סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת: hsofzion@aol.com
לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקווה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.
מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.
על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.
בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].
כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.
בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].
בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.
הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים פכי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:
"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."
עד כאן מדברי משה רימר.
בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".
ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה נאלצו התושבים לקבור – השמידו אנשי פתח-תקווה בבתיהם גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

עוד סיפרנו בערב הזיכרון כי בעקבות תל-אביב, שלקראת שנת ה-100 זרקה לעזאזל את הסמל ההיסטורי שאותו עיצב עבורה נחום גוטמן, ושמה במקומו כמה עיגולים מקושקשים של חביתת ביצים – זרקה גם עיריית פתח-תקווה, לקראת יובל ה-130 של העיר – את הסמל ההיסטורי שמרכיביו היו מחרשה ועץ הדרים, בדומה לציור הבול – והביאה במקומו איזו שקשוקה מטומטמת של עיגולי צבעים שאינה מסמלת דבר. עקב התנגדות אנשים רבים, שעודם בחיים, נאלצה עיריית תל-אביב להחזיר את הסמל הישן לצד החדש בכל פרסום, וכך קרה גם בפתח-תקווה, בזכות פעילותו הנמרצת של בן משפחתנו יאיר אסיסקוביץ. יבואו על הברכה כל אותם אנשים שאינם הולכים אחרי אופנה מטומטמת ואשר ההיסטוריה חשובה להם.
וגם הזכרנו את אמירתו הבלתי-נשכחת של יוסי אלקוני ביושבו במשרד ההוצאה-לאור שלו, "מילוא", בתל-אביב: "שתי ערימות נייר יש לי בהוצאה. האחת לבנה, שטרם הודפס עליה דבר, והשנייה מודפסת, ספרים. ועל זו שטרם הודפסה אני מרוויח יותר כי מחיר הנייר עולה מיום ליום!"

*
בערב הזיכרון ליוסי אלקוני סיפר אליהו הכהן על גלגולי השיר "השפן הקטן", שמתברר כי כלל בתים רבים, ובזכות ידידה ג. למד אליהו כי מחברו היה בנימין כספי (1886-1946) ששימש שנים רבות כמורה בכיתות אל"ף בגימנסיה "אחר העם" בפתח תקווה. [הגימנסיה היתה בית ספר פרטי והיו בה גם כיתות "עממיות" עד לחמישית]. ידידה זכרה שהמורה כספי, שהיה אהוד מאוד על תלמידיו, חיבר שיר מיוחד לפורים שבו כל ילד זכה לתחפושת של בית על שם חיה אחרת. בערב הזיכרון לאלקוני שרה אורה זיטנר לראשונה בפתח-תקווה את מלוא בתיו של השיר "השפן הקטן", שכאמור נתחבר בה על ידי כספי.
את דברינו בערב התחלנו בסיפור עצוב, שאני מרחיבו כאן: סבהּ של ידידה, ברוך ג., עלה לפני מלחמת העולם הראשונה מלודז' לפתח-תקווה, בשם כמה מחבריו הציונים שביקשו לרכוש חלקות אדמה לנטיעת פרדסים, ובהם סבי חנוך-יששכר ליפסקי, וכן אביו של אליעזר לווינשטיין, לימים ליבנה. המלחמה שפרצה איחרה את בואה של משפחת סבי לארץ-ישראל, והם הגיעו רק אחרי מאורעות 1921. למרבה הצער מצבו של הפרדס שחיכה להם היה מאכזב מאוד, והבעלים באו בטענות אל ברוך ג. – אומנם, אחרי הארבה של 1915 ושאר צרות של מלחמת העולם הראשונה, לא פלא שהפרדס היה במצב לא טוב, ואולם ברוך ג. לא עמד בטענות שעלו נגדו, ושם קץ לנפשו.
בנו, אביה של ידידה, היה אלעזר ג. שהיה שכן ברחוב ביל"ו לסבי יהודה ראב בן עזר, וכך גם שכן שלנו, שגרנו בהמשך המגרש של סבי הפונה לרחוב פיק"א. אלעזר היה מלוחמי ההגנה על המושבה ב-1921, לימים סרג'נט של נוטרים, ובחזית ביתו המרווח ברחוב ביל"ו הוקמה גם תחנה של נוטרים עם חדר נשק. עדיין אני זוכר מילדותי את עצמי משתתף בתרגילי סדר בקצה שורת הנוטרים ברחוב ביל"ו, וכן את אימוני הקליעה "על יבש", שבהם היו שוכבים, בגינה שבחזית הבית, הנוטרים זה מול זה – אחד עם רובה ללא כדורים ואחד עם דיסקית ובמרכזה נקב, ובודקים את איכות הכיוון לקליעה. בתרגיל כזה נהרגה בשעתה אימה של דבורה עומר, בקיבוץ, מכדור שהושאר בטעות בקנה.
לימים התערער מצבו הנפשי של אלעזר ג. וגם הוא טרף נפשו בכפו. אני זוכר אותו צועד באחד המצעדים הראשונים של צה"ל וותיקי ההגנה במושבה, ותחת זרועו קת של רובה וחור עמוק של קליע בתוכה. זה מה שנשאר לו, כך סיפר לנו, הילדים, מהרובה שבו לחם במאי 1921. הקת הצילה את חייו.
אחותו של אלעזר ג. היתה שושנה ג. אשר לימים היתה לאשתו של זלמן אייזנברג, מראשי ההגנה בפתח-תקווה. היה להם בית גדול בעין-גנים, ולימים עקרו לנהלל ובנו שם משק. בנם, נכדו של ברוך ג., היה האלוף מוסא פלד. שושנה ג. היתה דומני גם ידידה של דודתי אסתר ראב ושל בת דוד של אימי, בת-שבע אריאלי (ליכטנשטיין), המספרת על שושנה בספר זיכרונותיה.