על ספרה של אליזבת קוסטובה, "גנבי הברבור", מאנגלית – נורית לוינסון
מודן 2011, 512 עמ'
"גנבי הברבור" מתחיל בחידה: מדוע הצייר המחונן רוברט אוליבר פרץ לחדר בו תלויים הציורים של האימפרסיוניסטים הצרפתים במטרופוליטן שבניו-יורק, והתנפל באולר על ציורו של ז'ילבר תומא "לֵדָה"?
האיש, צייר מוכשר בעיני כל מי שמבין באמנות זו, מעריץ של היצירות האימפרסיוניסטיות – יש לו פתאום התפרצות בלתי מובנת זו, שלולא עינו הפקוחה של השומר במקום – הוא היה משחית שכיית חמדה. רוברט אוליבר הוא אמנם אדם מוזר, מצייר בשעות לא שעות, וישן יממות שלימות, אינו זוכר את התחייבויותיו, ומרוכז בעיקר בעצמו ובאמנותו – אבל איש ממכריו לא היה יכול להעלות על הדעת שהוא מסוגל להחריב ציור במוזיאון.
בעקבות מעשהו זה הוא מאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש, והוא מועבר לטיפולו של הפסיכיאטר ד"ר אנדרו מֶרלוֹ. הפסיכיאטר אינני מצליח לדובב את רוברט, והוא נשאר עבורו ועבור הקורא חידה כמעט עד סוף הספר.
חידה נוספת היא מיהותם, או מהותם של "גנבי הברבור". ברבורים מוזכרים בספר: בציור "לדה", רוכן ברבור (זאוס במטמורפוזה) על אישה עירומה (לדה), וכן מוזכרים ציורי ברבורים של ציירת, בת דורם של מונה, רנואר, סיסלי, דגא ופיסארו – בשם ביאטריס דה קלֶרווָל, אבל אין זכר לגנבים.
המחברת, אליזבת קוסטובה, מרמזת על פתרון החידה כבר בתחילת הספר, והרמזים הולכים ומתרבים לכל אורכו, אבל היא גם מצליחה להסב את תשומת ליבו של הקורא לעניינים נלווים, כך שרק בסוף הספר מצליח הקורא לחבר רחוקים ולהופכם לקרובים.
ד"ר אנדרו מרלו, רווק בן 52, מגויס כולו לעבודתו ולציור תחביבו, מחליט לפצח את חידתו של רוברט אוליבר השותק בהתרסה, ואינו מוכן לעשות נחת למטפל שלו. הוא מצייר בחדרו ובחצר בית החולים "גולדן גרוב" – בעיקר דיוקן אחד של אישה מרשימה, מתולתלת ולבושה בבגדים של המאה התשע-עשרה. הוא בן 43, גבוה מאוד ומרשים, נשים מתאהבות בו, וכן הסטודנטיות שהוא לימד אותן ציור. מלבד העיסוק בציור, רוברט מעלעל וקורא באסופת מכתבים ישנים בצרפתית. מלרו לוקח את המכתבים (ברשות) מרוברט, ונותן אותם לתרגום. מסתבר שמדובר בהתכתבות בשנים 1889-1887 בין אותה ציירת, ביאטריס דה קלרוול, ובין הדוד של בעלה אוליבייֶה ויניו. אוליבייה מעריץ את ביאטריס, מעריץ את יצירתה, רוצה להיות במחיצתה ולצייר יחד עמה. הוא מתאהב בה נואשות, וכשהם נמצאים בחופשה בעיירה אטרטה (ETRETAT) שבנורמנדי, עיירה שאירחה הרבה ציירים אימפרסיוניסטים, קורה ביניהם הבלתי נמנע – הם מתעלסים, וזמן קצר אחר כך מגיע גם בעלה איב ויניו, וגם הוא מתעלס עימה. הסיטואציה מזכירה את קורותיה של לֶדָה מהמיתולוגיה היוונית: היא התעברה מזאוס (שהתחפש לברבור) ומטנדראוס בעלה באותו הלילה. היא הטילה שתי ביצים – מביצה ראשונה נולדו ילדיו של זאוס: הלנה (בגללה פרצה מלחמת טרויה) ופולוקס, ומביצה שנייה נולדו קסטור וקליטמנסטרה (אישתו של אגממנון והרוצחת שלו).
המכתבים האלה של שני הנאהבים המשונים מופיעים בספר בדילוגים, והקורא מקבל כל פעם רמז חדש לתעלומה הראשית של הספר. ברור שללֵדָה ולברבור, שרוברט ביקש (כביכול!) להשמיד במטרופוליטן, יש משמעות לגבי חייה של אותה ציירת מסוף המאה ה-19.
חידת חייו של רוברט אינה נותנת מנוחה למרלו, והוא נוסע לגרינהיל שבצפון קרוליינה כדי להתוודע אל גרושתו של רוברט, קייט. קייט איננה מעוניינת לדבר, ודי דוחה אותו, אך לבסוף היא פורשת בפניו וידוי ענק (עמ' 187-66 תוך דילוגים כנ"ל), הכולל את חייה עם רוברט כרווקה בניו-יורק, ואחר כך כנשואה לו בגרינהיל. היא איננה מדלגת גם על ההתעלסויות (כמה, איך), וחשה נבגדת משום אהבתו לאישה מסתורית, שבגללה הוא נעדר מהבית, ומצייר אותה ללא הפוגה, לא רק על בדים, אלא גם על קירות חדרו. מרלו מצליח לראיין בעורמה פרופסור שעבד עם רוברט במכללת גרינהיל, ושם, וגם במרתף ביתה של קייט, הוא מוצא ציורים של רוברט – ברובם אותה אישה, ובחלק מן התמונות האישה המסתורית הזאת תומכת באישה מתה יותר מבוגרת, ירויה במצחה. ברקע מתרסים של הקומונה הפאריזאית (1871), עליהם גוויות של לוחמים.
מהמכתבים הנ"ל, שמופיעים בדילוגים בין המאורעות "העכשוויים", מסתבר שאוליבייה ויניו היה נשוי להלן, והיא נורתה למוות על מתרס במאורעות "הקומונה הפאריזאית", כשבאה לחפש את בעלה המהפכן. ביאטריס שומעת את הסיפור הקשה הזה מאוליביה (דודו של בעלה), והיא חולמת סיוטים בהם הלן מתה בזרועותיה. מכתבים אלה הגיעו לידי רוברט, הרדוף ברוחה של ביאטריס, ומשום כך מופיעה ביאטריס עם הלן המתה בסצנה המבהילה הזאת בציוריו.
במסגרת מסעו של מרלו לפצח את חידתו של רוברט, הוא נפגש עם מֶארי בֶּרטיסון, שהיתה תלמידתו של רוברט, ואחר כך המאהבת שלו. גם מארי מתוודה וידוי ארוך מאוד, הכולל זיכרונות כתובים (עמ' 277-226, 403-312 בדילוגים כנ"ל). הווידוי כולל לא רק החיזור הארוך של מארי אחרי רוברט המרשים, אלא גם פרטים אינטימיים ביותר, שקשה להניח שבמציאות ייתכן שיתגלו לאדם שקודם היה זר מוחלט. מסתבר שגם היא איננה מסוגלת לחיות עם החידה של רוברט על האישה המסתורית שבחייו, ועם ההיעלמויות הבלתי צפויות שלו (בין השאר לפאריס), שאיננו טורח לידע אותה עליהן.
מהמכתבים זולג עוד מידע למרלו ולקורא: אוליבייה משכנע אותה להגיש את ציוריה לשופטים כדי להציגם בסלון השנתי. היא מסכימה, אבל חותמת בשם בדוי: מארי רובייר. דיוקן של ביאטריס (שצייר אוליבייה ויניו), נמצא במטרופוליטן בניו-יורק, ומרלו מבין שרוברט הוקסם ממנו ואינו מפסיק לצייר את דמותה.
בכך לא מסתיימים ניסיונותיו של מרלו לפצח את חידתו של רוברט. הוא נוסע (עם מארי) לאקפולקו שבמקסיקו אל ביתו של צייר ישיש בשם פדרו קיילט, ממנו נודע לו שהציור "גנבי הברבור", הציור האחרון והכי חשוב של ביאטריס, נמצא אצל אהובו לשעבר – אנרי רובינסון, ישיש בן 98 המתגורר במונמרטר בפאריס. רובינסון זה היה, כאמור, אהובו של קיילט, אבל הוא זנח אותו והתחבר לאוֹד, בתה היחידה של ביאטריס (כמסתבר בתו של אוליבייה, ולא של בעלה איב). אוד הייתה מבוגרת מרובינסון ב-22 שנים, אך הוא העריץ אותה ושמר לה אמונים עד מותה ב-1966.
מרלו אינו מתעצל וטס לפאריס להיפגש עם רובינסון הישיש. הוא מחזיר לרובינסון את חליפת המכתבים (שרוברט גנב מרובינסון בגיחתו לפאריס), וכך זוכה באמונו. רובינסון מראה למרלו את הציור "גנבי הברבור", שם מופיעים שני גברים העומדים לתפוס ברבור שהופתע בתוך סבך של סוף (עמ' 471 ואילך). עיון בציור מוכיח למרלו שאלה ז'ילבר תומא ואחיו, שהחליטו לסחוט את אוליבייה ואת ביאטריס לאחר שמצאו מכתב אהבה ממנו היה ברור להם שאוד היא בתו של אוליבייה. תוצאת הסחיטה – הציור של ביאטריס "לדה" היה חתום בידי ז'ילבר תומא. ביאטריס מחליטה להפסיק לצייר כדי לא לתת סיפוק לשני הסחטנים. אוליבייה מהגר לאלג'יר, ואינני חדל להאיץ בביאטריס במכתביו להתחיל שוב לצייר אחרי שהסחטנים נפטרו. חלק גדול מהמידע הזה מגיע למרלו ולרובינסון ממכתבים שנשמרו אצל המשרתת אסמה, שהייתה גם דוגמנית בציוריה של ביאטריס.
כל התצרף מתפרש: רוברט התאהב באישה שנפטרה עשרות שנים לפני שנולד. מתברר מדוע הציירת הכישרונית לא המשיכה לצייר אחרי הולדת בתה היחידה. מסתבר שרוברט הבין מתוך המכתבים שז'ילבר תומא סחט את ביאטריס וחתם על ציור שלה, לכן משום הערצתו המטורפת לביאטריס, הוא רצה להשחית את הדיוקן העצמי של ז'ילבר תומא, ולא את "לדה" שהיה חתום על ידיו.
פתרון החידה מוביל גם לשיפור במצב בריאותו הנפשית של רוברט, והוא משתחרר מבית החולים. מארי, שלא חשבה להתחתן, נכנסת להריון ממרלו, ומסכימה להינשא לו.
מסתבר שרוב הגיבורים ברומן הם ציירים מקצועיים כמו רוברט, קיילט, רובינסון, ביאטריס, אוליבייה, או חובבים כמו מרלו, קייט, מארי. כיוון שגיבורים אלה רוויים בחוויות יצירה – הם אינם פוריים בתחום המיני. רק לרוברט יש שני ילדים, והוא חי בנפרד מהם, מרלו ומארי מביאים בסופו של דבר לילד לעולם בעטיה של תקלה. קיילט הוא הומוסכסואל, רובינסון היה מסור לאוד שהייתה מבוגרת ממנו ב-22 שנים, לביאטריס לא היו ילדים עד אשר התעלסה עם אוליבייה, שהיה קודם אלמן חשוך ילדים.
הסופרת השקיעה עבודה אדריכלית לא פשוטה כדי לשתול רמזים שמתערפלים לאורך היצירה, אבל לדעתי, היא הגזימה בפרוטרוט שהיא נקטה: כל גיבור ראשי, משני, ואפילו "סטטיסטים" מתוארים מכף רגל עד ראש לפרטי פרטים – הבעות, קמטים, לבוש, היכן הלבוש נרכש וכו' וכו', כל תפריטי הארוחות, צבעים, ריחות, טעמים, הבתים בהם מתרחשים האירועים, וגם כאלה שהגיבורים עוברים על ידם באקראי, החדרים, הרהיטים, ובעיקר הציורים הרבים של רוברט, ביאטריס ושורה ארוכה של אימפרסיוניסטים. זה די מייגע, אבל אני מעיד שהטרחה משתלמת כי הרומן בהחלט מעניין.

אהוד: תודה. אני מסתפק ברשימה שלך ואינני סבור שאקרא את הרומאן.