה שלמה – כמו שכל אדם דתי מאמין באמת שלו – שאין אלוהים, משום שאין כל אפשרות שאלוהים יהיה קיים כישות אובייקטיבית, מעבר לדמיונם של בני אדם." (עמ' 62).
בראיון לדליה קרפל הוא מוסיף: "אפשר לדבר על אלוהים שלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, שלא קיים, משום שאם הוא אכן קיים, הוא שטן ומכאן שאינו אלוהים. היקום שהוא כביכול רצה מכוון למוות. כל דבר מגלקסיה ועד חגב נולד כדי למות. "הרצח של לפחות מיליון ילדים מתחת לגיל 13 במהלך השואה, ולא משנה מה היו הטעמים לכך, הופך את אלוהים לאחראי לרצח."
באין אלוהים יהודי – אלוהי ישראל, מה הסוד של ההישרדות היהודית? מדוע יכול היה פרופסור באואר להישרד כיהודי, והאם גם בניו ילכו אחריו ויישארו יהודים?
במהלך הראיון, כאשר סוקר באואר את מהלך חייו הוא מתנאה בשלושת בניו (בני אשתו המאומצים) שכולם הם פרי החינוך של השומר הצעיר: האחד ירד לאוסטרליה, השניים האחרים התבדהו (נהפכו לבודהיסטים), האחד ירד לאמריקה, והשני נזיר בודהיסטי בירושלים.
אם כך תימשך החוצפה היהודית, האם תוכל להימשך ההישרדות היהודית?
 
הסופר א.ב. יהושע מבטא ברוע לב, שנאה חולנית, וחשוכה ליהדות. ברצנזיה על ספרו של באואר, כאשר הוא מתייחס להישרדות היהודית הוא כותב כך: "אם ישראל תושמד חס וחלילה בנשק גרעיני, גלוי או טרוריסטי, ולאחר חיסולה ימשיכו לפזז בשמחת תורה יהודים 'שורדים' בבית כנסת בברוקלין או באנטוורפן, לא רק שהישרדותם לא תעניק נחמה, אלא היא דווקא תעמיק את הזעם על הישרדות כזאת." ("הארץ" מוסף ספרים 20.2.13).
לדידו של א.ב. עדיף שיישמדו כולם. הוא שוכח כמובן שאת קיומו הוא חייב לאותם יהודים שגם לאחר חורבן הארץ המשיכו לשרוד בבתי הכנסת בגולה.
 
נבואות הנביא ישעיהו (ליבוביץ)
נביאי ישראל לא תמיד קלעו בנבואתם. אין מדובר בנביאי שקר אלא בנביאי אמת. למשל, חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו שייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20 כ"ג 29). הנביא ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים  (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6). חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות." (יבמות, נ' ע"א)
"הנביא" ישעיהו ליבוביץ, פרסם בחייו כמה נבואות:
המשך הכיבוש יביא את ישראל להיות מדינת שב"כ.
כשיתברר לאנשי "גוש אמונים" שאינם יכולים לממש את משיחיותם הם יתנצרו.
יהודי הגולה כולם יתבוללו מלבד הדתיים.
יהודי הארץ שאימצו את התרבות המערבית-אמריקאית ישאפו להגיע למקור וירדו מהארץ.
שתי הנבואות הראשונות של ליבוביץ התבדו לחלוטין. ישראל לא הפכה למדינת ש.ב. –להיפך, אין עוד מדינה חשופה יותר ופתוחה יותר, ובכלל כדאי להבין שהיתפסותו של מה שקרוי "השמאל" הישראלי, בהגותו של פרופסור ליבוביץ כתנא דמסייע במאבק נגד "הכיבוש", מקורה באי-הבנה. ליבוביץ חזר והדגיש פעמים רבות כי הוא איננו הומניסט, והיהדות איננה הומניסטית (ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 303). את סמל היהדות ראה ליבוביץ במעמד אברהם אבינו בהר המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים למען יראת האל ואהבתו (שם, עמ' 23).  במאבק למען התורה העלה ליבוביץ על נס את מלחמת החשמונאים, שרק לה יש משמעות דתית, בגלל היותה מלחמה למען התורה (אמונה, היסטוריה וערכים, עמ' 175). מאבקו של ליבוביץ למען נסיגה מהשטחים נעוץ בכך שלתפישתו, כל זמן שהחברה הישראלית נמצאת בהתעסקות מתמדת עם הערבים בשטחים, אין באפשרותה להתפנות למלחמה הפנימית האמיתית – מלחמת אזרחים, שמטרתה השלטת התורה, בדיוק כפי שעשו החשמונאים. האם חברה ישראלית שבה חוקי התורה מיושמים, ובה כל נואף ומחלל שבת חייב שריפה וסקילה היא משאת נפשו של מה שקרוי "שמאל"?
הנבואה השנייה של ליבוביץ גם התבדתה, המתנחלים לא התנצרו. אבל שתי הנבואות האחרונות שלו התבררו כנכונות. היהודים החילונים בעולם בתהליך מואץ של התבוללות, ילידי הארץ מאמצים תרבות זרה ויורדים בהמונים, ומתברר כי הדור השני לישראלים-עברים-יורדים מתבולל ביתר קלות. מכאן הסוגיה החשובה איך ניתן לשמור על התרבות היהודית החילונית וכך לשמר את הזהות היהודית.
 
הזהות היהודים – הומאג' למאיר איילי
התרבות היהודית איננה רק התנ"ך והפלמ"ח. ים של תרבות עובר ביניהם. ללא ים התלמוד, האגדה והמדרש, לא ניתן להבין גם את תרבות התחייה היהודית את ביאליק, ברנר, עגנון ועוד.
בימים אלו כאשר מדובר על "התחדשות יהודית" ומעלים על נס את נאומה של רות קלדרון, יש לזכור כי אין אלו רעיונות חדשים. קדמה להם עבודה רבת שנים.
זמן קצר לפני שנתמנה ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ושכל את בנו הטייס במלחמת יום הכיפורים, זכיתי ללמוד אצל מאיר איילי, אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של  גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.
מאיר איילי היה גם זה שחידש לראשונה את מנהג "תיקון ליל שבועות" בו יושבים כל הלילה ודנים בסוגיות תלמודיות.
 
כמה מילים על מאיר איילי ומאבקו למען היהדות
מתוך ספרי, "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"
אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע עשרה לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ". בנוסף לקח אויגן, שיעורים כתלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.
האנטישמיות באוסטריה התגברה, לא רק אצל הנאצים. גם מפלגתו של ראש הממשלה – הקנצלר דולפוס, השיבה לעצמה את רוח שנאת היהודים שטבע בה אחד ממייסדיה עשרות שנים קודם לכן, ראש עיריית וינה - לואגר. שנאה זו גם ניזונה משנאה גדולה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שכמה מראשיה הבולטים והפעילים היו יהודים. כיוון שכך הוגברה גם ההשגחה על תנועות הנוער הציוניות-חלוציות באוסטריה.
באותן השנים פירסם יהודי אחד בווינה עיתון דו-שבועי בגרמנית, בשם "מזרחי". תוכנו וסגנונו של העיתון הזה היו רוויים לשון-הרע, השמצות אישיות ותנועתיות, ואף הלשנות כלפי כל אדם ותנועה שהיו שנואים על העורך. מפלגת "המזרחי" הסתייגה בפומבי מהעיתון, והתייחסה אליו כאל דבר "מוקצה מחמת מיאוס". בסוף שנת 1933 כשכבר התגברה האנטישמיות ורדיפת הסוציאליסטים, הופיעה ב"מזרחי" רשימת הלשנה בזו הלשון: "בימים אלה, כשממשלתנו יודעת לטהר את המדינה מהרוח הקומוניסטית, עד מתי תרשה עוד את פעילותו הבולשביסטית של מרעיל הנוער – אויגן הירשלר, בנו של מנהיג 'האגודה' באייזנשטדט, ותרשה לו להתהלך באופן חופשי..." – הרמז לשלטונות היה ברור... ראש המשטרה המקומית ביקש מאביו שישפיע עליו לחדול מפעילותו העלולה לסכן את ביטחונו.
עורך אותו עיתון מתועב, הוא מלכיאל גרינוואלד, שלאחר שנאלץ לברוח מאוסטריה בשנת 1938 – החל בקריירה של השמצות בארץ-ישראל, והפיץ כאן פמפלטים בעברית עילגת, רוויי רעל ואיבה, שהניעו את פרשת קסטנר.
פרסום ההלשנה בעיתון ואזהרת מפקד המשטרה, החישו את עליית אויגן הירשלר לארץ.
באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה, השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:
"אמור נא לי ילד, מה שמך?"
מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה אכפת לך?!"
הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו. בכל מקרה אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".
עם עלייתו ארצה צורף מאיר איילי, על פי החלטת בני מרשק, ל"קבוצת השדה". החלטה שממנה למד את המושג "מרות הקיבוץ", כסיסמה שצלצולה דמוקרטי לחלוטין, אבל משמעה קווים שנקבעו ע"י יצחק טבנקין ומרעיו... מאז לא "החזיק" יותר מטבנקין, בלשון המעטה.
לאחר יום העבודה התחיל מאיר להדריך קבוצת נוער מגרמניה. כמדריך הוא נפגש עם ברל כצנלסון שהשפיע רבות על דרכו בעתיד.
בשבועות תרצ"ה נערכה התכנסות למדריכים, בה הרצה ברל כצנלסון. מאיר שמע מפיו את המסה המצליפה שלו: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". בדבריו, מצא ברל מסילה לליבו של מאיר איילי. איילי נוכח שמשנתו של ברל, שלא כזו של טבנקין, היתה סדורה, ולא היו בדבריו חזרות וערבובי רעיונות. נקודה נוספת: ברל היה מקורב אל גדול חוקרי היהדות בימים ההם - גרשם שלום. ברל חשב כל הזמן על דרך חינוכית למען לא יאבדו החלוצים את מורשתם היהודית. ברל ראה במאיר איילי בן ברית רעיוני שיש לטפח, מפני היותו "חלוץ" שבא ממשפחת רבנים, ומעיירה בה היתה הישיבה של עזריאל הילדסהיימר לפני שעבר לברלין, שם הקים את הסמינר הידוע לרבנים, והוא בוגר לימודים בישיבה. חלוץ כזה השואף לשמר את המורשת היהודית, היה דמות "המדריך האידיאלי" בעיני ברל.
בשנת 1940 עלה לירושלים להמשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי יהדות. פרופסור גרשם שלום חוקר הקבלה המפורסם בחן אותו על דף מספר "הזוהר". בבחינת הכניסה לאוניברסיטה הוא נדרש לתרגם טקסט בארמית. מבחן הקבלה עבר בהצלחה והוא התקבל ללימודים. מאז התיידד מאוד עם גרשם שלום, למרות ששנה מאוחר יותר שלום הצטער מאד על כך שתלמידו בחר לחקור את הנגלה במקום את הנסתר. בנוסף למד מאיר תורה אצל הפרופסורים: קאסוטו, סגל, יוליוס גוטמן, ובנציון דינור.
 בשל המאורעות והמלחמה הפסיק את לימודיו לפני סיומם. מוריו באוניברסיטה הפצירו בו להמשיך במסלול אקדמי אבל מאיר רצה להיות נאמן לדרכו האידיאית ולשוב לחיי קיבוץ.
ב-1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הגיע לקבוצת פינסק-גבת. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בקיבוץ.
מאיר התרשם מאד מהסברת הפנים ופתיחת הלבבות שנתנו לו החברים בגבת. מיום בואו חש בתחושת השתייכות והרגשת בית. הוא מאוד התרשם מהחברה המלוכדת, שבה שררה חמימות יהודית עממית, שהביאו איתם יוצאי פינסק.
בוותיקי הקבוצה – יוצאי פינסק, הוא מצא, היתה תערובת אנושיות-מנטאלית מעניינת, פשטות עממית נלבבת – חמימה, עם אינטליגנציה טבעית. הרשימו אותו המשוררים: יהושע רבינוב, ופניה ברגשטיין. הרשימה אותו הדבקות בשפה העברית הצחה, שנרכשה כבר בגימנסיה או ברחוב הפינסקאי, מבלי להתנכר לחלוטין לשפת האם, היידיש הרוסית-ליטאית המתנגנת.
לאחר שנה של עבודה בחקלאות ועמידה במבחן העבודה הפיזית, נקראו – מאיר ונעמי אשתו, לעול העבודה החינוכית, נעמי כמטפלת לילדים בגיל המתבגר, ומאיר כמורה ב"כיתות ההמשך" – השם הקיבוצי לתיכון, ומאוחר יותר כמנהל בית-הספר. כל זאת כמובן מבלי לזנוח לגמרי את העבודה ברפת לעת מצוא, בעיקר בתורנויות שבת.
המנהל והמחנך מאיר איילי, שהיה אמון על ההומניזם המערבי האירופאי יותר מאשר על האחידות החינוכית הסובייטית, יצר במקוריותו מוסד חדש בגבת - מוסד "חברת הילדים". "חברת הילדים" שהקים מאיר שימשה לאחר זמן דוגמא גם לקיבוצים אחרים. "חברת הילדים" התנהלה בדרך דמוקרטית על-ידי החניכים עצמם. החניכים אירגנו את הפעילות התרבותית והספורטיבית שלהם. הם אירגנו את סידור העבודה שלהם בענפי המשק, את הוצאת העלון השבועי, את המסיבות, הטיולים, וכדומה. אך היתה זאת כמובן "דמוקרטיה מודרכת". המחנכים-המדריכים היו מודעים לגבולות התערבותם באוטונומיה של החניכים, אבל הם המורים, קבעו את מהלך הדברים. המורים הם שהנחילו לילדים את סגנון התרבות בהווי מיוחד של "חברת הילדים": אירגון חדר-האוכל של הילדים, קבלות השבת וערבי החגים, קונצרטים מעל גבי תקליטים בפטיפון מונע ידנית, תערוכות רפרודוקציות מגדולי האמנים, וכדומה.
כאשר שמע ברל כצנלסון ממאיר איילי, בן טיפוחיו, שהחליט להסתפח לגבת, הוא תמה מאוד. היה זה זמן קצר לאחר שברל, החרד לאובדן הזהות היהודית, עודד את מאיר להתחיל לעבוד בהכנת האנתולוגיה "חגים וזמנים", כפועל יוצא מהשאיפה להשיב את הדרת המועדים היהודיים לחיי הציבור הנקרא "חילוני".
ברל שאל אותו בתמיהה: "האם לא קראת ב'יומן גבת' את רשימתו הבוטה של ארקה, על שהמטפלות בגבת 'העזו' לעשות מעשה קלריקאלי כזה, ולהדליק נרות שבת בבית הילדים?..."
"שומו שמיים!" זעק ארקה בלהט המהפכני שלו, "מחזירים אותנו ואת ילדינו להווי הדתי, שאותו נטשנו!"
מאיר ענה לו שהוא לא נותן משקל יתר לדברים אלו, אבל בהמשך פעולתו הבין מאיר את תמיהתו של ברל על תפישת היהדות ב"קבוצת פינסק". הבעייה התעוררה בקשר לאופן עריכת "קבלות השבת" ב"חברת הילדים".
בעת ייסוד "חברת הילדים", ישב מאיר עם ילדי הקבוצה הבוגרים לתכנן את הפעילות התרבותית. המבוגרים שביניהם ביקשו והחליטו, כי בעת קבלת השבת בחדר-האוכל שלהם יודלקו נרות שבת. החלטה זו בדבר הדלקת נרות שבת הגיעה לידיעת "ועדת חינוך" של המשק, וזו העבירה את הנושא בדחיפות להכרעת אסיפת הקיבוץ. בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא, ובסופן הוחלט ברוב דעות: אין להכריח את הילדים לנטוש את הרעיון הזה, אך יש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.
מאיר נזכר בדבריו של ברל, ומכיוון שלא היה מוכן להיות ה"שליח לדבר מצווה", ולהודיע את ההחלטה לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה. פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה. ואכן, נרות שבת כבר לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל, ועל כך לא היה פוצה פה ומצפצף.
המנטאליות של חברי "קבוצת פינסק", ניתח מאיר איילי, היא מלאת סתירות. אצל חברי הקבוצה התקיימה קריאתו של פאוסט: "שתי נשמות בליבי שונות"; זו נוגדת את זו, האחת ספוגה שורשיות יהודית עממית, אהבת ישראל ואנוש, עם מסירות נפש עד כלות לבניין הארץ, והאחת בוערת בלהט מהפכני להרס חברה גלותית ישנה ולהקמת אושיות חברה של צדק ושוויון. תוך כך לא הושם לב, שמא נשפך התינוק יחד עם המים הדלוחים, ויחד עם כלים שנדבקו אליהם רפש ועובש נזרקו כלים יקרים, טעוני מסורת של עושר תרבותי ומוסרי.
רק לאחר מאבק ארוך התאפשר למאיר ללמד בבית-הספר, אולי מהראשונים בתנועה הקיבוצית, לצד יצירות י"ח ברנר, וש"י עגנון – גם דף גמרא, ופרק מעמיק במחשבת ישראל. ובו בזמן להכניס למערכת הלימודים בכיתות הגבוהות את היצירות הקלסיות מספרות העולם. החל בטרגדיות יוון, דרך שיקספיר, וגיתה, עד השירה, המחזה, והרומאן, של המאה האחרונה. כיון שלא הונהגו בחינות בגרות בבית-הספר, והן לא היו המוטיבציה ללימודים, היה חופש לבחור מערכת לימודים ייחודית.
מאיר איילי הרהר: האם היתה זאת מורשת בית אבותיו, או פרי תהיותיו בדרך החינוך, שהניעו אותו לנקוט, גם במערכת ההוראה, שילוב של שתי הדיסציפלינות יחד, תרבות ישראל שורשית עם תרבות כללית חובקת עולמות. הוא פעל בהתמדה לעניין בכך הן את החניכים, והן את עמיתיו המחנכים. הוא עצמו גדל בבית דתי, אביו היה תלמיד חכם מופלג, מקפיד במצווה קלה כבחמורה, אך הקפדה זו שהושלטה בבית לא השאירה בו את אותה רתיעה, או אף עוינות שמצא אצל החברים יוצאי קהילות מזרח אירופה. חדשים לבקרים אביו שינן לו את פירושו הוא למאמר בתפילת השחרית, "לעולם יהא אדם ירא שמיים", כך: "לעולם יהא אדם", קודם לכל תהיה אדם, ואחר כך היה ירא שמים. לא בכדי כיהן בעירו ד"ר עזריאל הילדסהיימר, רב אורתודוכסי, ממייסדי שיטת "תורה עם דרך ארץ" – שיטה של דבקות בסערות המהפכות החברתיות והסוציאליות.
בבקשו נתיבות עולם, רחק מאיר מדרך האורתודוכסיה, ובבחלו בחיי הגלות ובספיחיה הסתפח אל עדת הפועלים בוני הארץ ויוצרי חברה חדשה, אבל, הוא לא נסחף להתנכרות הטוטלית לערכי מורשת אבות, אדרבא, הוא ידע ולימד: "לא תצלח לעמנו תחייה לאומית ארצית ורוחנית ללא יניקה משורשי תרבותו. ומצווים אנו לרכשה ולפרשה כל יום מחדש, כמעשה חכמינו, שבנו מערכת הרמנויטית מדרשית שלימה כדי לפרש את התורה, ולהקנותה לכל דור כהבנתו." וכדברי גיתה: "את אשר ירשת מאבותיך, רכשהו למען יהא קניינך."
מאיר לא יכול היה לקבל את העובדה שבגבת העדיפו ללמד את "המניפסט הקומוניסטי" במקום יהדות.
ברל כצנלסון נשאר מאוד קרוב למאיר, והמשיך לעודדו להוציא חומר בדפוס על "החגים והזמנים" היהודיים. ברל הזמין אותו אף לבוא ולדון איתו בסיפור "הדרשה" של הזז שזה עתה התפרסם, אבל לצערו לא היה יכול מאיר לעזוב אז את תורנות החליבה ברפת, ולבוא אל ברל לאותו דיון מרתק.
בשלהי 1943 הוזמן ברל כצנלסון לסמינר מדריכי "מחנות העולים" שהתקיים בגבת. החניכים והמדריכים היו עוינים כלפיו. בתום הפגישה, בלילה, טייל איתו מאיר איילי, שעה ארוכה בדרך שבין גבת לרמת דוד. ברל לא יכול היה להסתיר את מצב רוחו הנסער, ורוחו הנכאה בעקבות הפנייה של חלק גדול מהתנועה לשמאלנות קיצונית שהתבטאה בהערצה גוברת לרוסיה הסטליניסטית. כאב לו לא פחות שחלק מצעירי ה"קיבוץ המאוחד" שהלכו אחריו, התרחקו ממנו ועברו להיות חסידי טבנקין.
זמן מה לאחר מכן הגיע פרופסור גרשם שלום עם פניה אשתו לבקר את מאיר איילי בגבת והביא עימו שי, את הספר "שערי אורה" של ר' יוסף ג'קאטילה, דפוס זאלקווי משנת "ונחמתני". גרשם שלום עדיין קיווה למשוך את מאיר לקריירה אקדמית, אבל מאיר בחר בדרך החלוצית של בניין הארץ.
 
במהלך 1950-1951 בעת הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" חל בגבת שינוי מהיר לרעה ביחסי החברים משתי המפלגות. יוסף פינסקי בנו של הרשל, מייסד הקבוצה, היה בעל אישיות כריזמטית. יוסף היה חניכו של מאיר איילי. הוא הדריך את הנוער במשק, ובתנועת ה"נוער העובד", בקנאות לערכי הקיבוץ, ולסוציאליזם בגוון קומוניסטי, וסחף אותם לאמונותיו. הקסם שהילכה אז ברית-המועצות על הנוער, בשילוב המופת הבולשביסטי והלהט הקנאי של הגשמה קיבוצית ואופוזיציונית למפא"י, קסם לצעירים. יוסף פינסקי תלה את דיוקנו של סטאלין מעל מיטתו.
הצלחתו החינוכית של המדריך יוסף פינסקי האפילה על עבודתו החינוכית הממושכת של המורה, המחנך, והמנהל – מאיר איילי. רובה של כיתה י"ב בגבת הגדירה עצמה למפ"ם. דני פומרנץ-הדרי, בנו של ליוליק, ושלמה ציפרשטיין-צפריר, ציירו על הקיר בחדרם את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהיה ארגון קומוניסטי בינלאומי מוסווה, ציפורה גוז'נסקי, המטפלת המפא"יניקית שעבדה בבית הילדים, גילתה זאת. היא רצה מיד מבית הנעורים בקמפ, שם גרו הנערים, את כל הדרך הארוכה לכיתות, פרצה באמצע השיעור, וקראה למורה מאיר איילי המפא"יניק, לראות את "הסטליניזם" של הנוער. מאיר הלך מיד את כל הדרך למגורי הנערים, ראה, ובתבונתו הרבה כמחנך אמר: "זה בסך הכול קיטש."
מאיר איילי, שראה עצמו שותף מלא בדרכו החינוכית של ה"קיבוץ המאוחד", נדהם מתמונות סטאלין, וסמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהופיעו בחדרי חניכיו. התמכרותם של בני המשק לרעיונותיהם של משה סנה ושל מדריכם יוסף פינסקי, הביאו לניכור הולך וגדל בין המורה לתלמידיו. והוא יחד עם חיים גבתי, ואליעזר שושני, היו בין הדוחפים לפילוג. 
יוסף פינסקי התרגש מאד מעזיבת המפא"יניקים. הנה מתגשם החזון הסוציאליסטי. הוא קם וצייר על הרפת כתובת גדולה באדום, מעוטרת בדגל אדום: "יום השחרור!" – משקל דומה ל"מלחמת השחרור". מאיר איילי המורה והמחנך של יוסף, שעזב ליפעת, נפגע עמוקות: "ממי הוא חוגג את "השחרור?" תמה, "ממני?"
ביפעת, הקיבוץ החדש שהקימו המפא"יניקים, עמד מאיר איילי בראש בית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי", שלימים הצטרפו אליו גם בני קיבוץ גבת, אנשי טבנקין, ו"הקיבוץ המאוחד". 
בנוסף להיותו מנהל, לימד איילי תלמוד, ויזם ב-1968 את מנהג תיקון ליל שבועות בו יושבים כל ליל שבועות ודנים בסוגיות תלמודיות.
השילוב בין היהדות לסוציאליזם הקיבוצי בא לידי ביטוי בנושא הדוקטורט שלו שיצא בספר: "אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", 1984, ו"פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל", 1987.
 
הלוגיקה של הגזען המוסלמי – הפאשה הטורקי – ארודאן
הפאשה הטורקי, רג'פ טייפ ארדואן, הכריז שהציונות, כמו האנטישמיות והפאשיזם – היא פשע נגד האנושות – בדיוק כאיסלאמופוביה. נניח לעובדה שאנטי ציונות היא כשלעצמה אנטישמיות, אבל איך מיישב ארדואן את התנגדותו לאנטישמיות עם דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להשמידם, ואיך הוא מסביר את תמיכתו בחמאס, התובע זאת בסעיף 7 באמנתם?
 
Amor hosti intellectualis
הפילוסוף היהודי-החילוני הראשון – ברוך שפינוזה, חזה דרך חילוניותו את אפשרות תקומתו של עם ישראל בארצו: "אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט, כי ביום מן הימים, בבוא שעת כושר, כפי שענייני בני האדם הם בני שינוי שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש." (מאמר תיאולוגי-מדיני, י-ם, תשמ"ט, ע' 34).
חידוש המדינה היהודית מותנה אמנם לפי שפינוזה בחילוניות, אולם את ההישרדות המופלאה של היהודים בהיסטוריה הוא מסביר בשמירת הדת: "העובדה שהם החזיקו מעמד שנים רבות כל כך, מפוזרים וחסרי ממלכה, אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. הם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליהם הם שומרים באדיקות מופלגת." (שם ע' 42).
"ברית המילה יש לה השפעה רב כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים." (שם ע' 43).
שפינוזה משווה זאת לסינים שלהם יש את הצמה השומרת על ייחודם. (מעניין שלסינים אין כבר צמה אבל ייחודם נשמר בלעדיה). בשאלה איך ניתן לשמור על זהות יהודית ותרבות יהודית ללא דת, במדינת היהודים ומחוצה לה, אנו מתחבטים עד היום. במישור הפילוסופי הכללי טבע שפינוזה את המושג –  Amor dei intellectualis – אהבת אלוהים השכלית, אנחנו טובעים כאן מושג חדש "אהבת האויב השכלית".
בחוגים אינטלקטואלים רבים בחברה הישראלית-יהודית של היום שולטת "הישועיות" כאשר המושג "אהבת האוייב" מחליף את המושג "אהבת ישראל". מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאימץ את הישועיות של "אהבת האוייב". יהודים היו וישנם.
בנאום המפורסם שנשא ישו ב"הדרשה על ההר" (מתי פרק ה') הוא אמר את הדברים הבאים: "שמעתם כי נאמר "'ין תחת עין שן תחת שן' ואני אומר לכם לעולם לא תתקוממו נגד הרע אדרבא המכה אותך על לחי אחת, הגש לו גם את השנייה." (פסוק 38)
"כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' ואני אומר לכם, אהבו את אויבכם ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד רודפיכם." (פסוק 43)
ישו מציג תורה אלטרואיסטית קיצונית, לפיה יש לאהוב את האויב ולהתפלל בעד הרודף. לעולם לא להשיב רע תמורת רע. כשמכים אותך על לחי אחת, יש להגיש את הלחי השנייה.
מעולם בהיסטוריה, לא הגיש נוצרי כלשהו את הלחי השנייה. מעולם בהיסטוריה לא אהב נוצרי כלשהו את האוייב. לעומת זאת יהודים, ובמיוחד בימינו, אוהבים את האוייב. רק יהודים הם הם ה"ישועים" האמיתיים. לויולה לא העלה על הדעת מעולם לאהוב את האוייב.
 
התמיכה של פרופסור גבי סולומון בגזענות הערבית-מוסלמית
פרופסור גבריאל סלומון הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה לחינוך שבאוניברסיטת חיפה, וכיום הוא יו"ר העמותה "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי בין יהודים לערבים, ויו"ר המועצה האקדמית העליונה של המכללה האקדמית אל קאסמי, בקה אל גרביה. סלומון הוא חתן פרס ישראל (התשס"א)  לחינוך. בין הנימוקים לפרס: תרומתו ל"חינוך לשלום".
לפני הבחירות האחרונות פרסם סולומון בשיתוף עם אחרים, קול קורא למניעת גזענות, אפליה, פשעי שנאה, התרת דם ואלימות פוליטית, במטרה להחתים עליו את כל המועמדים בבחירות. על יוזמה זו בירכתי אותו וקראתי לו להפיץ את הקריאה הזו גם לציבור הערבי-מוסלמי. למותר לציין, כתבתי, "הגזענות הינה אוניברסאלית וכל פעולה המוגבלת לצד אחד אין לה משמעות מוסרית, ובכך אינה תורמת למלחמה האוניברסאלית בגזענות."
 
בתשובתו כתב לי פרופסור גבי סולומון את הדברים הבאים:
לנעמן – שלום רב, ברשותך – אני חולק עליך. לא דין הגזענות הערבית כדין הגזענות של היהודים. כל גזענות היא רעה אך לא דין האחת כדין השנייה וכך גם לגבי דרכי ההתמודדות איתה. למשל (ורק למשל): הגזענות היהודית כנגד הערבים כמו-גם כנגד האתיופים (והחרדים, והנשים) נובעת בחלקה מפחדו של ה"עליון", הכובש, העשיר, החזק והמושרש מפני החלש ממנו פן יחדל להיות חלש ונחות ח"ו... הגזענות הערבית כנגד היהודים נובעת ממקורות אחרים לגמרי: זוהי גזענותו/שנאתו של הנכבש, המודר, המופלה שבאותו זמן עצמו מבקש גם להתקבל ע"י השליט ולקבל לגיטימציה ממנו (שאינו מקבל). ומבחינה טקטית, אם נתמקד בגזענות היהודית ונוכל לצמצם קצת את הלגיטימציה שהציבור הרחב נותן לה – ומצא לנו בשלב הראשון.
גבי סלומון
 
על כך עניתי את הדברים הבאים:
 
פרופסור גבי סלומון שלום רב.                                                                      12.2.13
ברשותך אחלוק על דבריך. אני סבור שלא רק שהם אינם נכונים, אלא הם מסוכנים ביותר מפני שהם מהווים עידוד לגזענות. ואסביר את דבריי.
על הגזענות האנושית:
גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים (ראה את מאמרה של העולה ממרוקו אוה אילוז בו היא מאשימה את כל האשכנזים בחטא קדמון). הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים (מסרבים להשכיר להם דירות). האתיופים נגד האתיופים השחורים יותר, אנשי "הבריה", שהביאו אותם כעבדים. גזענות נגד חרדים, ושל חרדים, גזענות נגד נשים, ונגד גברים, וכך הלאה והלאה.
ההבדל המהותי בין כל סוגי הגזענות לבין הגזענות הערבית מוסלמית הוא בכך שהגזענות היהודית, או האתיופית, או החרדית, או כנגד הנשים, וכו' – אין דינה כגזענות הערבית-מוסלמית מפני שרק הגזענות הערבית-מוסלמית היא גזענות רצחנית התובעת השמדה טוטלית של היהודים במסמך של מפלגה מדינית שהגיעה לשלטון ברוב קולות בבחירות דמוקרטיות. שום גזענות אחרת היום (בניגוד לעבר הנאצי) אינה תובעת את רצח מושא הגזענות.
ראה למשל את תביעת מוחמד חוסיין, המופתי של הפת"ח, התובע את השמדת היהודים "הקופים והחזירים" ע"פ מוחמד (ואמנת החמאס). ודוק, אין מדובר בחמאס אלא בפת"ח.
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
הטעות ההיסטורית שאתה עושה, טעות המביאה להצדקת הגזענות היא חמורה. אתה כותב: "הגזענות הערבית כנגד היהודים נובעת ממקורות אחרים לגמרי: זוהי גזענותו/שנאתו של הנכבש, המודר, המופלה." – ולא היא. לא נכון! האם קביעתו של מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים (סורה 5 פסוק 60), שיש לענות אותם (סורה 7 פסוק 163), להשפילם (סורה 9 פסוק 29), ולרצוח אותם כתנאי לבוא הגאולה. (חדית' בסעיף 7 באמנת החמאס) – נקבעה בגלל הכובש היהודי? האם מוחמד, שמכריז "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," ומחסל את היישוב היהודי בערב, והופך אותו ל"יודן ריין" (עד ימינו ע"פ החוק) – עושה זאת כמאבק נגד הכיבוש היהודי? האם הגזענות הערבית-מוסלמית, (למשל חוקי עומר וכו'), שהתפתחה במשך שנות הכיבוש הערבי-מוסלמי כוונה ליהודים הכובשים?
אין הצדקה לגזענות:
הטעות ההיסטורית שאתה עושה חמורה ביותר משום שהיא מהווה הצדקה לגזענות הערבית-מוסלמית. דבריך, התולים את הגזענות הערבית-מוסלמית ב"כיבוש" מצדיקים ומעודדים את הגזענות המוסלמית. אין שום דבר בעולם המצדיק גזענות! גם לא מאבק נגד כיבוש. (גם לא המאבק של המצרים האגיפטים, או הבֶּרבֶּרים בצפון אפריקה או הכורדים להשתחרר מהכיבוש הערבי).
הייחודיות של הגזענים הערבים-מוסלמים:
בעוד שבכל בכל קבוצה אנושית יש גם כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, (למשל אתה) יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.
המאבק המתגמל נגד הגזענות היהודית:
יש להודות בעובדה, המאבק נגד הגזענות היהודית הוא קל, ומאד מתגמל. קל להתבטא נגד היהודים. זה נותן כבוד בארץ ובעולם. מקבלים משרות מתגמלות, כיבודים, ומוזמנים לסיורים מפנקים בעולם. המאבק נגד הגזענות המוסלמית הוא קשה, מסוכן ואינו מתגמל. אז נכון אתה אולי עלול לסכן את משרתך כיו"ר המועצה האקדמית העליונה של המכללה האקדמית אל קאסמי, בקה אל גרביה, אבל כאן נבחן האדם אם הוא באמת ובתמים נגד הגזענות, או שמא הוא רק משתמש בנושא כקרדום לחפור בו. כל העוסק רק בגזענות היהודית אינו לוחם בגזענות - הוא גזען בעצמו!
מקווה שתסיק את המסקנות הנכונות ותצטרף גם למאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית.
נעמן כהן
 על מכתבי זה לא קיבלתי תשובה. איך אמר מרקס: ההוויה (והאינטרס) קובעת את ההכרה (והמוסר)". וד"ל.
 
התרומה של אנטוניו מולינה
הסופר הספרדי אנטוניו מולינה חתן פרס ירושלים עמד בפני ביקורת קשה מצד אויבי ישראל על עצם הגעתו לירושלים. כדי להשקיט את הביקורת, ולשאת חן בעיני אותם חוגים, הוא החליט לתרום את סכום הפרס – 10 אלפים דולר, לעמותת יד ביד העוסקת בחינוך יהודי-ערבי. העמותה מפעילה בתי ספר דו לשוניים בירושלים ואדי ערה וגוש משגב.
מן הסתם מולינה לא היה מודע לעובדה הבאה: עלא ח'טיב, מנהל בית הספר בירושלים, ואינאס דיב מנהלת אגף החינוך של עמותת יד ביד, אוחזים בדעות גזעניות באשר הם מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות, אלא רואים בדבריו מופת מוסרי, וכך מלמדים את תלמידיהם. תמהני אם זו היתה כוונתו של מולינה.
אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם מצאנו. אם אתם מכירים כזה, אנא ידעו אותנו.