מי שכתב את תולדות חייו של אליהו הנביא השקיע מאמץ לא קטן כדי להשוותו למשה, אבי הנביאים: המספר מתאר את אליהו הולך במשך ארבעים יום וארבעים לילה, בלי לאכול, עד הר האלוהים חורב (מלכים א' י"ט 8) – ממש כמו משה שהיה על הר חורב ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל"ד 28, וראו גם שמות כ"ד 16, דברים ט' 9, 11, 18, י' 10); אלא שבהשוואה יש ייתור לטובת אליהו – הוא לא רק שהה על ההר כמשה מבלי לאכול ולשתות, אלא הלך בצום מאי שם במדבר באר-שבע עד הר האלוהים חורב.
אחר כך מסופר על אליהו שהוא לן במערה, וה' עבר על פניו במופעי טבע מבהילים (שם, 9, 13-11), ותמונה זאת מזכירה בקוויה העיקריים את מראות האלוהים שראה משה בנקרת הצור שבהר חורב (שמות ל"ג 22-21, ל"ד 8-5).
כמו משה ויהושע, גם אליהו מסוגל לחצות את מימי הירדן ולעבור בחרבה (מלכים ב' ב' 8, והשוו לשמות י"ד 22-21, יהושע ג' -17-5).
על משה מסופר שהוא מת בארץ מואב, שם נקבר, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד 6-5). מסַפר תולדותיו של אליהו משווה את סופו של אליהו לזה של משה, אבל שוב, בהשוואה של ייתור: גם אליהו נעלם מהעולם הזה בעבר הירדן, וגם את קברו לא מצאו מעולם (מלכים ב' ב' 18-16), אך הדרך בה נעלם מעל פני האדמה מצביעה על יתרונו על פני אבי הנביאים – הוא לא נקבר במקום לא ידוע, אלא הועלה על ידי האל בסערה השמיימה ברכב אש ובסוסי אש (שם, פ' 1, 12-11).
הייתור הזה, שהכתוב מייחס לאליהו על פני משה, ובעיקר תיאור עלייתו בסערה השמיימה, גרמו לסטייה משמעותית של בני דורות ימי בית שני מעקרונות הייחוד שנשמרו בקפדנות (הגם שבצורה פרימיטיבית) לאורך כמעט כל התעודות המקראיות: בכל המקרא, להוציא ספר דניאל (ספר מאוחר שהתחבר בימי החשמונאים) אין זכר לתחיית המתים, הישארות הנפש, העולם הבא, גלגול נשמות וכד' – "פתרונות" של בני האדם לנוכח ההכרה בסופיותם המוחלטת עם המוות. בכל המקרא (להוציא ספר דניאל, כאמור) שולטת ההכרה כי אחרי המוות האדם איננו עוד: "בטרם אלך ואינני" (תהילים ל"א 14), כי "הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קוהלת ג' 20).
המקרא "התעקש" על מסר זה בדבר סופיות האדם עם מותו, למרות שאצל כל התרבויות הסובבות את ישראל באותה תקופה היתה אמונה בהמשכיות מסוימת אחרי המוות. ולמה "התעקש" המקרא על מסר זה? משום החשש של מעצבי האמונה הישראלית הקדומה כי אמונה בקיום כלשהו אחרי המוות מובילה בהכרח ל"פולחן מתים", שאין הבדל רב בינו ובין עבודת אלילים (ראו ניתוח מורחב בנושא זה במאמרי "על המוות ואחר המוות – עיוני מחקר במקרא" בתוך ספרי "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 1996, ע' 139-89).
סיפורו של אליהו איננו שולל את המסר המקראי בדבר סופיותו של האדם עם מותו, אך "עוקף" את ההכרה הבסיסית המשתמעת מכל הכתובים כי האדם שב עם מותו אל העפר. היעלמותו של אליהו ו"עדותו המהימנה" של אלישע כי עלה בסערה השמיימה, הפכה בהכרח לכר פורה של אגדות-משאלות על כך שאליהו לא מת, וכי מעמדו הוא כשל מלאך בעל תפקיד לעתיד לבוא. אמונה זאת מוצאת לה ביטוי כבר במקרא עצמו בפיו של נביא מימי בית שני: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג' 24-23). בעקבות דברים אלה בספר מלאכי נוספו לאליהו "תפקידים" לעתיד לבוא המוזכרים אצל חז"ל (משנה עדויות ח' ז'; בבלי פסחים י"ב ע"א ועוד), בתפילה ("הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא, זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות וישועות ונחמות" – בברכת המזון), בפיוט ("אליהו הנביא, התשבי, הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דויד" – פיוט למוצאי שבת) ובמנהג (כיסא אליהו הנביא בברית מילה, וכוס אליהו בסדר הפסח).
נבחן עתה מי הוא האיש שהאמונה הישראלית זיכתה אותו ב"תפקידים" המכריעים לעתיד לבוא:
אליהו, כמו רוב הנביאים הקדומים, עושה ניסים ונפלאות: עורבים מביאים לו את ארוחותיו בנחל כרית (מלכים א י"ז 7-2), בציוויו כד הקמח וצפחת השמן של האלמנה מצרפת לא כלו (שם, שם, 8-6), הוא מחיה את בנה של האלמנה( שם, שם, 22-17), לאחר תפילתו לה', נופלת אש מהשמיים ואוכלת את העולה שלו למרות שיצקו עליה 12 כדי מים (שם , י"ח 39-30), מלאך מביא לו אוכל ומים (שם, י"ט 8-5), הולך ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול (שם, שם 8), מצליח להשיג בריצה את סוסי מרכבתו של אחאב (שם, י"ח 46). הוא יודע מה יקרה בעתיד לאחאב, לאיזבל, לאחזיה בנו, לבית אחאב ולישראל בכלל (שם, י"ט 18-15, כ"א 19, 24-21, 29, מלכים ב' א' 4-3). מסתבר שאלוהים הוא ממש "פונקציונר" של אליהו: הוא משמש לו "מודיעין" (מלכים א', י"ז 1, 9, כ"א 18-17, מלכים ב' א' 3), דואג לכלכלתו, כאמור לעיל, שומע בקול אליהו ומחיה את הילד של האלמנה (מלכים א', י"ז 22), נענה לתפילת אליהו להוריד אש מהשמיים על העולה (שם, י"ח 38-37) ועל שרי החמישים של אחזיה (מלכים ב' א' 12-9). ברור שלנביא במעלתו האל מעניק "ראיון" דווקא בהר חורב, הר מתן תורה, אליו עלה לפניו משה, כש"ראיון" זה אפוף בתפאורה מרטיטה (שם י"ט 18-8).
ברור שכל הניסים האלה ניתנים ל"הוכחה" רק בתקופה לא אוריינית, כאשר אין כל תיעוד כתוב, והמאמינים ניזונים מסיפורי הפלאות של מוריהם. בעל דברי הימים, האנכרוניסט האולטימטיבי, "מתקן" אף את החסר הזה – לדעתו, אליהו עצמו כתב מכתב ליהורם בן יהושפט מלך יהודה, בו הוא מנבא לו ולבניו מוות בייסורים קשים (דברי הימים ב' כ"א 20-12).
אליהו "מתוודה" כי הלוז של נבואתו הוא קנאות לאלוהיו ללא פשרות. לשאלת האל "מה לך פה, אליהו?", הוא עונה: "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים א' י"ט 10).
על אותן מילים בדיוק חוזר אליהו גם לאחר התגלות האל ב"קול דממה דקה" (שם, שם, 14). ואמנם כל נבואתו רוויה בקנאות מבהילה: האל יעצור את הגשם עד אשר הוא לא ישחט את 450 נביאי הבעל (שם, י"ז 1, י"ח 1, 41-40), מנבא חורבן ונחלי דם לאחאב, לאיזבל ולביתו (שם, כ"א 24-19), והוא ממנה בשם האל "שליחים" לחורבן העתידי – את חזאל מלך ארם, את יהוא, המורד במלכות, ואת אלישע, הנביא האמור להמשיך את דרכו: "והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע. והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו." (שם, י"ט 18-15); שהרי ברור כי הן חזאל והן הרוצח הסדרתי יהוא יבררו היטב את מי הם הורגים, וחס וחלילה, לא ייגעו לרעה בעובדי ה'!
נבואת אליהו איננה יודעת חסד ורחמים מהם, ואיננה מציעה שום דרך "תיקון" אחרת לעבודת האלילים זולת מוות ונחלי דם – וכל אלה תוך הקפדה לקלס ולרומם את יוקרתו של האל, המוריד גשם, והמפיל אש מן השמיים "לפי הזמנה", וכל זאת לעומת הבעל המתואר בצורה סאטירית כחסר האונים (שם, י"ח 29-26). ברור שהמספר הקפיד גם על יוקרתו של אליהו, הנביא המקנא לאלוהיו: קורותיו, כאמור, מושוות השוואה של ייתור לקורותיו של משה אבי הנביאים; כדי "להוכיח" את כוחו ואת עוצם ידו, הוא מספר סיפור זוועות על שרי חמישים שבאו במצוות אחזיה לאוסרו, והוא עונה להם כך: "... ואם איש אלוהים אני – תרד אש מן השמיים ותאכל אותך ואת חמישיך." (מלכים ב' א' 10), והאל, "הפונקציונר" של אליהו, מבצע את פקודתו למילותיה (שם, שם, 12-10)!
אנשים בעלי כריזמה מעבירים את המאמינים הפותים על דעתם ולא פעם מאיצים בהם לבצע זוועות: אלישע בן שפט, שהיה כנראה איש אמיד (שנים עשר צמדי בקר חורשים בשדהו!), נוטש את "כל הבלי העולם הזה", זובח את הבקר ונספח אל אליהו כדי להיות ממשיך דרכו (מלכים א' י"ט 21-19), ויהוא, המורד השפל במלכות – מתרץ את רציחותיו המפלצתיות בצווים "אלוהיים" מפי אליהו (מלכים ב' ט' 36, י' 10, 17).
ולסיום פך קטן, אך אופייני ל"איש אלוהים": אליהו מגיע לצרפת אשר לצידון, כשכל הארץ מוכת בצורת, והוא דורש מאלמנה אומללה, שנותרו לה אך מעט קמח ושמן, שתאפה לו עוגה קטנה ותיתן לו בראשונה, ואילו לעצמה ולבנה – שתעשה באחרונה (מלכים א' י"ז 13-10). זהו המוסר הנבואי של איש האלוהים המקנא לאלוהיו!

2. על ספר שיריו של אדיר כהן
"השיר כותב אותי"
בהוצאת אמציה, 2013, 110 עמ'
כשבזמנו עמלתי על חיבור "לקסיקון של הסופרים העברים מאז תש"ח", הייתי נפעם כל פעם מחדש כשהייתי נתקל ביוצר שהפיק מעצמו ספריות שלימות. יש כמובן, יוצרים שקונים את עולמם ביצירה אחת, או ביצירות בודדות, ואף על פי כן, כאשר יוצר מצליח להביא לעולם עשרות, ואף מאות כרכים, וכולם כתובים בכישרון – אינך יכול שלא להתפעל, להלל ולשבח. נראה לי שגם תולעת ספרים, כמו דוקטורנט לספרות, יתקשה להתמודד עם שפע כתביהם של יוצרים כמו משה שמיר, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן שחם, יורם ברונובסקי, אוריאל אופק (רשימה חלקית) – אלה כתבו כל כך הרבה ספרים, ובתחומים רבים כל כך, שילאה הפה מלמנות אפילו את שמותיהם.
לקטגוריה הזאת של סופרים שהם גם "ספריות" ניתן למנות גם את אדיר כהן – האיש, פרופסור לחינוך ולביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, פירסם עשרות ספרים בתחומים שונים: רומנים, ספרי ילדים ונוער, ספרי עיון על חינוך, ספרות וביבליותרפיה, ערך אנתולוגיות, ספרי לימוד וכתבי-עת. בתוך כל השפע הזה היה חסר כרך שירה, והנה, עתה הוא כבר על המדף: "השיר כותב אותי".
כיוון שהמחבר הוא אדם מלא וגדוש השכלה יהודית וכללית, השירים, כצפוי, מרמזים על מקורות חובקי עולם, מלבד איזכורים מהתנ"ך מהאוונגליון ובודהה ימצא הקורא איזכורים מההימנונות ההומריים (האדס ופרספונה), ימצא שם את דדלוס ואיקארוס, את הקיקלופים מהאודיסיאה; מבין האישים הישראלים נמצא את יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן (הוא מתכתב עימם בשיריו), את חנוך לוין ("מלאכת החיים"), את מרטין בובר; וכן את סופרי הילדים לואיס קרול ואנטואן דה סנט-אכזופרי, ואת היוצרים הגדולים בתרבות העולם: דנטה ו"הקומדיה האלוהית", שקספיר ו"המלט" וריצ'רד השלישי", גיטה, ו"פאוסט", ויקטור היגו ו"עלובי החיים", צ'רלס דיקנס ו"מועדון הפיקוויקים", המינגוויי ו"למי צלצלו הפעמונים", סטיינבק ו"על עכברים ואנשים", קאמי ו"המיתוס של סיזיפוס", "הזר" ו"הדֶבֶר", בקט ו"מחכים לגודו", ארתור מילר ו"ציד המכשפות", גינטר גראס ו"תוף הפח".
השירים מזכירים גם אמנים כמו מיכלאנג'לו וסלבדור דאלי, מלחינים כמו שוברט ושומאן, פילוסופים כמו שופנהאור, ניטשה וסארטר... ואני מניח שדילגתי על לא מעט שמות, כשכל איזכור כזה כומס בחובו רמז חבוי היטב שגילויו גורם לנחת רוח לאוהב השירה.
שירים העשויים להרטיט את הלב הם שירי הגעגועים שלו לאביו ולאימו (עמ' 58-48, 78) והשיר בו הוא מבקש ללמוד מנכדו הנלחם נגד הרוע בחרב פלסטיק – איך מתגברים על החרדה הקיומית של האדם ("הרץ למרחקים ארוכים", עמ' 63-61).
יש בקובץ סדרה של תשעה שירי אהבה (עמ' 95-79) חלקם ארוטיים ממש, כשארמזים מהמקורות מנתבים את הקורא אל המסר ("בתוכֵך צייר מכחולי", עמ' 84, "אָחֵר חורש בעגלתךָ", עמ' 95).
כידוע, השירה המודרנית בורחת מהפרוסודיה הקלאסית כמו מאש – אין חרוז, אין משקל, והמהדרים משתמשים בשפה "רזה", כמעט שפת קניון. אדיר כהן אמנם איננו משעבד את שירו לפרוסודיה הקלאסית, אבל מהכתוב לעיל ברשימה זאת – הוא רחוק מהשפה הרזה, ולא רק זאת, נדמה לי שהוא גם נוקט צורניות חלופית, לדוגמה, רבים משיריו בנויים משורות קצרצרות בנות מילה אחת, או שתיים (ראו "אבן לראש", עמ' 33-30, "הֱיֵה אתה", 37-36, "לנשק אותה", עמ' 80-79, "להמתין", עמ' 82-81 ועוד). מבנים דומים מצאתי בספר שיריו של רפי וייכרט "רזים" (קשב לשירה, 2008), בו כל הספר בנוי מסונטות שכל השורות בהן הן בנות מילה אחת.
וכן, אדיר כהן "חוטא" גם בחרוז – בשיר "יש בחייו", בו הוא מתכתב עם דויד אבידן:

"אדם זקן מה יש לו בחייו?"
יש לו חיוכו של בוקר הפתוח אל הים,
יש לו שחוקו של נכד בחיקו נרדם,
יש לו זיכרונות של דרך שהייתה יפה,
וספינתו במסע חרישי הגיעה אל חופה.

ובהמשך:

יש לו סיפור שהוא יוצר,
שוב אינו נוצר בידי שוטה,
את חומר סיפורו מתוכו ישאב
והוא כולו שלו, סיפור חייו.

כל ארבעת הבתים בשיר מחורזים, וזה בהחלט מעניק לשיר יופי וניגון. אבידן לא זכה להזדקן, וכתב את השיר הפסימי ההוא, ואילו אדיר כהן, שכן זכה לכך, מוכיח כי יצירה יפה ונוגעת ללב יכולה להיכתב גם בגיל השלישי, כפי שבזמנו ניחשה לאה גולדברג ("שירי סוף הדרך"), שכידוע, גם היא לא זכתה להגיע לגיל שיבה.
ספר שירים היה חסר ב"ספרייה" של אדיר כהן, והנה, עתה הוא על המדף, והוא מיועד לאוהבי שירה אניני חך.