לאחר שצפינו אתמול, יום רביעי בצהריים, בטקס המרהיב של קבלת הפנים לאובמה בנתב"ג ובסוללה של "כיפת ברזל", כאשר עמוק בתוך ליבו הוא יודע שכיום, ולא מעט גם באשמתו – אין הוא יכול לבקר כך בשום ארץ ערבית ומוסלמית באזורנו, ולהתקבל בחמימות ובביטחון על ידי בני-אדם שפויים בני עם אחד שחיים בדמוקרטיה ואינם חוששים לומר את אשר על ליבם ללא כפייה ורצח – וכאשר הוא יודע עד כמה מקרינים המראות החיוביים הללו על יהודי ארה"ב ועל ארה"ב ועל העולם כולו, וגם על הערבים והמוסלמים החורקים ודאי שיניים למראות ביקורו בישראל – וכמה כל זה תורם לא רק לתעשייה הישראלית של הגנה מפני טילים אלא גם לתעשייה הביטחונית בארה"ב – והכול בזכות איומיהם של האיראנים וכל שאר החלאות השולטים והרוצחים במקומות כה רבים בעולם וגם באזורנו –
– אז נפקחו לפתע עינינו ושינינו לחלוטין את יחסנו כלפיו. אסור להתנכר אליו. ללעוג לו. להחרימו. לא. להיפך, יש לרחם עליו, היתום, יש לחבקו ולאמצו בחום ובאהבה של אזרחים שפויים במדינה חופשית דמוקרטית – וככל שנרבה לחבק אותו ואת עמו ולהיות בעצם בני הברית הנאמנים היחידים שלהם באיזור – כן יכאב בו ליבו יותר ויותר על שרק כאן בישראל הוא מרגיש בטוח ואוהבים אותו ושמחים לקראתו – וזאת תהיה הנקמה המתוקה הגדולה ביותר שלנו בו ובכל טיפשותו עד כה!
אין מה לדבר, לדבר הוא יודע!
אלא שעדיין הוא משתמש בסיסמה המטופשת "לדבר אל העם בישראל", כאילו העם שלנו אינו מיוצג בכנסת אלא יעלה מחר על בריקדות כדי לכופף את ממשלת ישראל שתבצע את חלומות העיוועים שלו, של אובמה.