בתגובה להסכם הקואליציוני בין "הליכוד ביתנו" ל"הבית היהודי", בו סוכם על חקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של עם היהודי, הביע ח"כ יצחק הרצוג דאגה מכך שהממשלה החדשה תערער את האיזון הרגיש בין היותה של ישראל מדינה יהודית להיותה מדינה דמוקרטית.
הרצוג לא דקלם את המנטרה הפוסט ציונית על פיה יש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית. אבל אי אפשר שלא לחוש בהשפעת הגישה הזאת על דבריו. המשתמע מדברי הרצוג, הוא שיהדותה של המדינה והיותה דמוקרטית הן שני עולמות שונים, מתנגשים, שקיים ביניהם איזון של משחק סכום אפס – אם נחזק את המרכיב היהודי שבה– נחליש את המרכיב הדמוקרטי שבה ולהיפך.
הרצוג הוא אחד המנהיגים הבכירים של תנועת העבודה, שעיצבה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. אביו שימש כנשיא המדינה מטעם אותה תנועה. מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, מבוססת על ההכרה שהציונות והדמוקרטיה הן כלים שלובים; חיזוק צביונה הציוני וחיזוק צביונה הדמוקרטי מחזקים זה את זה.
מגילת העצמאות נושאת בחובה התחייבות של המדינה להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זוהי מחוייבות למדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה. זאת, כחלק מהמדינה שהוגדרה באופן שאינו משתמע לשני פנים, בלב המגילה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – מדינת הלאום של העם היהודי.
כמדינה דמוקרטית, ישראל העניקה ומעניקה לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, שוויון זכויות מלא – הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הקניין וכד'. חרף מצב המלחמה בין העמים ועל אף כל הזעזועים והמהמורות שחוותה המדינה כתוצאה מאותן מלחמות, זכויות אלו נשמרות בקפדנות לאורך עשרות ושנים ואף הולכות ומתעצמות. ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים באמת ובתמים מזכויות אזרח מלאות.
בעוד זכויות הפרט במדינה עיוורות ללאומיותו ודתו של האזרח, הקולקטיב הלאומי אותו מגלמת המדינה הוא יהודי. מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי באה לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בסמלי הריבונות שלה – הדגל, ההמנון והסמל, שהם יהודיים ועליהם להמשיך להיות יהודיים. הסמלים מבטאים את ייעודה של מדינת ישראל – לממש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, את זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו ולהיותו עם חופשי ברשות עצמו במשפחת העמים. בלשון מגילת העצמאות: "זכותנו הטבעית וההיסטורית." לאומיותה של המדינה מתבטאת במחויבותה העליונה להגשמת הציונות – פעולה לעליית יהודים לארץ ישראל וליישוב ארץ ישראל ביהודים ומחויבותה לשלומם של כל היהודים באשר הם.
בשנים האחרונות נערכת מתקפה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום. מתקפת דה-לגיטימציה מחוץ, ומתקפה פוסט ציונית מבית – מערערות על זכות זו ומציגות אותה כסותרת את הדמוקרטיה. מקובל על הכול שלעם האיטלקי, לעם הצרפתי, לעם הגרמני, לעם הרוסי ולעם הפולני זכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית. מקובל על הכול שלאומה הערבית זכות לעשרים מדינות לאום. מקובל על הכול שאין סתירה בין מדינת לאום לבין דמוקרטיה – בכל מדינת לאום המקיימת דמוקרטיה. העם היחיד בעולם שזכותו למדינת לאום נמצאת תחת מתקפה ומוטלת בספק, הוא העם היהודי. הספק הזה הולך ומחלחל בתוכנו, מערער את האמונה בצדקת הדרך ומכרסם במהות קיומה של המדינה.
הגיע העת לחוקק חוקה לישראל, שתעגן את מהותה היהודית, הציונית הדמוקרטית. כל עוד אין חוקה, יש להתקדם אליה באמצעות חוקי יסוד. לצד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שכבר נחקקו, וחוק יסוד הזכויות החברתיות שטרם נחקק, יש לחוקק את חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שיהווה נדבך מרכזי בחוקה.
ההתחייבות בהסכם הקואליציוני להעביר את החוק הזה חשובה ומעודדת ביותר. מן הראוי, שמפלגת העבודה – כמפלגה ציונית, שעיצבה את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תנהג כאופוזיציה אחראית ותיתן את ידה למהלך ההיסטורי החשוב הזה. בנימין בן אליעזר, אחד מראשי המפלגה, היה חתום על ההצעה בכנסת הקודמת. מן הראוי שמפלגת העבודה והעומדת בראשה תסתייג מדבריו של הרצוג, המנוגדים לדרכה האידיאולוגית.

2. היום שבו טעמתי את טעמה המשכר
של החירות
לאורך כל תקופת המאבק על הגולן, לא היה אופטימי ממני. מודאג, חרד, אבל אופטימי. כאופטימיסט חשוך מרפא, לא היה לי ספק שהמאבק יסתיים בניצחוננו. אולם היה יום אחד שבו נסדקה האופטימיות שלי. היה זה ה-26.3.2000.
באותו יום התקיימה הפגישה המכרעת בין נשיא ארה"ב ביל קלינטון לבין אסד האב בז'נבה, שבה הוצגה לאסד הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן. כל התקשורת דיברה על ההסכם כעל עובדה מוגמרת. כל הפרשנים, כל הכתבים, כל הפוליטיקאים מכל הצדדים – כל מי שמיקרופון התקרב לפיו הסביר לנו, שפסגה מן הסוג הזה היא ריטואל שנועד לברך על המוגמר, אחרי שהכול נסגר במגעים מוקדמים. קלינטון לא ישפיל את עצמו בפגישה כזו, בלי שהבטיח מראש את תוצאותיה – אסד יקבל את הצעת הנסיגה של ברק.
ביום הפסגה ערכנו הפגנה ליד שגרירות ארה"ב ברח' הירקון בת"א. היתה זו הפגנה קטנה יחסית, שקטה. עצובה. הייתי בין הדוברים בה.
אני זוכר היטב את הדרך לת"א וההאזנה לכל הפרשנויות המדכאות. ויותר מכך אני זוכר את הדרך חזרה. חזרתי הביתה עם עוד ארבעה חברים מאורטל. בדרך, הגל הפתוח דיווח ב"אופטימיות" על הצלחת הפגישה. הכול סגור. ואנו הבנו שמה שסגור הוא חורבן מפעל חיינו, מפעל ההתיישבות הישראלית בגולן; חורבן בתינו ויישובינו, גירושנו מבתינו ונישולנו מאדמתנו. וחמור יותר – נזק נורא למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לביטחון ישראל. היום שבו הגולם, מדינת ישראל, קם על יוצרו – הציונות.
לא זכור לי בחיי דיכאון דומה לזה שליווה אותי בנסיעה הזאת.
לכל העיתונאים שהתקשרו לבקש את תגובת ועד יישובי הגולן, ששירתתי כדוברו, השבתי שאיננו מתייחסים לשמועות ונוציא תגובה מסודרת כשתהיה הודעה רשמית.
כך השבתי גם לאיתן גליקמן, הכתב בצפון שצלצל אליי כאשר חלפנו ליד צומת השריון, 5 דקות מן הבית. אבל הוא ביקש תגובה לידיעה אחרת – הוא דיווח לי שהמו"מ התפוצץ. אסד דחה על הסף, מכל וכול, באופן נחרץ וסופי בהחלט – את הצעת ברק. "אבל כל התקשורת אומרת את ההיפך הגמור," הגבתי בספקנות, והוא השיב שלפני חמש דקות נחום ברנע התקשר למערכת, ואמר את הדברים באופן חד משמעי. "סמוך על נחום," הוא אמר לי. "תראה, בתוך חצי שעה כולם ידווחו על כך."
לא בתוך חצי שעה. כעבור דקה הדיווחים התהפכו לגמרי. הכתבים המאוכזבים סיפרו בעוגמת נפש על הכישלון, ולנו הייתה אורה, ושמחה וששון ויקר. מעולם לא חשתי כך את המעבר מבירא עמיקתא לאגרא רמא. מעולם לא חשתי בצורה כל כך מוחשית את משמעות המושג "מעבדות לחירות".
למחרת בבוקר, ישבתי במשרדֵי ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר המנתח את האירועים. יהודה הראל שנכנס למשרד הפטיר לעברי: "אני מבין שאתה כותב קורות חיים."
טוב, אז זה לא היה כל כך מהר. המשכתי להיות דובר הוועד עוד כשנה. וכעבור שנה, כשקיבלתי על עצמי את ניהול מתנ"ס הגולן, ויכולתי להתפנות מעיסוק מתסכל בהגנה על מפעל חיינו מפני חורשי רע, אל מה שאני אוהב באמת ויודע באמת לעשות – לעסוק בפיתוח החינוך, התרבות והקהילה בגולן, חשתי את טעמה המשכר של החירות.
את אנחת הרווחה שלנו בליל 26.3.00 ניתן היה לשמוע מקצה העולם ועד קצהו. האבן שירדה מלבנו באותו הלילה, היתה לראש פינה, להמשך יצירת מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן.

3. ארבע הערות על ביקור אובמה
א. התיקון
את הקדנציה הראשונה שלו פתח אובמה בביקור במזה"ת, תוך פסיחה בוטה על ישראל. הוא נכנס לתפקידו הנשיאותי שבוי בתפיסה משיחית שההיסטוריה הטילה עליו את תפקיד הגשר בין ארה"ב לעולם האסלאמי, והוא התייחס לישראל כאל אבן נגף בדרך להגשמת חזונו. הוא עשה כל שגיאה אפשרית. התוצאה של מדיניותו – העולם האסלאמי והערבי דחה את ידו המושטת, הקצין את עוינותו ואת האיום הטמון בו. במהלך הקדנציה אובמה התפכח ושינה בהדרגה את דרכו. אבל הרושם הראשוני נשאר. בפוליטיקה יש חשיבות עצומה לסמלים. הביקור במזה"ת והדילוג על ישראל היו סמל שקיבע את תדמיתו כעוין לישראל. הסמל האפיל גם על תמיכתו הביטחונית חסרת התקדים בישראל. גם תמיכתו בישראל במבצע "עמוד ענן", אחרי הבחירות, כאשר על פי איומי התקשורת הישראלית הוא היה אמור להיות עסוק בעיקר בנקמה בישראל, לא שינו את התדמית.
את הקדנציה השנייה שלו פתח אובמה בביקור ידידותי בישראל. הביקור הזה נועד לסמל את דרכו החדשה ולעצב תדמית חדשה כידיד גדול של ישראל. ובנאומו בנתב"ג תיקן סמל נוסף. בנאומו באוניברסיטת קאהיר ייחס אובמה את קיומה של ישראל לשואה, ובכך שיחק לידי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, על פיו הערבים אינם צריכים לשלם את מחיר השואה שחוללו האירופאים ליהודים. בנאומו בנתב"ג דיבר אובמה על הזיקה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.
יש חשיבות רבה לדברים אלה. רבים בתוכנו חושבים שלא מכובד לדבר על זכותנו על הארץ. שזה לא מעניין את העולם. שזה לא רלוונטי במדינאות. אבל זה בהחלט רלוונטי. זה הבסיס לקיומנו, זה הבסיס להקמת מדינת ישראל על פי מגילת העצמאות, זה הבסיס להצהרת בלפור, זה המסר המרכזי עימו נציגי היישוב הופיעו בפני נציגי האו"ם לפני הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים באים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, מלכתחילה ידינו על התחתונה. כשנשיא ארה"ב אומר את הדברים, זהו מסר חשוב לעולם. ובעצם, גם ללא מעטים מתוכנו.

ב. אגדת הבידוד המדיני
נשיא ארה"ב בא לישראל, בראש ובראשונה כדי להפגין את ידידותו ולתקן מה שקלקל בקדנציה הראשונה. אותו נשיא, שקראנו בכל העיתונים שינקום בנתניהו ובישראל ועכשיו כשאינו תלוי בקול היהודי הוא יראה לנו מה זה...
בסקר מקיף של גאלו"פ התברר שישראל נמצאת בשיא האהדה הציבורית בארה"ב בכל הזמנים.
נשיא המדינה התקבל בכבוד מלכים באירופה.
מלך ירדן דיבר על יחסיו הידידותיים עם ראש ממשלת ישראל.

אז נכון, יש חילוקי דעות. וההחלטה לבנות ב-A1 לא התקבלה בעולם באהדה. אך אלה חילוקי דעות ענייניים בין ידידים. כאשר זאת התמונה אחרי עשור וחצי של קמפיין אינטנסיבי של דה-לגיטימציה לישראל, אפשר באמת להשליך את אגדת "הבידוד המדיני" לפח האשפה של ההיסטוריה לצד אגדות כמו "הצונאמי המדיני", "האינתיפאדה השלישית" וכד'.

ג. הצד השלילי של הביקור
לאף נאום, אף מסר, אף חיוך, אף חיבוק ואפילו לא השלת ז'קט, לא יכול היה להיות אפקט המתקרב בעוצמתו לשחרור פולארד. אילו תיקן את העוול הזה, היה אובמה קונה את עולמו בינינו.
הוא לא עשה זאת בביקור, אך אני מקווה שהנושא יעלה באופן רציני בביקור על מנת שאובמה יתקן זאת בעתיד הקרוב.
סירובו של אובמה לשחרר את פולארד, העיב על הצלחת הביקור. מה שעוד העיב על הביקור, הוא העובדה שאובמה בחר שלא לנאום בכנסת.
בעניין הזה, יש מקום לביקורת על אובמה, אך גם על נתניהו. אני משוכנע, שאילו ישראל עמדה על כך שאובמה ינאם בכנסת, הוא היה עושה זאת. שמא נתניהו חשש מפאדיחות? למשל מאיזו הפגנת קריאות ביניים מצד ח"כ זועבי או שכמותה? כך או כך, אין כל הסבר המצדיק את הדבר.

ד. פרובינציאליות
נשבע לכם ששמעתי את הדברים במו אוזניי ביומן הבוקר של "קול ישראל". כתבנו הממתין לפמליית הנשיא בנתב"ג, בשעה 8:00 (כלומר 4.5 שעות לפני שעת הנחיתה): "תופתע בוודאי, אריה, לשמוע שלא חל כאן כל שינוי מאז שיחתנו בשעה הקודמת, מלבד העובדה שמטוסו של הנשיא התקרב עוד קצת לישראל." שלושה ימי ברברת מאוסה נחתו עלינו. ואם זו אינה פרובינציאליות – פרובינציאליות מהי?