על "נמר מנייר", סיפורים מאת זַכַּריא תאמֵר
תירגם, ערך והוסיף מבוא – אלון פרגמן
רסלינג, 2012, 180 עמ'

אני מודה (בצער כן!) שיש בי רתיעה מהתרבות המוסלמית בכלל, והערבית בפרט, ורתיעה זאת גרמה לבורותי הבלתי נסלחת באשר לעולם הקרוב לנו כל כך מבחינה גיאוגרפית, מבחינה אתנית ומבחינה לשונית. וכיצד בכל זאת אני מצדיק את רתיעתי זאת? ובכן, נדמה כי העולם המוסלמי עושה ככל יכולתו כדי להרים חומה של אי-הבנה בין שכמותי לבינם.
קודם כול, צריך להזכיר את השנאה החולנית ממש שיש לעולם הזה אל היהודים ואל ישראל – לא קל לאהוד תרבות שמושתתת על שנאה, ובוודאי כאשר מושא השנאה הוא עמי.
שנית, בעבר הלא רחוק שלטו בטרור העולמי באדר-מיינהוף הגרמניים, הקומוניסטים והאנרכיסטים האיטלקיים, קרלוס הדרום אמריקאי – היום כל הטרור העולמי הוא איסלאמי, והם פוגעים בחפים מפשע, לא רק בישראל (שזה מובן מאליו...) אלא גם בניו-יורק, בלונדון, במדריד, בברלין, במינכן, במוסקבה, בניו-דלהי ובמומבאי, במאלי, בבורגס, והכי הרבה קורבנות לטרור הזה הם מייצרים בארצותיהם שלהם – בראש ובראשונה בעיראק, אבל גם בתימן, בסוריה, ברחבי אפריקה, באפגניסטן, בצ'צ'ניה. נדמה שאין לטרור הזה שום מטרה חוץ מאשר לזרוע אימה והרס בעולם כולו, שחייב לקבל על עצמו את האיסלאם לפי הפרשנות הכי קיצונית.
שלישית, זה עולם בו מדוכאת האישה עד עפר: היא מכוסה מכף רגל עד ראש, היא חפץ, קניין בידי הגבר, אין לה רשות לצאת מהבית ללא ליווי, אסור לה לנהוג במכונית, ויש מקומות שאוסרים עליה ללמוד בבית-ספר, ואם בנות ממשיכות ללמוד – שורפים להן את בתי הספר ויורים בהן; קנאת הבעל, או אפילו לבוש מודרני – יכולים לגרום לרצח "מוצדק" על ידי החברה, ואפילו על ידי חוק המדינה המוסלמית.
רביעית, כמעט כל העולם הערבי נשלט על ידי דיקטטורים, וכאשר הגיע סוף סוף "האביב הערבי", וניערו מעצמם את השליטים, הם הקימו משטרים איסלאמיים קיצוניים וחשוכים, עד כי ניתן להתגעגע למשטרים הקודמים.
כדי להבין מניין האימה הזו שנחתה על העולם עם התעוררות עמים האיסלאמיים המאיימים על ישראל ועל המערב, קראתי את הקוראן מתחילתו ועד סופו, והוא אמנם לא איכזב: בעשרות מקומות בקוראן מובטח גן עדן גשמי מאוד (מעיינות, גינות, נשים בעלות שדיים שופעים) ללוחם שימות במלחמת קודש, ואין לי ספק שזאת התשתית למעשי הזוועה של המחבלים המתאבדים. בלמעלה מארבעים מקומות בקוראן מצאתי הסתה פרועה נגד היהודים, ובאשר לנשים – האישה שווה חצי גבר, מותר לגבר לשאת ארבע נשים (לנביא מותר יותר...), הזכר יורש כפול, ולבעל מותר להכות את אישתו, אך לא לענותה (סורה ב' 282, ד' 3, 39-38, ז' 7, ל"ח 43).
לא אזכיר כאן את עולם התרבות הערבי, כי כאמור, אני בור גמור בנדון, אך נדמה לי שתחת שלטון דיכוי, והיעדר מוחלט של חופש הדיבור והכתיבה – אין לצפות לגדולות ונצורות בתחום הזה, ואם יש בעלי כנפיים, הרי הם מתעופפים אל העולם החופשי שבמערב.
וכאן אני מגיע למפעל החשוב של ד"ר אלון פרגמן, אשר תירגם קובץ של 47 סיפורים משל זכריא תאמר, סופר סורי גולה, מפעל המאפשר הצצה אל רסיס תרבות של ממש בעולם המבהיל הזה, שתיארתיו בתמצית לעיל. תרגומים של סופרים בעלי אמירה כנה ואמיתית בעולם הערבי הם עבורי בשורה מנחמת, והגם שמדובר בנצנוצים בודדים במאפלייה הגדולה, הנה היא נוטעת בלב מעט תקווה.
אתרכז קודם בסגנונו של זכריא תאמר, כפי שבא לידי ביטוי בקובץ שלפנינו: הייתי אומר שמדובר במיזוג של אבסורד, אלגוריה וסיפור עממי. סגנון מן המין הזה מזמין דילוג על ההרצאה וקפיצה ישירות לנמשל, יש בכך כדי לנתב את הקורא ישירות למסר, אבל נמנעת ממנו האפשרות לחתור אל פניה הרבות של הספרות כפי שמאפשרת בשפע ההרצאה הריאליסטית.
האבסורד נמצא כמעט בכל הסיפורים שבקובץ: ילדים רעבים עלולים לאכול את אימם (עמ' 37), סוס מועמד למשפט (עמ' 38), גיבור מתחבא בתוך תפוח, נבלע על ידי תולעת, ונאכל על ידי ציפור (עמ' 39), גנרל נהפך לצבוע, והוא אוכל את אישתו ואת ילדיו (עמ' 42), שוטר משוחח עם תלוי, ומעמיד לדין בובת שעווה (עמ' 48-45), את מוחמד אל-מחמודי קוברים בבית קפה, מוציאים אותו מהקבר כדי להפוך אותו למלשין למשטר על באי בית הקפה (עמ' 52-49), גיבור אחר, חמזה, ישן מאה שנה, רואה אנשים בלי ראש, ואנשים נמוגים בגשם (עמ' 61-59), מתים מדברים (עמ' 72), תלמיד מטיל על המורה פצצת אטום (עמ' 136), כלב ממשיך להשתין על מפתן הבית גם לאחר שהוא מת (עמ' 158) ועוד.
כאמור, יש בסיפורים אלה גם סגנון אלגורי (אזופוס, לפונטיין, קרילוב...), וגם משיחת מכחול של הסיפור העממי: בסיפור "המולדת הערבית יער" מתוארת שיחה בין חמור לנמר (עמ' 28-27; ראו נמר מדבר גם בעמ' 33-29), סוס חושב ומדבר (עמ' 38-35), ציפור לא הולכת לבית ספר כי היא רעבה, שושנה נותרת בלי תנור (עמ' 48-45), הילד טלאל יוצא מסלע, ואחר כך נכנס חזרה לסלע יחד עם הילדה רנדא (עמ' 79), נהר ועץ מדברים (עמ' 133-131) ועוד.
אני מניח שזכריא תאמר בחר בסגנון הזה כדי להביע במסווה את דעתו על המשטר בארצות הערביות, את דעתו על מעמד האישה בחברה המוסלמית, ואת ביקורתו הקשה כלפי אנשי התרבות שמתחנפים לשליטים.
החוק מתואר בקובץ כמפלצת (עמ' 38), המשטר תובע לדין וגוזר תלייה גם אם אין אשמה (עמ' 48-47). הזכרתי לעיל שהמשטר מוציא אדם מהקבר, מאיימים עליו באשמה שאין לו כדי להפוך אותו למשתף פעולה ולמלשין על באי בית הקפה (עמ' 52-49). מענים אדם עד אשר הוא מודה באשמה ומוכן להסגיר אנשים אחרים (עמ' 56). אחד הגיבורים מואשם שהוא נושם יותר מהמכסה שהשלטון הקצה לו. כדי לתקן את המעוות – צריך להקטין לו את הריאות (עמ' 63). בחור מתחתן עם אישה שמעריצה את הממשלה, והוא מקלל אותה כאשר הוא מתכוון לממשלה (עמ' 146). באחד הסיפורים מתואר באירוניה חסדה של הממשלה שהיא מאכילה, משקה את האסירים, מענה אותם ומוציאה אותם להורג – הכול חינם אין כסף (עמ' 148).
הסיפורים גדושים בתיאור הוצאות להורג: סוס מוצא להורג (עמ' 38), גיבור מועמד לצליבה ולשריפה (עמ' 39), שוטר שומר על תלוי (עמ' 45), ואחר כך מעמיד בובת שעווה למשפט, וגוזר עליה פסק דין מוות, למרות שאין לו מושג מה אשמתה (עמ' 47), חיילים יורים בנידון למוות ובעץ שמאחוריו (עמ' 79), הקהל נוהר לראות תלייה (עמ' 125-123), עורפים ראשה של נערה (עמ' 170), אפילו תרגיל בחשבון בבית הספר עוסק במספר התלויים (עמ' 135). מסתבר שבמשטר המתואר בסיפורים – העצים נועדו מראש לשמש עמודי תלייה (עמ' 71).
הסופר מביע אהדה גדולה לעולם המערבי החופשי: בסיפור "אבק ואפר" (עמ' 143-139), פוגש המחבר את הסופר העיוור המצרי הנערץ טהא חוסיין ברחובות לונדון, ולמרות שהוא איננו רואה, הוא לא נזקק למקל או למדריך, וזה הסברו: "עיוור שמתגורר בעיר שיש בה ולו מעט חירות – רואה גם רואה!"
זכריא תאמר אינו מחמיץ הזדמנות לרמוז בסיפוריו עד כמה הוא איננו רווה נחת מעמיתיו הסופרים והאמנים: הסופר הערבי אומר מיליון מילים כדי לומר שהשמיים כחולים (עמ' 28), הסופרים אימצו את השקר כנורמה (עמ' 71), התיאטרון המצרי טוב רק לעיוורים ולחירשים, הפרוזה הערבית נלעגת, כי הסופרים חוששים לראשיהם (עמ' 142). הטלוויזיה המצרית ירודה, וכן השירה הערבית המודרנית (עמ' 145, 149).
הביקורת הקשה ביותר בספר היא על הגבר הערבי המתעלל באישה, אונס אותה באיומי סכין, מטריד אותה באולם הקולנוע. את האישה הערבייה קונים (לפי משקל!) בכסף כמו חפץ, ומגרשים אותה על דבר של מה בכך. מי שקונה אישה "משומשת" משלם פחות (עמ' 84, 86, 109, 127, 138). באחד הסיפורים מגיע לנערה שחיטה בידי הוריה ואחיה על כך שבחלום היא נאנסה (עמ' 113-111). בסיפור אחר מסופר על אישה שנאנסה על ידי המנהל שלה, על ידי נהג המונית שהוביל אותה למשטרה, על ידי השוטר, על ידי הרופא שבדק אותה, על ידי השופט, שאצלו היא התלוננה, ועל ידי העיתונאי שכתב את סיפורה. הפתרון לאומללותה הוא רק המוות (עמ' 119; ראו גם עמ' 121).
מצד שני, מתוארת האישה כבעלת תשוקה ארוטית, ועמדה בלתי צפויה זו בעיני הגבר הערבי גורמת לו לאימפוטנציה (עמ' 87, 94-89, 95, 98-97, 107, 163; ראו גם עמ' 168-167).
אינני חסיד של כתיבה אבסורדית-אלגורית, אבל במקרה דנן אני חושב שכתיבה מן המין הזה היא בבחינת הכרח, ושמחתי מאוד על ההזדמנות שהעניק ד"ר אלון פרגמן לקורא העברי לפגוש את פניה המאירים של הספרות הערבית. זכריא תאמר מביע אהדה גלויה לעולם החופשי המערבי – מי יודע, אולי גם אנחנו, היהודים, נזכה ביום מן הימים לחנינה.
ציינתי לעיל, והתנצלתי על כך, שאין לי ידע בלשון ובתרבות הערבית, אבל כמי שזכה לחברים מוסלמים ודרוזים דוברי ערבית, אני יכול להבחין ב"מוסיקה" של השפה הזאת, ומשום כך גם יכול (אני מקווה) להעריך את המאמץ של המתרגם והעורך, ד"ר אלון פרגמן, לתת לנוסח העברי בסיפוריו של זכריא תאמר את הנופך המיוחד לשפה הזאת, הרי טעימה:

"זוהיר ס'ברי פגש אישה הדומה לפרח אדום על ענף ירוק. היא אמרה לו בקול רועד שהיא אוהבת אותו, ושלא תוכל לאהוב אדם אחר זולתו. הוא השיב לה שכל עניינו נתון אך ורק לעתידו, והופתע כשספג מכה כואבת שנחתה על צווארו. הוא הביט סביבו, ולא ראה את האיש המַכֶּה." ("שותקים", עמ' 67).