סיפור לחג הפּסח
"בכל דור ודור זוכה אדם מישׂראל לקריעת ים סוּף שלו,
אך רק אחת לאלפי שנים זוכה לכך שבט שלם."
(קֵיס פסיל בן סאהאלו מאהארי)

בלילות הקיץ השרוּבים של גוֹנְדֶר (שבהם, מה מוזר, מהבּיל האוויר בה-בעת שנוחתים שלגי כִּסלֵו בירושלים) היתה אוכלוסִיַּת הכפר כולו, מִסָּב עד נכד, סוגרת מעגל צפוף סְביב מדוּרת ה"קֵיס". סבא, ה"קֵיס", הוא רבּו של הכפר, מיסב היה בפתח ביקתתו המגוּבֶּלֶת מִטיט וקש בְּלוּלִים יחדיו כשאר בִקתות השבט, בעוד קולו המאגי מעלה דברים בּאוֹב.
"מי אנחנו?" היה סח, "מאין באנו? מה טיבֵנוּ? להיכן זורמים חיינו בין טרשי אדמת בני חם?"
"אנחנו," משיב היה, "דם מִדמם של אותם אבות קדומים מִיַּקִּירֵי ירושלים, שבאו מארצם עם מֶנִילֶכּ, נסיך-הכתר, בנם של שלֹמֹה המלך וגבירתנו מלכת-שבא. הלא שָם, בגווילי הספרים הקדושים השמורים בין גנזינו מִקֶּדֶם, נזכרת פגישה גורלית זו שבין מולידו, החכם באדם, ובין הורתו שנשׂאה לשלֹמֹה אבני-חן וזהב על גְּמָלֶיהָ: זו שניסתה בחידות את האיש שפּתר לה כמעט את כולן."
"למה כמעט?" היה מישהו לא מזוּהֶה מִזדעק מן החושך. חושך עמום קצת, על גבול חוּג-האור, כמו הגבול בין חלום וּפִשרוֹ.
"כי גם הוא, הוא עצמו, חֵרֶף כל חוכמתו," היה סבא קורץ ועונה לו, "לא פִּעֲנֵחַ, ממש כמו כולנו, את שְלוֹש החידות הגדולות."
"אלו חידות?" שואלים היו כל בני הכפר פֶּה אחד, מכל עֵבֶר, אף שכולם כבר ידעו בעל-פּה מה יאמר כְּבוד ה"קֵיס", וכיצד. טיבן של אגדות ממוּחזרות, ממש כיין, אינו בחידושן כי אם להיפך, ביושנן. סבא, שׂחקן מנוסה האמוּן על פרטי תפקידו הרטורי, שב וקולט היה כל שאלה ככדור זה בטניס-שולחן. כמי שלא חיכה אלא לזאת, ובו-ברגע, מחטיף היה כמו במחבּט נסתר את תשובתו: "שלושה וארבעה, אַחַי, הם נפלאו ממנו. שלושה וארבעה שֶאַף שלֹמֹה לא יְדָעָם: דרך הנשר בשמיים, הדוֹאֶה מבלי ליפול; דרך נחש מתפתל עֲלֵי צוּר, הזוחל על גחון, בלי גפּיים; דרך מַשַּט אוניה בלב-ים, הנִּשֵׂאת על גלים בלי לטבוע; וּמה שאולי הוא חידת-החידות: דרך גבר, אַחַי, בעלמה."
עיני זִקנֵי הכפר ממצמצות היו נוסטאלגית, כמו גחלים לזֵכֶר דלֵקותיו של העָבָר. מה שאין כן עיני בּחוּריו ובנותיו שהיו לוחכות כאש-יער, הן את החושך והן זה את זו, כמו הוּצַת בהן דֶּלֶק-הדם. סבא מוסיף היה פרט על פני פרט כִּזרדים על האש העוממת: מַמְלֶכֶת הפאלאשים שצמחה מול אגם טַאנָה על אף הִתנכּלוּיות כל יריביה הנוצרים; אותה מלכּה הֵרוֹאִית, יהודית שְמָהּ, שמָּשְלָה בה, זו שמרדה בראשם של שבטי האַגַאוּ במלך אַקְסוּם; אקסום, לשעבר עיר-בירתם של צוררינו, אף שהיתה נוצרית נותר בה נופך יהודי. ראייה לדבר: כנסיה הקרויה בה על שמה של ציון עיר הקודש, שכּל הנכנס בה ימצא את ארון ברית השֵּם ולוחות העֵדוּת. את אלה, אם לשפוט על פי זִכְרוֹן זִקנֵי השבט, גנב מֶנִילֶכּ בשובו לארצו, מגִנזֵי מִקדשו של שלֹמֹה. "זו הסיבה," מבאר היה סבא, "מדוע כּוּסוּ שם בְסוֹמֶק, סומק מביך של בּוּשה לא נמחקת, פניו של אחד הלוחות."
"איזה לוח?" ישאל השואל התמים שספק אם קלט את הרמז.
"זה שבּו חקוקות אותיות הדִּבֵּר השמיני," יענה לו ה"קֵיס".
"למה דווקא בזה השמיני?" לא יֵרֵד אותו תם לעומקו של העוקץ.
"כי בזה, השמיני," יחייך אליו סבא, "כּתוּבות המילים 'לא תגנוב'..."

"ואז, כִּכלות מאות שנים שלא שמעו עלינו אחֵינוּ בקצווי תבל," מוסיף היה הסב, "רק אז, בשלהי המאה התשיעית, כמין רעם-פתאום בִּשְמֵי-תכלת, בא לכפרנו יחפן תמהוני ותרמיל-נדודים על גבו."
"מי אתה?' שאלו אבותינו שטרם ראו בן-אנוש שכמוהו: לא שׂיער מקורזל, לא שׂפתיים בולטות, ותמוּהַ מִכֹּל: לא שחור.
"יהודי," נענה הנוכרי המוזר, 'יהודי בן דת מוּסָה, כָּמוֹכֶם."
"מה שֵם כּבודו?" שאלו אבותינו.
"אֶלְדָּד שמי, אֶלְדָּד הַדָּנִי."
"מה עושׂה יהודי בעולם?" נִשתאוּ האבות לדברי האורח.
"נע ונד," אמר זה, 'מחפּשׂ את עֲשֶׂרֶת שבטי בני-עמו שאבדו."
"אז אנחנו אחד מהם!" לא הִתאפקו.
"מסתבר כך,"" אמר אותו הֵלֶךְ,"בּנֵי נפתלי, גד או דן או אָשֵר שהִרחיקו לארץ בְּנֵי כּוּש'..."

ההֶלֶם הראשון היה כפול, כאֶגרוֹפַיִם: לא רק זהוּת הנוכרי, גם זהוּת מארחיו בעיניו של הזר. אדם במבטו של זולתו נראה אחרת: לא במידה שמודד את עצמו אלא כמו מהוּפּך, בְּמַרְאָה. פתע-פתאום נתחלפה בדידותו של מיעוט שְכוּחַ-אל וּלְמוּד-סֵבֶל (זה הנרדף בעטיו של דיבוק אטוויסטי: לִשְׂרוד, לא לחדול) באותה גאוות-יחידה של תחושת שייכוּת מתרוננת, היסטורית: לא זמורת-זר אלא בד מִבּדיו של אילן מסועף ועתיק. כמה שהה שם אותו תימהוני, אותו זר נע ונד, בכפרנו? זאת אין סִפרֵי קורותיו של השבט טורחים משום-מה לגַלּוֹת. אבל מה שידוע נמסר מאבות לבניהם ומסבא לנכד: כל מִנהגינו למד האורח, כַּשְרוּת, טהרה, פּוּלחנות. גם אם שב יום אחד, כציפור לִמעוּפהּ, אל דרכי נדודיו שלא תָמוּ, למצוא את נהר סמבטיון המופלא ועשֶׂרֶת השבטים האבודים, לוּטֵי-הסוד – זה הנהר הפולט בימי חול אבנים רותחות ואילו בּשבּת הוא נח מִזַּעַף, ואלה השבטים אשר במות שלֹמֹה המלך ניתקו מִממלכתו ולא נודע מקום שִבתם – לא בלי תודה נפרדו האבות מאותו הרפתקן סְעוּר-רוח, מִבּעל-חלומות זה שחיבּרם כעץ גדוּע אל שורש קדמוּתם, אל המוצא והמקור. הוא היה לדידם שַגרירהּ הנודד של מלכוּת יהודית לא נודעת, זו שאינה מִשׂתרעת על שטח כי אם על גדותיו של הזמן. זמן שמובטח בו כי מה שהיה שוב ישוב עוד בִּרצות אלוהינו. זה, אלוהינו הטוב שֶלְּבוֹא משיחו התפללנו יום-יום. חלומות, כזכוּר, הם החומר ממנו נִטווים השירה והמיתוס, אך קורֶה כי אף הם, השירה והמיתוס, זוכים למַמֵּש את עצמם...

"אלף שנים," היה סבא אומר בנימה שֶקינה עתיקה בה. קינת הנידחים והשכוּחים מִלב ועין, קינת המחכים בלי קץ אך מחכים עד בוש. "אלף שנים נתפרחו ונידפו כאבק הנישׂא עם הרוח. שום אושפיזים לא פקדו את כפרנו מלבד שִׂנאת שכנינו, והעוני, והשְכוֹל. אבל בוקר אחד, אם היטלנו ספק בגילגול נשמות בחיינו, בסוד מצמרר זה בו רוח המת מִתנחלת בַּחַי, כּדיבּוּק – בא גילגולו של אלדד הדני ונחת כחַיְזָר על סִפֵּנוּ, כאותו מטאור הפולח שנות-אור בדרכו מִכּוכב נעלם. זה היה בעונת הקציר וזולת קצת זקֵנים וסיעת עקרות-בית, שהִמתינו בַּכפר לשוּבֵנוּ מִשׂדות החִילָף החַבָּשִי (ה'טֶּף'), לא היה איש בַּכּיכּר הריקה המוּקפת בְּקָתוֹת צרוּבות-שמש; אך הזר המוזר לא נִראָה כממתין לעם רב שיַקבּיל את פניו.
"הוא הסיר מראשו המוּקרח שהזכיר אגוז קוקוס בָּשֵל, שְחוּם-פּדחת, כובע לבן, קולוניאלי, של שַעַם, כמו זה שחובשים האינגליז. באמהרית צחה, שהדהימה את כל הצופה בו (ומי לא צפה בו?) סח לכולנו כי שמו הוא יוסף הלוי, יהודי מִפּאריס. לילה ויום הִתחקה בלי לֵאוּת על טיבם של גווילי קדמונינו: מִצווֹת השבּת ("תֶאֶזַזָה סַנְבָּת") או דיניו של אליהו ("סֵפֶר אבּא אֵלִיאַס"), תפילות חַזָּנֵינוּ (הם-הם ה"דֶּבְתֶּרִים"), דיני מילה, כַּשרוּת וצום, כל חג וכל מועד. כּפרופסור נכבד בַּ"סוֹרְבּוֹן" של פּאריס ומומחה לִלשונותיה הרבות של אַבּיסיניה וכִשליחהּ של "כִּי"חַ" ("אָליאַנס" המהוּללת) הביא הוא לכפרנו גם תרומות וגם מזון. מאוחר מִזה צץ תלמידו הנלהב, גילגולם המופלא של השניים: הן של אלדד הדני עז-הרוח והן של יוסף הלוי. זה, השלישי, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', שגם הוא נִתמחה בִּשׂפתנו, נפגש אף עם הוד מלכותו הקיסר הקרוי מֶנִילֶכּ השני. הוא ידע כי ה"נֶגוּס", מושלה התקיף של בּירת-הממלכה החדשה, אַדִיס-אַבֶּבָּה – אף שאינו מִזרעו רם-היַּחַשׂ של בן מלכת-שבא ושלֹמֹה – לא לחינם מִתנאֶה הוא בַּשֵּם "מֶנִילֶכּ" האפוף הילת-קודש, אלא משום שעַמו מְקַדֵּש את סיפור אגדת בית שלֹמֹה. וכי הוא, אף אם אין הוא נִמנֶה על שושלת שלֹמֹה אלא זו של עַם שוֹאַ, אחד מעֲמָמֶיהָ הרבים של ארץ כּוּש זו, וּשמו של מֶנִילֶכּ הנָּ"ל גנוּב הוא בידו – כלל לא הִפסיד, ואפילו הִרוויח, מִשמו של נסיך קדמוני זה (זה שאף הוא לא בּחל בִגנֵבה, של אותו ארון-קודש עברי...)
"בא איפוא פַיְטְלוֹבִיץ' אל ארמונו של אותו מֶנִילֶכּ והגיש לו זוג פּמוטות יד שניה מן ה"פּלעצל", הוא שוּק-הפּישפּשים היהודי שבפּאריס. בְּסיסוֹ של כל פּמוט חשׂף, נקי מִכּל פָּטִינָה, תבליט מרהיב-עיניים של ארי שואג בעוז. כתובת עברית, "גוּר אריה יהוּדה" (בראשית מ"ט, ט) נחקקה בו; כמו להטעים את מקור ייחוּסהּ (הגנוּב) של יוּקרת הקיסר. 'הוד מלכותךָ,' קד אורחו של קיסר ארץ כּוּש ותירגם לאמהרית את נוסח ברכת יעקב, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', באוזני מארחו, "אנא, קַבֵּל את מִנחת עבדךָ שחותַם אבותיך יצוּק בו: זה, הארי, שהוא מלך ממלֶכֶת החי וסִמלוֹ של שלֹמֹה."
"של שלֹמֹה ושל בנו, מֶנִילֶכּ הראשון," נענה הקיסר, כולו נחת. ונטל מידיו של אורחו את השַּי הנדיר והוסיף, מבוּדח: "לא רק אביו, החכם באדם, ואמו, מלכת-שבא הנודעת, דָשוּ, מִיסְיֶה, בחידות עמוקות מני ים, גם אנחנו נוּכל."
"אנחנו?" תהה האורח ושב ובחן את פניו של ה'נֶּגוּס'.
"כן, ידידי," נצטחק הקיסר, "אנא, חוּד לי חידה, למה לא?"
"הוד מלכותך," סח לו פַיְטְלוֹבִיץ' זה ושאל בנימה מִתַּמֶּמֶת, "מי עוד כמוך ישׂכּיל לגַלּוֹת את פִּתְרון חידתי הדלה?"
"אדרבּא, נִשְמָעֶנָה," אמר הקיסר מסוּקרן מדברי האורח. זה, האורח, כורע אפּיים, פצה את שׂפתיו ושאל:

"מַהוּ אוֹצָר שֶאוֹרוֹ הַנִּבְצָר מֵהֶשֵּׂג קְלִיטָתָן שֶל עֵינֵינוּ
חָבוּי וְשָבוּי בְּצִינוֹק אַפְלוּלִי הַמַּסְתִּיר אֶת יִפְעַת זָהֳרוֹ?
וּמַהוּ נוֹצֵץ שֶבְּרָקוֹ הַחוֹצֵץ בֵּין אוֹרוֹ הַשָאוּל וּבֵינֵינוּ
אֵין רוֹאוֹתֵינוּ קִצְרוֹת-הָרְאוּת מַבְחִינוֹת בֵּין אוֹרוֹ לִמְקוֹרוֹ?"

עיניו של הקיסר נצטמצמו כמין סְדָקַיִם, כמלך-החיות מול להט שמש מַשוונית. שֶקֶט מקפּיא נִשׂתרר בַּטרקלין הגדוש באנשי הפּמליה: שׂרים, טפסרים, חצרנים, גנראלים, חוזי-עתידות, אנשי-דת. בחיוך ערמומי, שכמעט לא ניכר בין שׂפמו לזקנו שהִרטיטוּ, עט הקיסר כארי על טרפּו על חידת אוּשפּיזוֹ המוזר.
"שני פתרונות לַחידה,' נזדרז ואמר, 'לא אחד אלא שניים!"
"שניים?" זקר האורח את שתי גבּותיו הסבוכות בתמיהה.
"כן," נצטחק הקיסר ופירש: "הראשון הוא גַרְמֵי השמיים. השמש בלילה מַסְוָה מעינינו אורהּ בצינוק אפלולי. אך מה שנִּרְאֶה כניצנוץ הירח הוא רק אחיזת העיניים: אין זה אורו, זה אורהּ של השמש, אורהּ הקנוי במשיכה..."
"הוד מלכותו לא החטיא והיכּה אל החֹמֶש," קרא האורח, "איך אמרה מלכת-שבא לשלֹמֹה רב-הדעת: "אַשְרֵי הַשֹּמְעִים חָכְמַתְךָ." אבל מהו אם כך הפִּתְרון השני? הן הנֶּגוּס טוען כי יש שניים (כאן נתלקחו אישוני הקיסר בְּבָרָק ממזרי ושחוּז)."
"הפִּתְרון השני," נתחייך ושִקְלֵל בידיו את מתְּנות האורח, זוג פמוטות הזהב נטוּלֵי הפּטינה, עם דמוּת הארי, "הוא זה שעיתים שְׂכִיּוֹת-חן אפוּפות דוק של יֹשֶן שוות שבעתיים מֵעֵרֶך תחליף מזוייף שלהן המבהיק כמחבת של מִטבּח..."
פַיְטְלוֹביץ' חש איך אותה עקיצה על חשבון תִחמוּנוֹ הצולע (זוג פּמוטות יד שניה מן ה'פּלעצל' המוּצגים כמין אנטיקה מתקופת שלֹמֹה) נוקבת אותו כמו הדין את ההר, כמו סיכּה את בָּלוֹן הפּרטנזיה, אך אף-על-פי-כן לא נפל ברוחו אלא קַד עמוּקות ושאל:
"מה מִשתמע מכך, הקיסר?"
"משתמע מכך שעֵינֵינוּ," סח מֶנִילֶכּ באירוניה דקה, "לא תמיד משׂכּילות להבחין – בין אמת לכזב, בין מקור לחיקוי, בין ממש לתרמית-העיניים, בין וַדַּאי לְבַדַּאי, בין מחיר ובין עֵרֶךְ ובין החכם והכסיל..."
"ואין פִּתְרון שלישי, נוסף?" הִבליע האורח (כמו לעצמו, כמו בדרך-אגב) ומיד התחרט על דבריו. אך אוזני הקיסר שדָּבָר לא נסתר מהן עָטוּ, חיש-קל, על הרֶמֶז.
"מה?' נזדעק, "יש שלישי? האומנם?' וציווה עליו תיכף 'דַּבֵּר!"

עכשיו היה הוא, האוּשפּיז הנִבעת, כארנב שנתפּס במלכודת. אוי לו אם לא יפרש את דבריו ואבוי לו אם כן יפרשם. "הוד מלכותך," אזר עוז והִשמיע לו, 'לא אכחד מפניך: זה, הפִּתְרון השלישי שהזכרתי, עלול לקַפֵּד את חיי... זה נכון שישנם לְחידה עמוקה זו שלושה פתרונות ולא שניים – אולם מי שנִּפֵּק לנו ראש בין כתפינו ניפּק ראש אחד, לא שלושה. מה יעשׂה אפוא זה, אוֹרְחֲךָ, שקפץ כאן בָּראש לפניך, זה שראשו שלו אין לו תחליף, אם דבריו יעלו לו בְּראש?"
"כלום לא יקרה לו," הִרגיע הנֶּגוּס, "דַּבֵּר ויאירו דבריך."
אם כך, הבטחה אימפּריאלית, כְּבודו?"
"בהחלט. אימפריאלית מאוד."'
"אם שושלת כבודו רק אימצה לעצמה, כמין אות של פאר ורוּם-יַחַשׂ, מה שמוּכּר כיוּקרת העִברים הקדומים, בני עמו של שלֹמֹה – מה כבר מִכְּבוד הקיסר יהלוך אם יזכור כי בִּתחוּם ממלכתו-הוא (שם, בהרי סֶמִיאָן ועל גדות אגם טַאנָה, בִּצְפון-מערב) חי לו מאז מֶנִילֶכּ הראשון שבט "בית ישׂראל" הידוע; והשבט הזה הוא מקור, לא תחליף מאוּמץ, מֵעַמּוֹ של שלֹמֹה? אך השבט הזה כבר דורות על דורות מעוּנֶה ונרדף על לא עוול, חוץ מן העוול שאין אוּמתו של כּבודו מסוּגלת למחול."
"מהו העוול?' שאל הקיסר."
"שתורת אבותיו יְקָרָה לו."
"מִמתַי זהו עוול?"
"מִיום שנצרוּת ואיסלאם מִתנכּלים לעַמִּי..."
כְּבוֹד הקיסר, מֶנִילֶכּ השני, העמיק מבטו באורח. שֶקֶט מתוח, כמו זה שלפני סוּפה טרופּית, הושלך בטרקלין. שֶקֶט שבּוֹ נשמעה כִּביכול חריקת גלגלי-השיניים, זעירים וסמויים מן העין ככל שהיו, של מוחו הנִלבּט. לוא נִקלע לשם זבוב היה רחש כנפיו מהדהד באוזני הפמליה. אבל לא רק זבובים אסורים בארמון, גם תלונות על עוולות המימשל. אף-על-פי-כן היה משהו לא מְחוּוָר בדברי האורח, בקולו המרטיט, בעיניו היוקדות, שריכּך את קשיחוּת הקיסר.
"מה בקשתך אפוא, מִיסְיֶה?" שאל בנועם. איש מן הפמליה, ואולי אף הוא עצמו, טרם מצא אותו נוח לִרצוֹת כמו בָּרגע ההוא, הפטאלי. אם נִשמע שָם צליל-רחש זה לא היה זבוב אלא לחש תמיהת כל שומעיו.
"לא בקשה. בקשות, רוּם הוֹדךָ. לא פחות מִשָּלוֹש אם יוּרשֶה לי. כמו שהיו לַחידה שפּיצחנוּ שלושה פתרונות, לא אחד..."
הגבול בין האומץ ובין החוצפה הוא קו דק, קו שביר, קו מפתיע. כל הֲפָרָה של שיווּי-המשקל גורלית בו, לכאן או לכאן. אבל כך, כך ממש, היה קו שִׂפתותיו מַבליעות-החיוּך של הנֶּגוּס. 'הבה נשמע אותן,' סח לאורחו. הממזר שיעשְעוֹ לא מעט.
"אלף תודות," נזדרז האורח לסחוט מאותם רגעי-חסד, כמו הפַלָּח הסוחט את שַמְנָם של זרעי הפּישתה, כל טיפה. הוא שלף מכיסו, כעושׂה-להטים, זוג נרות ומַצִּית והודיע: 'רק לִשניה נכַבֶּה את האור' וקָרַב אל כיסא-המלכוּת. בּו ברגע כָּבוּ האורות בַּטרקלין אבל לא בעיני האורח. הוא ניגש ונטל מידו של הנֶּגוּס את שני פמוטות-הזהב. חֶרֶש נעץ בהם נר אחר נר, הִדליקם וּקבעם על הארץ. מה שהוּאַר בו-בָּרגע היה רק הֲדוֹם-הכיסא, לא יותר.
"כְּבוד הקיסר," נתעשת ואמר, "אִם בִּתחוּם ממלכתוֹ בה מושל הוא (כּך, שכּיסאוֹ כה איתן שמוּתר לו לנהוג רוחב-לב בִּנתיניו) אין לנִינֵי קדמונֵי בית שלֹמֹה לא מִפלט ולא פּדוּת מִשלוּחיךָ, הנושׂאים ברמה את השֵּם 'בית שלֹמֹה' אך רודפים זה שנים את יורשיו – איזה מין אור כבר ניתָּן לקוות כי תקרין שלהבתם המושפּלת: לא רק על כס-מלכותך הנישׂא אלא אף על רגלי הֲדוֹמוֹ? מה שאין כן אם כְּבוד הקיסר יִתרַצֶּה וירים את קרנם מעלה-מעלה (כאן הניף האורח את שני הנרות עד גובהן של עיני הקיסר): לא רק אורם של ניני מלכת-שבא וּשלֹמֹה יזדהר ויַגִּיהַּ, כמו המאור הקטן המחזיר את קרינת המאור הגדול – אלא עצם גדוּלת הקיסר ותפארת חסדו תתגלה ותפציע (ואכן, בּו-בָּרגע נָגְהוּ הנרות על כּתרו של שליט ארץ כּוּש...)"
מיד הוּדלקוּ האורות בַּטרקלין אבל גם בעיניו של הנֶּגוּס. 'אמרתָּ שלוש בקשות ואחת כבר קיבלתָּ: כיבוי האורות. מה הן אם כך השנייה ועִמָּהּ השלישית?' נִסתקרן והִפגיע. שוב נשמע רחש ושוב לא היה זה של זבוב אלא רק של פליאה.
"הוד מלכותך," נענה האורח, "קטונתי מכל חסדיך. כמו שכּתוּב בסִפרו של המלך שלֹמֹה החכם באדם. "כִּי תֵשֵב," כך כותב הוא, "לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶר לְפָנֶיךָ." ואני, שאינני יושב אלא קָד לפניך, כיצד לא אבין? אין שלהבת הנר מאירה בַּסגריר באין יד מסוככת מֵרוּחַ, אין הנר היחיד מתרושש מאורו בפורסו פרוסות-אור לְרַבִּים. מִשאלתי השנייה היא: תָסֹךְ יד כבודו על נינֵי בית שלֹמֹה מִכּל רוח. מִשאלתי השלישית היא: יוּתַּר לִזְקֵנֵינוּ לפרוס אור-אבות לטַפָּם."
"כך, באחת," היה סבא ממשיך סיפורו באוזני בני השבט, "באו דברי האושפיז חד-המוח בלב הקיסר הנאור. הוא הִתִּיר לו לפתוח בתי-אולפנא ניידים בִּמקומות מוֹשָבֵנוּ, כמין אוהל מועֵד מתקפּל של סככה ושל לוח, של גיר ושל סְפוֹג. חרף טינת קנאֵי המיסיון שניסו לְנַצְּרֵנוּ בכוח, כוח החרב וכוח השוחד וכוח עורמת הפיתוי, שַבנוּ ללמוד את פסוקי ה"אוֹרִית" (התורה בשׂפת גֶּעְז) כמִקֶּדֶם. ועִמם – את פירוש המילות באמהרית ואת מסכתות התלמוד. זה, התלמוד, היה ארץ זרה, לא נודעת לַ"קֵּיְסִים" שלנו. ואין תֵּמַהּ בכך: הן גָלינו מארץ-הקודש לפני היווצרוֹ. וכך גם סִפרֵי נביאים וכתובים ופסוקי הגדת חג הפּסח, כל שהֶחסרנו ולא נִתבּשֹרנו אודות קיומו, זה שנים. סבא, סקרן כמין ילד קטן לשִפעת חידוּשֵי האורח, בלע כל מילה משִׂפתי אוּשפּיזוֹ והִנחיל זאת לצאן מרעיתו. אולם עוד אותו פַיְטְלוֹבִיץ' אץ בדבֵקוּת לאַחוֹת אותו פּער היסטורי, להוּט לפַצּוֹת את כולנו בַּמֶּה שהִפסדנו דורות על דורות – באו ימי הרעה רדוּפֵי התלאות של פלישת מוסוליני ומה שנזכר בתלמוד כהיסטוריה קָרַם פתאום עור עדכּני. אם למדנו כּדין, במסכת שבּת, על קסדא ועל זוג מגפיים, באו קסדות הפולש והלמוּת מגפיו והמיטו אסון. לילה ויום ריחֲפוּ בְּשָמֵינוּ אין-ספוֹר מפציצים מאיטליה שהטילו עלינו, כמין עופות-טרף, ביצים מתפצחות של כְּלָיָה. הן היו מתנפצות על ערים וכפרים ושׂורפות כאן פּרוור ושם רובע. לא רק בִּקתות-החימר, גם אלפי בתי-אבן קרסו כקלפים. גם מלכּהּ החדש של הארץ, האיש שכּינה עצמו הַיְלָה סֶלָאסִי, זה שנִקרא "גוּר אריה יהודה", לא עצר יותר כוח – ונָס. אמרו כי נמלט הארי להרי יהודה שבארץ-הקודש. שם, בציון, בבניין החַבָּשִים, מצא לו מיסתור ומיקלט. כך סגר אלוהי העִברים מעגל שרק הוא, יתברך, מסוגל לו: מי שנינֵי בית שלֹמֹה נתיניו הם חזר לעירו של שלֹמֹה. מיד, כמין אש הפושטת ביער ואין מעצור ומחסום לה, פּשׂתה בכפרינו כמיהה עתיקה זו לשוב אל אדמת האבות. לא רק שלא דעכה השלהבת כי אם אף גדלה וגברה לה. גץ משיחי בו הופכות אגדות לעובדות נִתלַבָּה לִדלֵקה. לילה בְּלילה היו הכפרים נִטָּשִים מִסיעות פליטי-חרב, אם לכיווּן צְפון-מזרח, למאסאווה, ואם לגבולה של סודאן. אך איש לא הגיע משם לציון אלא רק אל ארצו של המוות. זו נִשׂתרעה תחת עול קלגסיו של ה"דוּצֶ'ה" מִגבול ועד גבול. גם מִקץ כחמש השנים הבאות, עם פלישת גדודיהם של הבריטים, מי שהחזירו את הַיְלָה סֶלָאסִי כמלך מוּשב על כַּנּוֹ, לא נִתרצה החוזר מִציון לקולות תחינתם של ה"קֵּיְסִים". "אם אֹמַר לכם 'כן' מה אֹמַר לגולי אריתריאה, סומאלי ועוד? אלה הרי להוטים לא פחות אף מִכֶּם, נתינַי הפאלאשים, לערוק מתחומי ממלכתי אל ארצות-מוצאם שמֵעֵבֶר לגבול."
נותר איפוא חלום שדוּד, פצוע, קְצוּץ-כנפיים. מי שקרא בין דפי ספר 'שמות' את הכתובת "שַלַּח אֶת עַמִּי" שב וגילה איך נִשְנֶה העָבָר המצמית בַּהוֹוֶה הקשוח ומי שהִכבִּיד את לִבּו של פּרעֹה שוב עשׂה זאת, הפעם בְּכוּש."
"אך אז נִקשר קשר אפל בראשוּת קְצִין צבאוֹ של המלך, מֶנְגִּיסְטוּ. הוא הדיח את הַיְלָה סֶלָאסִי, כְּלָאוֹ בצינוק ודאג לחסלו. מה באמת היה סוד אחריתו המרה של אותו קיסר טראגי: כלום נרצח בתאו מפגיון סוהריו או בגד בו לִבּו השבוּר? אם נכון הוא שטֶּרֶם מותו שב אדם ורואה את חייו כמו בסרט, כלום נזכר באותו יורש-עצר צעיר ותחמן מראשית המאה? זה, הצעיר, רָאס תָּפָארִי מַכּוֹנֶן, מוּנה כעוזרהּ של זַוְדּיתוּ (בת הקיסר מֶנִילֶכּ השני שהאל לא זיכהוּ בּבן). אך העֵזֶר כְּנֶגֶד הפך לִנסיכה זו מעֵזֶר לכוח של נֶגֶד, סילק את זַוְדּיתוּ, גזל את כִּתרהּ והִמליך את עצמו במקומה. תיכף הכריז על עצמו כקיסר וּמָלַךְ שם ּ"הַיְלָה סֶלָאסִי" עד שגם הוא, "גוּר אריה יהודה", היה טרף לַגוּר החדש. עקובּות וסתומות הן דרכי הגורל וצחוקן השׂטני בּוּמֶרַאנְגִּי. חץ שבֶּן-מַעַל יורה באויביו שב אליו בּריבּית דריבּית..."
"חד וחלק הוא פגיון הקושרים," היה סבא אומר באירוניה. הוא הוסיף בלי לֵאוּת סיפּורים לשומעיו וּזרדים לַמדורה השִבטית. "אבל חד לא פחות אף כי כלל לא חלק היה סְבַךְ יחסיו של מֶנְגִּיסְטוּ, פרא נטוּל-עכּבות וּצמֵא-דם, עִם אחֵינו אשר בציון."
מסתבר כי אחד מִשָּׂרֵי ישׂראל נִשתטה והִדליף בפרהסיה: "יש לנו deal עִם ממשלת מֶנְגִּיסְטוּ: פאלאשים תמורת נשק קל." "פיו של אדם," נהג סבא לומר, "גם נִפתח גם נִסגר, כידוע. אך מה שמבין כל שרברב לא מובן לכל שַׂר: הוא שוכח לסגור..."
כך נעשׂה מִשטרוֹ של מֶנְגִּיסְטוּ עוין לתקווֹת אנשינו: איש לא הוּרשה לעזוב את הארץ, בפרט לא לעֵבֶר ציון. פעם אחת, ביום-שוּק מקומי, התנכלו חוּליגאנים לסבא. לא זיקנתו ולא תואר ה"קֵּיְס" שלו לא הִרתיעוּם מִלִּתקוף. כיוָן שנשֹאתי למרות היותי עוּל-ימים אקדח 'קוֹלְט' לא לגאלי, יריתי מיד אל ראשון התוקפים שצנח, שותת-דם, על החול. תיכף שלפו שם רֵעיו הנוצרים מחביון כיסיהם שְלַל כּלֵי נשק – נשק שֶדַּי בו כדי לצייד כתריסר מאנשי הרודן. הם הרגו חמישה מאיתנו אך אנו ירינו עד בוא המיליציה. זו, כמובן, נִזדרזה ופרקה את נִשקֵנוּ אך לא את נִשקם. אותנו מיד הם אִזְּקוּ ותוך רבע שעה כבר הושלכנו לכּלא. אני, שהִצלחתי לברוח ממנו, נֶחבֵּאתי ביער סמוך. שם, בין עצי אותו יער ותחת גִזעוֹ של אילן שסימנתי, טמנתי מִזמן קופסת-פּח וּבה נשק רזרבי, עמוק בעפר. זה היה אקדח לִשעת-חירוּם, תוצרת "סמית אֶנד וֶּסוֹן", קוטר שלושים וּשמונָה מילימטר, ושתי חפיסות כדורים.
לילה אחד, בעודי מתגנב מסִבכֵי מחבּואי שבַּיער לעֵבֶר כפרֵנוּ אפוף התנומה בחסוּת אותו חושך נדיב, צדו עינַי מִכּיווּן דְרום-מזרח, לא הרחק מחופי אגם טַאנָה, אש-אדירים שנָּסְקָה לגובהי השמיים כגֵיזֶר של אור. ההירהור הראשון היה: שוב מתנכלים הנוצרים לאחד מכפרינו. לא היה זה כְּפָרִי אבל תיכף שברתי כּיווּן לעֶברהּ של האש. רצתי על פני מטעים חשוּכים של בננות, של יָאם, של פּרי-לחם. עד שהִגעתי היה כבר עיגול הבְּקתות השׂרופות גל פּחם. בין שׂרידי האוּדים וציווחות ניצולי הדלֵקה נסתבר לי הקטע: מי שהִצית נתכוון לִשבּות שֶבי ולא רק לשׂרוף את הכפר. ראייה לַדבר: כל דרכי-המילוּט נחסמו בשוּרה של כלֵי-רכב. מי שנתפס הועמס על הרכב, חבוּט בקתות-הרובים. מִסִמלֵי צְבא מֶנְגִּיסְטוּ שֶעל ארגזי-המיטען נִתחוור לי לבטח: אין זו פשיטת-הצתה רגילה אלא אקט של טרַנספֵר מכוּוָן. מחנות-מעצר ל'גורמים לא לויאליים' קמו אז בוקר וערב בפקודת הרודן ה"מרקסיסטי" שלנו, תלמיד מסייעיו הרוּסים. באותה קטגוריה נימנו בַּדְלָנֵי מחוזות אריתריאה וטִיגְרֶה וכנ"ל בני שבטי האָפָאר, האוּרוּמוּ, כל מי שתבע עצמאות. אף שאנחנו, בני 'בית ישׂראל', לא נלחמנו על שום אוטונומיה, נחשבנו גם אנו 'יסוד חתרני' שעָרַג, או עָרַק, לציון.
ניצלתי את בְּלִיל מהומת הצווחות והדוחַק לסרוק את השטח. היו שם מִטֶּנְדֶר מעוּך של "טויוטה" ועד משׂאיות של "אינטרנשיונל" ו"פורד". כֵּיוָן שהייתי חמוּש באקדח ועוטה על גופי בגדי ח'אקי, נראֵיתי לאור פּנסי כּלֵי-הרכב כרֶפּליקה סטנדארטית של חייל מן המִּניין. מִמָּה שפּלט שם נהג לשכֵנו באמהרית מתוּבּלת בניבים מִשְּׂפת הָרָארִי, הבנתי שרִכבּם מוּעד לַגבול עם אריתריאה שֶבּסמוּך לו קמו מחנות-המעצר. אך לא הרחק משם, באסמרה, גם זאת ידעתי, היה לי בן-דוד שהִבריח לארץ-הקודש פּליטים יהוּדים.
עד שאני מרחרח סביב נצטרפה שם בין אש ובין פּיח שרשרת כּלֵי-רכב שכּל מנועֶיהָ מוּפנים לכיווּן צְפון-מזרח. ידעתי שאין בכוחו של יחיד למַלֵט מִגלוּת גדוּרת תַּיִל לא ניצולים למכבּיר ואולי אף לא קומץ ממי ששׂרדוּ. יש באותן מיכלאות ארורות של מִשטר-האימים של מֶנְגִּיסְטוּ כל שימנע כל מילוּט מן הכּלא: סִירֶנות, מִגדלי-תצפית, גדרות מחוּשמלות. אך אילו ניתַּן לי לגנוב משׂאית יחידה, או אפילו רק טנדר, בטרם יובילו אותם לַמלכּודת רִכבֵּי השיירה הזאת שעוד מעט תזוז – אילו ניתַּן לי, ככל שנִראָה הדבר מטורף ופנטאסטי, לגרור אותם חֶרֶש לַבּית באסמרה, בו מסתתר בן-הדוד...
תוך שאני מפַנטז לי כך צצה, ממש למול עינַי, המשׂאית המאספת; זו שהִמתינה בִּקְצֵה שיירה זו לאוֹת-התזוזה הראשון. שמעתי רב-סמל אחד, ב'וָאן' דחוּס, קצת הלאה, צועק אל נהגהּ של זו שֶנָּח מאחוריו: "טְגַבּוּ, לפני שתתניע תבדוק שהשטח נקי מִכּל כַּאפֶר." "כַּאפֶר" (כּוֹפֵר) נִתכּוון אל אחֵינו, למרות שכּשֵם-גנאי נועד בעצם לִבנֵי חם.הוא שגור זה מאות בשנים בפי כּל יושבי אפריקה, זו שחָצוּהָ אלפי שיירות סוחרי-עבדים מוּסלמים שפּלשוּ מֵעֲרָב. הם היו מתנפלים בפשיטות צֵיד-אדם על כּפרֵי השחורים הפּאגאנים, רוכבים על גמלים ומוכרים את צֵידם לִלבָנֵי העולם החדש.
עכשיו היו אַחַי כּבוּלים אף הם, כצאן לטבח, צפויים לאותו מחנה-מעצר שגָּדרוּ קלגסי הרודן. "טְגַבּוּ," צעקתי מתוך מחבּואי הסמוּך, בסִתרו של החושך, "יש כאן אחד שחמק מידיך, אז בוא ותיקח אותו כבר!" מֵאַחַר שאותו רב-סמל נסתלק אך נהג המשׂאית המאספת לא ראה זאת, דימה אותו תם כי הוא שב וקורא לו ויש בקולו נזיפה. הוא יצא מִתָּאוֹ, צייתני ונפחד, וצעד אל עוּמקוֹ של החושך. הִמתנתי בשקט, שומע איך קול צעדיו מתקרב וגובר. רק בעומדו מִתנשם מול פּנַי נִשתלחה בו ידי המוּנפת. קת האקדח נחתה כפטיש על קרחת ראשו ההמוּם. הוא צנח באחת, כמו אותן בּובּות-עץ גולמיות של מִשׂחק הכַּדֹּרֶת. רגע הִבזיק בי הדחף לגמור אותו, שמא יקום ויַכֶּה... אך לא היה זמן, כבר שמעתי ברור את חירחוּר מנועֵי טור-הרכב. בלי שהיות נִזדרזתי לפשוט מעליו את פּריטי רכושו: נִשקו, מדיו, מימייתו, צרור מפתחות הרכב, רְשיון-הנהיגה, תעודותיו האישיות. בגד הח'אקי שלי לא בוּזבּז, הוא נקשר סְביב גפּיו כמין חבל: זוג מִכנסַי סְביב רגליו וחולצה סְביב ידיו הכּפותות לאחור. למישנה ביטחון אף תחבתי מִטפּחת גדולה, יְזוּעה, בתוך פּיהו. עד שֶיַּתִּיר את עצמו ויזעק לעזרה נִמָּצֵא כבר הרחק.
מיד נדלק מתנֵעַ כּלִי-רכבּי, שותף לַקשר. עברתי להילוך מהיר, לדבוק בַּשיירה. היא הִספיקה לִרחוק מעלי כיברת-דרך אך לא נעלמה מן העין. רֶצֶף קריצות פּנסי כְלֵי-רִכבּהּ כבר קִוְקֵו על הכביש נְחַש-אור. פֶּתע שמעתי דפיקות שחזרו והִרעידו את גג הקַבִּינָה. משהו רע מתחולל שם, הבנתי, בּדֹחַק ארגז-המיטען. תיכף עצרתי, נמרץ ודרוּך, את הרכב אך קֹדֶם חבשתי חיש על ראשי את כּוּמתת-הנהג ששכח הנהג הקודם. הוא השאיר אותה שם כשיצא למִשְמַע קריאתי מִסִּתרוֹ של החושך, חושך שבּו כבר הִמתינו לו חֶרֶש ההֶלֶם וקת-האקדח. עכשיו נִשתפּלה כומתתו על פּנַי שהחווירו מִפַּחַד ה"שֶמא"; שמא יצליחו רֵעיו-למדים לגַלות שאני זה לא הוא... לעצמו של דבר, מאחר שברור שאני זה לא הוא, אף לרגע, לא נשתייר בלִבִּי לוא גם שמץ של "שמא"', רק פּחד מקפּיא. מישהו צץ לי פתאום בחלון, אך אני הִסתוֵיתי בַּחושך, כך שגם בלי הכומתה השמוטה לא ניתַּן לזהות את פּנַי. הוא היה במדים ומיד גם ראיתי, מעל לכתפו הבולטת, צל של קאלאצ'ניקוב, רֶמֶז לכך שאני משַׂחק כאן באש. מה יקרה אם דלתו של התא תִפָּתַח והאור יִדָּלֵק בַּקבּינה? הלא אין גם סיכוי של אחד למיליון שיּחשוב שאני חברו...
"טְגַבּוּ," אמר, 'הִתעלפה שם אחת. אם תמוּת זה יהיה על ראשנו. תיכף ישכיבו אותה אצלך. תן לה מים וסע בלי קפיצות."
הינהנתי בלי הגה, מניד את ראשי, למרבה מזלי זה הִספּיק לו. תיכף חברוּ אליו שניים נושׂאים איזה צרור אנושי מדוּלדל. עכשיו, שמיָּד יצַפּוּ שאֶפתח את דלתהּ של אותה הקבּינה, מה כבר נותר לי מלבד להודות שנגמר, שגַבִּי אל הקיר? כבר אמרתי בעצם לשלוף את ה"סמית" ולירות לחיים או למוות, רק שהלא-יאוּמן לפעמים משכפּל את עצמו, גם הנֵּס: כמו בחלום מטורף שקורים בו דברים שמֵעֵבֶר לַטבע, כמו בתפילה שאף זה שאומר אותה אין בו אֵמוּן כי תוּגשם, אמנם נדלקה הנוּרה בתאי בִּשניַת פתיחתהּ של הדלת, אך לא נִדלקה שום נוּרה במוחם: הם פשוט לא זיהו אותי כלל. מרוב הטירדה ומרוב החופזה לנָעֵר את חוצנם מן הנטל, זה שיִרְבַּץ מעתה על ראשי, הם פרקו את הצרור וחמקו...
שבתי אם כך להדהיר את הרכב, מודה לַמזל ששִּׂחֵק לי ואץ להדביק את אותה שיירה שכעת רָחֲקָה מעליי. רק לאחר שצימצמתי דַיּוֹ את מִרוַח המרחק שבינינו הִדלקתי את אור הקבּינה, חולץ את הפּקק מאותה מימיה. "תן לה מים," זכרתי את מה שאמר לי ההוא שקרא לי שָם טְגַבּוּ, כך שהיצצתי להרף של עין בזו השׂרוּעה לצִדִּי. מה שניגלה לי הִדהים והִכמיר: אוּמללוּת מעורבת ביופי. כמו איזה פּרח נדיר, מחוּלָּל, המוּשלך, שְבוּר-גבעול, בָּאשפּה. תוך סיבּוב אקרובּטי של קְצֵה מרפּקהּ של ידי הפּנויה מן ההגה, זו שֶלָּפְתָה את אותה מימיה משקשקת, אמרתי לה: "שְתִּי!". היא פקחה זוג עיניים שחורות כּהָבְנֶה, לא תופסת היכן היא, ולמה. 'שְתִּי,' השתדלתי מאוד לא לרעוד והשקיתי אותה, כמו תינוק.
חדוּת המַּעֲבָר בין עלפונהּ הקר, הסטאטי, ובין אותה שקיקה בה נִלפּתה לַמימיה – הִפתיעה אותי, לִשנייה אף הִפחידה: מין און חייתי, כוח פּרא. היא חטפה מידי את מיכל הנוזלים וטרפה, לא גמעה, את תוכו. רק לאחר שגמרה, מִתנשמת, הֵחֵלָה פתאום למלמל שָם, כמו איזה מֶדיוּם שרוח-עיוועים נכנסה בו, כמו מַאנְטְרָה פּרוּעה. "אַבֶּתוּ, סְרָאִיגִ'יג בְּזוּ נַאוּ," נהמה נִלהבת, "הוּלוּן בִּטְאִיבַּבּ אָדָרַגָא." ושוב, כמין לחש היפּנוטי כָּשוּף – אותן המילים, בִּדבֵקוּת כּפייתית, במיצוּי איזה דַחַף אֶכּסטאטי, כמו הניצוֹל מִטביעה בלב ים המודֶה כי הוּשבוּ לו חייו. רק מקץ תהיה ארוּכּה, מבוּלבּלת, הוּברר לי פִּשרם של דבריה. אילו פּלטה את מילֶיהָ ברור יותר תיכף הייתי מבין. זה היה פסוק נודע מתהילים, פרק ק"ד, שלמדו אבות השבט מן הפַיְטְלוֹבִיץ' ההוא. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ..." עד אותה עת הם ידעו רק את מה שכּתוּב בּחוּמְשֵי התורה.
"איפה אני? איך הגעתי לכאן?" שאלה ותלתה בי עיניה.
"היית על הארגז והתעלפת," אמרתי חֶרֶש. "ההם, החיילים, חשבו שכאן יהיה לָךְ טוב."
"טוב לא יהיה לי אף פעם," אמרה, "לא כעת, שהכפר כולו אֵפֶר. מזל שאבּא-אִמא מתו קֹדֶם, מִצַּהֶבֶת. למות ולא לראות את זה זה חסד, לא אסון."
רגע אחד עוד המשכתי לנהוג בשתיקה אבל תיכף נשברתי. "אַתְּ לבדֵך?" לא עצרתי בי כוח לבלום בּי בּבקבּוּק-הטַאקט את שֵד-הסקרנוּת.
"כן," התייפּחה, "יש לי אח אבל אֵין. זה נשמע משוּנה אבל כך זה. ברח, ברח בַּלילה שהגיעה הבולשת. אתם כבר איזה חודש מחפּשׂים אותו לשווא."
"מי זה "אתם"?"
"השוטרים שלכם, המיליציות, החוק של מֶנְגִּיסְטוּ. חוק שמוּתר בו לתלות ולשׂרוף רק אסוּר בו להיות יהודי."
"מִנַּיִן לָך כאן ש"אתם" זה אני? שאני זה החוק של מֶנְגִּיסְטוּ?"
"כולכם אותו דבר, אין שום הבדל בין נֵץ לעַיִט. טורפים, תמיד טורפים. חיות רעות, צמאות לדם."
"אני זה לא 'אתם'," אזרתי אומץ, "זה אנחנו..." וכמו מבלי משׂים, כמו מפזם לי לתוּמי, הִשלמתי מיד, כחֶציָהּ השני של סיסמה מחתרתית סתוּמת-צֹפֶן, את סוף תרגומו האמהרי של נוסח אותו הפּסוּק בו פּתחה. "מֶדֶרֶם כָּפִיטֶרָט," יצקתי לַחַש לאוזניה. והוספתי כאקורד סופי, דרמאטי,"תָמוֹלָץ'." זה היה שִבחו של אֵל: "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ." אף כי רק קִניין אחד ביקשתי אז, את אֱמוּנָהּ.
"אתה," חיפּשׂה מילים בַּסבַך שבין אֵמוּן לחֶשֶד, "מִבֵּיתָא ישׂראל, מן הפאלאשא, יהודי?"
"למה?" שאלתי, משאיר את זה ככה, לא כן ולא לא, במין חושך. חושך כמו זה שהציץ בי מִבֵּין חלונות הקבּינה, אטוּם.
"כי שמעתי שֶיֵּש, לא הרבה אבל יש, חטוּפים לַצבא, מִשלנו... חֲבָל," הוסיפה תיכף, "כי פתאום היה נִדמֶה לי..."
"נִדמֶה שֶמָּה?" לחצתי.
"שבִּמקום לחטוף, תציל..."
עכשיו סמר בינינו אותו רגע של ריחרוּח שבּו אומדות חיות-הבּר זו את כוחה של זו. שנינו חששנו מאוד זה מזה. ונִמשכנו מאוד, בּו-בַּכּוֹחַ. אך לשנינו היה, לא פחות מהרבה להרוויח, הרבה להפסיד. הפַּחַד שאני עובד עליה בָּעיניים היה תאוֹם זֵהֶה של חֶרדתי מפני מילכּוּד. מה אִם היא כלל וכלל לא התעלפה והִכניסו אותה לַקבּינה רק על מנת לגַלות מי אני: איש מֶנְגִּיסְטוּ או סתם מִתחַזֶּה?
כמה שתקנו אינני זוכר. אבל כמה זמן נסעה השיירה זוכר כהוגן. נְחַש-האור של יֶתֶר כּלֵי-רִכבּהּ נבלע קדימה, בַּחושך שֶבּוֹ אט-לאט קרבנו אל הגבול. נהגתי כמו שֵד, בזלילת מרחקים, בטריפת כוחות-סוס ומלאי-דלק. לא מרצון להדביק את נוסעיה כי אם מהיפּוכו של זה: לחמוק מהם, לנוּס. לצורך זה נדרש לי הן מקום-מיקלט בטוח והן מיפלט מִכּוח צְבָא מֶנְגִּיסְטוּ וּקליעיו. איך ממַמשים את ה"הן" הראשון לא היה לי ספק אף לרגע: הבית באסמרה, זה שנחבא בסִתרוֹ בן-דודי שנִמלט. אבל איך מִתגבּרים על ה"הן" השני, על ניטרוּל החיילים שֶעַל ארגז-מיטען דחוּס זה, שֶבּוֹ מוּבָלים בני עמי, מוּכֵּי פּחד, כעדר כבשׂים לשחיטה? מה גם שכלל לא הייתי בטוח שחוּץ מאֵלֶּה שתקעו לי נערה לַתא אין על ארגז-המיטען ההוא עוד מלווים השומרים על העדר שאין לי מוּלם אף לא שמץ סיכוי בּו יביס היחיד את הרוב.
פּתע שמעתי קולות ירייה וקצת אחֲריהן דפיקות על עורף הקבּינה. רוגמות, ממש כּקֹדֶם, את תאִי הטס קדימה, ומצַווֹת עליי, גם בלי כל הגה, לעצור. שוב, אינסטינקטיבית, ניעור בי הפַּחַד של מי שנפל למלכּודת. איך יֵחָלֵץ היחיד הבודד מִיִּתְרון מִספּרו של הרוב? עצרתי אם כן. בחלון לצִדִּי ניגלו שלושה פַנְטוֹמִים, בלי מדים, בלי כּוּמתות ח'אקי, אך בלי ספק היו להם בַּיד קאלאצ'ניקובים ורֶצַח בָּעיניים וצִוְחַת-פקודה בַּפֶּה.
"צֵא!" צעקו והורו לי למטה, לַכּביש, "הידיים למעלה!"
היה לי ברור שאינם חיילים אך בּטוּחים שאני דווקא כן.
"ברצון," התאמצתי מאוד לחייך וטמנתי בכיסי מיד את מפתחות הרכב. בכך אמנם לא חשו אך אותו ניצנוץ פרוע של חשדנוּת עוינת לא נטש את מבטם.
יצאתי אפוא (לא לפני שתחבתי בין גב למִכנסיים, מחוּפֶּה בִּקְצֵה כותונת – אותו, את ה"סמית" שידעתי שאם יגַלו אותו אין לי שום צַ'אנס). והרמתי ידַיי אבל גם את קולי וקראתי: "זו טעות, אני אחד מִכֶּם, פאלאשי."
"סַפֵּר את זה למי שיאמין לְךָ," זרקו לי. ניכּר היה שאין בהם אחד שהוא כזה.
"אני מאמינה לו, הוא צודק!" שמעתי פתע, לגמרי לא צפויה, את הטרמפיסטית, מאחור. היא ירדה אל הכביש, בלי שחשתי בה כלל, מן הצד השני בַּקבּינה. "כן," היא אמרה, "הוא אחד מִשלנו. תגיד תהילים, שֶיִּרְאוּ..."
ארבַּעַת או חמֶשֶת הגברים שהקיפוני, שלושה מהם עם נשק ויִתרָם דרוּכֵי אגרוף, הִקפּיצו מבטים שנתבּזקו כריקוֹשֶטים של אי-אמוּן גמור בין הדוברת וביני.
"פְּשוֹט מִכנסֶיךָ!" שאג האחד. הבנתי שרק אות לברית-מילה יסיר לפתע עוינוּת מִמבּטם ואת האצבע מן ההדק של כל אחד משלושת השולפים מוּלי קָנֶה.
"בִּתנאי שהגברת תִפנֶה לאחור," התעקשתי, חושש שיִּדחוּ זאת. אך היא, דווקא היא, בנימוס למופת, מיהרה להפנות לנו גב.
"עכשיו אתם רואים?" אמרה מִקץ שניות של מֶתַח בּהן הִספּיקו הם להיווכח עד מה טעוּ. הודיתי לה בלי קול. רק בּלִבּי. בָּעומק פּנימה. העומק שמילאוּ אותו יופיהּ ויוֹשרתהּ.
"אז למה אתה כאן בִּמְקום נהג מִצְבָא מֶנְגִּיסְטוּ?" שאל אותי ההוא, זה שציווה להתפשט. שוב לא שמעתי עוינוּת בקולו ך עדיין, מֵעֵבֶר לַהלם, רשפוּ בעיניו גחלים של חֲשָד ונִשקוֹ היה חם ודרוּך.
סיפרתי בשקט את כל האמת: איך גררתי את האיש שאת מְקום-שִבתוֹ תפסתי, בכַחַש, בעורמה קרה, אל חושך כָּפוּל שניים: ניתוּק מֵאוֹר-הרכב וּמֵאוֹר-ההכּרה.
"איך זה בכלל הִזדמנתָּ לשָם?"
"ראיתי את האש תוך התגנבוּת לַכפר," אמרתי.
"מִנַּיִן התגנבתָּ?"
"מִמחבּוא עמוק בַּיער."
"מחבּוא ממי?"
"ממי שהם אויבֶיךָ ואויבַי."
מרגע זה הִפשיר כמו במטה-קסמים הקרח. גם יֶתֶר חבריו נִראָה כי הִתרשמוּ מאוד.
"עלוּ על הארגז," פקד מיד והם עשׂוּ זאת אך הוא והטרמפּיסטית הצטרפו אליי לַתא. כך, תוך דקה, כבר הִתנעתי שנית. נְחַש אורות השיירה כבר לא ניכּר בָּאופק. אך דווקא זה ודאי שלא הִדאיג אותי, להיפך. ככל שאתרחק מהם, ידעתי, כך ייטב. הבנתי שהיעד, בירתה של אריתריאה. איננו כבר רחוק כל-כך, אך כך גם אור-היום. זה עודד והִמריץ אך הִפחיד לא פחות: עודד – כי שם, באסמרה, הִמתין מיקלט-הסֵּתֶר. אך גם הִפחיד כי מה יכולתי לעשׂות בעצם, אם כל השיירה ההיא תמתין לי שָם אף היא?
שיתפתי את שני היושבים לצידי בִּסבַך חששותַי אך כאן קטע אותי הגבר. יש, כך אמר, כביש עוקף, די זָנִיחַ, אל פרוורי העיר שביניהם גר בן-דודי. גילוי זה הֵקֵל את משׂא ספקותַי. מעט-מעט הרפּיתי מִפּחדַי, לא מן ההגה. כֵּיוָן שהשׂיחה קלחה כמו בין אחים לשבט שאלתי איך סוּלקוּ שומרי ראשם מן הארגז.
"לא רק מן הארגז," אמר, חושק שיניו בזעם, "אלא מִשֶּטַח שיפּוּטו של העולם הזה..."

זה גרם לי צמרמורת עזה בגבּי אך נזהרתי שלא לפלוט הגה, שמא יחשוב שאינני קשוח כשם שדימה עד עכשיו. הוא אמר כי שומרֵי השבויים בארגז נרדמו לאורכה של הדרך. שַׂר-השינה לא מבדיל בין פאלאשי לגוֹי, בין אזרח לחייל. סמוּך היה אל שניים מִתוכם אך כְּפוּת-ידיים, ואם לא די בכך הוּפנוּ ידיו לאחוריו. כּשמישש לתוּמוֹ, ללא שְביב של תקווה, את דופן הארגז עליו נשען נתקל בבורג. בורג ארוך, כשלושה סנטימטרים, שֶשב ונִנעץ בגבּו. בִמקום לְהִתַּסְכֵּל מן העינוי שאין לו סוף, החליט להִתחכם ולנצל אותו בשׂכל. רק כשבקעו נַחֲרות הזקיפים נזדקף ומתחת את גבּו. כעת היה הבורג בדיוק בין שתי ידיו וחֶבֶל-הכּפיתה צמוד להברגת הבורג. "כל הברגה שכזאת," כך אמר, "היא משׂור זערער בפּוטנציה. יש בה חריץ לוּלייני לאורכּהּ ושיניים קטנות בין שקעיו. אלה אמנם זעירות אך חדות ואם יש סבלנות וקור-רוח הן מנסרות את סיביו של החֶבֶל עד שְלַב חיתוּכוֹ הסופי." כשניתַּק אותו חבל שיחרר את ידיו ועיסה אותן עד שהוּקל לו. זֶרֶם הדם שזמן רב נעצר שוב חוּדש והפיח בו עוז. הוא חטף את הקאלאצ'ניקוב מיד שומר ראשון, ירה בו צרור וכך בעוד שני קלגסי מֶנְגִּיסְטוּ. אלה גם הם נרדמו על נִשקם אבל הוא הִרדימם לשנת-נֵצַח, בּפרץ פרוע של יצר-קיוּם בּו הוּחרש הדִּבֵּר "לא תרצח". אחד מהם חָגַר סכין-קומאנדו למותניו ובו, סיפּר האיש, שיחרר עוד שני שבויים כמוהו. כעת היו שלושתם מצוּיידים סוף-סוף בנשק ומשליכים מִחוץ לַמשׂאית את הגוויות. הוא, שסכין-הקומאנדו היתה לפוּתה בידו המוּשטת, בִּתֵּר בּשִׂים-לב לא לפצוע שוּם יד את כּבלי כל יושבי הארגז.
"תיכף נגיע," אמר לי מיד, "אל הכביש העוקף שהִזכּרתי."
רק שעליו לא ימתין לנו אַמְבּוּש," אמרתי, מוּדאג, בּלִבִּי.
ואכן, כמו חֲשָש המגשים את עצמו נסתמן שם מוּלֵנוּ בַּחושך גוש מצוּפּף של דמויות מאיימות שחסם את רוחבּו של הכביש. מה שהִגבּיר בי את רף-התִּסְכּוּל ותחושת היאוש והפּחד היתה העובדה שהיה זה סמוּך עד אימה למחבּוא בן-דודי. כל אותה דרך רבת קילומטרים של מֶתַח, של תקוות מפרפּרות בין לב לבֶטֶן, בין אותו כפר שׂרוּף ליד שְׂפתו של אגם טַאנָה לאסמרה שנִצטיירה כּחוף של מִבטחים, עמדה כעת לרדת לטמיון אפל וקר של כישלון חרוץ, של חזרה לִסְגוֹר השֶבִי, אולי אפילו מוות אם יִירוּ בּנוּ הללוּ מִכְּלֵי-נִשקם שבלי ספק שלוּפים מוּלֵנוּ כבר. האומנם נתגלתה, אין לדעת כיצד, לַבּולשת של מֶנְגִּיסְטוּ זהוּתו של יעדֵנוּ ובלי שיתאמצו לרדוף אותנו כל הדרך הכינו לנו כאן מין קבּלת-פָּנים חמה?
אך מה שביטל באותה מהירוּת בּהּ נולדה בי האימה הזאת את עצם מניעֶיהָ, היה אור פּנסיה הדלוּקים של משׂאית זו שבּהּ דבקוּ ידַי לַהגה מִזיעה קרה. בקרן האור שנָּקַב הפּנס הקדמי השׂמאלי את החושך נִגלוּ לי פתאום, בִּפתיעה מוּכּת-הלם, פּניו של אותו בן-הדוד.
"נְגוּסֶה!" בקעה מִגרוני צעקה והוא אץ ונִתַּק מן היתר ותיכף נִתלה על אותה מדרגה שעולים בה אל תא-הנהג.
"טוב שהִגעתָּ לכאן בשלום," הִתנשף ושירבּב ראשו פנימה עד שהִנחית על כְּתֵפִי הסמוּכה לו טפיחה שסילקה את פּחדַי.
"איך ידעתָּ," שאלתי המוּם מִפּליאה, "שאגיע אליךָ הלילה?"
"בראדיו דיוְחוּ על מצוד מִשטרתי על גברים שגילם גיל-גיוּס. כּשהִזכּיר הקריין את כפרֵי הפאלאשים סמוּך לחופֵי אגם טַאנָה, תיכף חשבתי עליך ועל הסיכּוּי שתִברח ויהי מה."
"יש לי כעת על ארגז-המיטען עוד בּורחים שכּאלה," אמרתי, "יש לךָ די מקומות להחבּיא אותם עד שיוּשטוּ בים סוּף?"
"יש," הוא השיב לי, "מרתף ענקי בתחתית הבניין בו שוּכּנתי. רק שצריך להכניס אותם שם עוד לפני שיזרח אור-היום."
אך כאן נתמלטה צעקה מִן ההיא שישבה לצִדִּי בַּקבּינה. "טָדֶסָה!' קראה לצעיר שאף הוא נתגלה שם בּקרן-האור.
"סֶנֶדוּ!" זיהה הצעיר את קולה ומיהר ונצמד אל הרכב, אך זאת מעֶברוֹ האחֵר, בּו ישבה מתמוגגת כולה בִּדמעות.
"תכירו," אמרה בקול דק ושָנוּק ונשקה לו, כּוּלה מתייפּחת. רגע נורא אחד לא הסירותי עינַי משניהם, בקינאה. מסתבר שעל אף הכל אין לי מזל: היא שלו, של אחֵר, היא תפוסה כבר. עוז חיבּוקם לא הִצריך הסברים יתֵרים, הבינותי הכול.
"בוא ותכּיר," נִפנתה אליי זאת שכּל-כּך התאמצתי לשכּוח.
"טָדֶסָה," הושיט לי הזר את ידו והוסיף, ידידותי עד להביך, "נעים מאוד."
מה כבר יכולתי אם כך לעשׂות? אז שִׂיחקתי אותה, אלגאנטית. שָׂם את ידי בידו כמין רובּוט: "אָדִיסוֹ,"' נתגמגמתי. בלי נעים ובלי מאוד.
רגע אחד לחֲשה לו דבר-מה על אוזנו, כּיוצקת סם-פּלא. הוא נשק על מִצחה ונעץ בי, כגבר מול גבר, עיניים חודרות.
"תודה, תודה," אמר, לוחץ ידי בכף רוטטת.
"על מה?"
"על שסעדתָ, חבר, את אחותי."
מה שעשׂתה לי מילה אחרונה זו ניחת על ראשי כמין רעם, רעם נכסף ההופך שמֵי בּצורת לפֶרֶץ משחרר של איזה גשם-נדבות. כנידון המופתע לקבל חנינה כּשהִנֵּה כבר כָּרוּךְ עליו חבל, כקורבן-הצתה הלכוּד בבניין שסוף-סוף מְחישים לו סולם – חשתי פתאום איך צומחות לי כנפיים: סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ. אִם קיים בָּעולם מין מצב ששמו אושר היה זה הרגע ההוא. היא נתנה בי מבט שהבין את הכול, שקרא אותי כמו דף שיר-השירים בכתב אמהרי. יש רגעים שמבּט יחידי מְיַתֵּר כל שימוש במילים. כאן כבר פּוּנוּ כל יושביו של ארגז-מיטענו של הרכב למעלה אל תוך מרתפו של הבית שבּו יסתתרוּ עד הלילה הבא.

כל אותו יום לא יצאנו משם אבל קצת אַחַר רדת החושך חזרו הפּליטים אל אותה משׂאית והִסעתי אותם אל החוף. צפונית-מזרחית מִמאסאווה, סמוּך לכפרֵי דייגים אריתרֵאִים, חיכה לנו איש ה"מוסד" ודאג שכולנו נקפוץ לַסירות. הן היו סירות "זוֹדְיָאק" צרות ופחוּסות עם מנוע "מֶרְקוּרִי" ועם צוותים מן השַּיֶּטֶת. צריכות היו לשׂאת אותנו, בִּזריזוּת מוגבּרת, עד סיפּוּנו המוּצק של היעד, ספינת חיל-הים "בת גלים". אלא שרוח צפונית קירזלה בִּפראוּת את פּניהם של המים, עד כדי כך שרוּבֵּנוּ היקֵאנוּ, מוּכֵּי טלטֵלה ועווית. רק כּשהִרחקנו יותר מן החוף בין צליפות איבחות רוח וקצף ורחש תפילות נלחשות באמהרית, נזכרתי שמחר לעזאזל חג החֵרוּת. "פַאסִיקָה," מילמלתי (שזה "פֶּסַח" בִּשׂפתֵנוּ), כאילו לעצמי בלבד, אך היא שמעה זאת גם. רק ברגע ההוא שחזרה על אותה המילה הטעוּנה כּל-כּך כּמיהה עזה לחופש, מילה שזה אלפי שנים, כּאיזה קוֹד גֶנֶטִי, נִמהלת במחזור דמו של עַם לְמוּד עבדוּת, זיהיתי שהיא כאן, ליד גוּפי שכֹּה ערג לה בלי שמץ של סיכּוּי כי יתממשוּ ערגונותיו.
"זה נכון," התייפּחה לה (ורֶסֶס הים, אותן טיפּות מי-מלח, כמו ענה לדִמעותיה), 'מחר ערב חג ואנחנו בַּמים, בלי חג, בלי מצות, רק מרור."
"סֶנֶדוּ," אמרתי, "שטוּיות, אַתְּ טועָה. מחר תִראי מצות, וּצְחוֹר מפּה פּרוּשׂה, ויין. ומה שחשוב, ילדה, מה שקובע: מחר תִראי בּית, סופית."'
היא שברה בה מחסום מתמוטט של בּוּשה, של זרוּת, של היסוּס, של קוֹנבֶנציוֹת – ונִלחֶצֶת אלַי, כמו ילדה אל אביה, אמרה: "איזה ים זה? תגיד."
"זה שנקרע לרגלי אבותינו כבר אז, כשיצאו ממצרַיִם."
"באמת?" נדהמה.
"באמת," נתחייכתי. "אין שום אמת גדולה מֵאַגָּדָה, מֵהַגָּדָה..."