מחווה לאלישע פורת ז"ל

מתוך פרק הסיום של ספרי הנידח והלא-חשוב

שנכתב בעידודו של אלישע

"להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה"

בהוצאת אסטרולוג 2002

אזל

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פ.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום-צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי "הנזירה המושחתת" – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר ר. למד בגנון של אימי בפתח-תקווה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל-אביב ומכרה אלטע-זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי "הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה."

משה פ., אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח-תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת-דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה. היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה למשפחתה, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם "כבשים שחורות", מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב-1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח-חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה "דימונית" או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי "אין שאננים בציון", בראיון עימו, שכותרתו – "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד".

למרות הקשר הפתח-תקוואי הכמעט-משפחתי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר-רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.

אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל-אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב"על מצבו של האדם" בנה מצירוף שתי בחורות. החיצוניות היא של שרי, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ'לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לגרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא-ארוכה לציון א. הם נישאו ב-1970 וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב-15 בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה-17 ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס, אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב-ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה-לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

פרופ' יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא-עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח, כותב לי ב-19 במאי 1999 על אודות שרי:

"תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פ. היתה תלמידתה המובהקת של פרופ' רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר' יצחק לוריא [האר"י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

"שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב-17 ביוני, כמדומני ביום שני [ה-18 ביוני]. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה-14 ביוני], היום [הלפני] האחרון.

"כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה-15 ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה-15 ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

"חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פ., אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי-חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב'שערי צדק' ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

"לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל-פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

"תבוא עליך ברכה שהעלית זיכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר."

פרופ' רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי-פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת-היקף בתחום הקבלה ופרופ' גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

בראיון שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: "שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת שבע-עשרה כשבאה לבקר אותי לראשונה. נדהמתי מיופייה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות הקשר בינינו היה רצוף, ובכל המובנים.

"יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא ניראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת שלושים ושלוש, שעשתה את עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האישה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נידברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותיי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון.

"ביום הולדתי, החל ב-17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון-ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה. לנגד עיניי ראיתי מודעת תנחומים שפירסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום-ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

"היא קפצה ממגדל של כנסייה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות שהיא עברה קורס צניחה.

"ראיתי אותה פעם אחרונה כשבוע לפני שהתאבדה. לא היה בינינו ויכוח. לא ריב. לא. אפילו בחלום הכי פראי אי-אפשר היה לדמיין, שיקרה מה שקרה. הדרמה התרחשה בתוך נפשה.

"המקרה של שרי לא הטביע עליי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות איתי, לאחר שמגיל שבע-עשרה חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי." ("לאשה", 12 במרס 1884).

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה "בעירה איטית" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ'לי, ציור ששימש שער ל"על מצבו של האדם", לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר"ן ח"י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג'יניה החריף של קופסאות "נלסון" הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, ניסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.

מחשבות על הקפיצה של שרי

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ'לי.

פניה כפני הנערות בציור "הדיבה", גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.

פעם, ב"ספר המעשיות" קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, "הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זכרונו,"

כי מי שזוכר לא כלום, "הוא למעלה מן הכול, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש-רוח-נשמה."

אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ"נלסון" רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל-כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.

כמסופר בדפים האלה, שמונה שנים, מ-1965 ועד 1973, נמצאתי בידידות הדוקה עם פנחס שדה, כתבתי ודיברתי הרבה על ספריו הראשונים, ריאיינתי אותו והגנתי עליו מפני מבקריו.

כאשר הייתי מגוייס בפלוגת חובשים של חטיבה 10 שהיתה פרושה בחורשה ליד בית-נבאללה, בימי הכוננות של יוני 1967, שלח אליי בדואר הצבאי את ספרו החדש "על מצבו של האדם" ודאג מאוד לשלומי במלחמה פן לא אספיק לכתוב עליו את הביקורת לעיתון.

לטרמינל הנטוש של שדה התעופה קלנדיה, עטרות, שבו חנינו לילה ויום כבר בעיצומה של המלחמה, הגיע אליי בדואר הצבאי מכתבו של בנימין תמוז, עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שבו הוא מבקש ממני לכתוב ביקורת על הספר. את הכתובת קיבל משדה.

אולי בזכות תפילותיו יצאתי ללא פגע מן המלחמה ההיא [וגם כתבתי על הספר רשימה הכלולה ב"להסדיר לדגים"].

ב-1966 עברתי מירושלים לתל-אביב, ומאז הייתי מבקר לעיתים קרובות אצל שדה בדירתו הקטנה ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, הוא בכורסה ואני בכורסה ממול, שני ספלי קפה שהכין לנו בתחילת הערב, כוננית ובה כתבי הסופרים שאותם העריך, רובם לא עבריים, ערימת מכתבי המעריצים ובעיקר המעריצות, שצמחה וגבהה מביקור לביקור, ציוריו התלויים על הקיר. עשן המקטרת שלו שממלא את החדר. יושבים שעתיים, שלוש ולעיתים ארבע שעות רצופות ומדברים, בעיקר הוא – עליו, על הנשים בחייו ועל הזיונים (פעם התפאר בפניי ששכב עם בחורה שבאה לביתו מבלי להוריד את נעליו. הוא היה נמוך-קומה ונעליו החצאיות המגושמות הוסיפו לו קצת גובה. אף פעם לא ראיתי אותו יחף או בסנדלים, גם בקיץ) – על ספריו ומשמיציו, על השקפת עולמו המיטאפיסית, אך גם רבות על אודותיי.

במידה רבה היו לי השיחות עימו גם מעין פורקן למצוקות נפשיות, והיה בו כוח עידוד עצום. חרף שינאתו הנוראה לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה, שימש פנחס מעין פסיכולוג מעשי לבאים אליו. בעת שישבת אצלו יצר בך הרגשה שרק אתה והוא בעלי ערך, הוא – קצת יותר ממך, וכל שאר העולם נחות, זבל, חוץ מכמה יצירות אלמוות וגאונים מן העבר ובהם ישו, ניטשה, יעקב פראנק, הלדרלין, צ'ינגיס-חאן, האמסון, דוסטוייבסקי והיטלר.

יחסו הדו-ערכי לפסיכולוגיה דמה ליחסו המתחסד לתקשורת. בכל הזדמנות בז לה ולכותבים בה והעמיד פנים שאינו לא מוכן לרדת לרמתם. את עיתוני-הערב כינה בשם "עכברושים". מצד שני לא היה בדורו בארץ סופר שידע כך להשתמש בעיתונות ובטלוויזיה כדי לפרסם את ספריו ולפאר את עצמו, לכוון אל עצמו את הזרקורים. הוא היה אמן ותחמן של תקשורת. עשרות ראיונות עימו התפרסמו בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד ידע "לספק את הסחורה" והיה פרובוקאטיבי ומהמם באמירותיו הנועזות. לעיתים היה נידמה לי שמדי בוקר או צהריים, כשהוא קם משנתו, הוא אומר לעצמו: "מה אפשר עוד לעשות היום למען פנחס שדה, ואני טרם עשיתי?"

רוב שנותיו התפרנס שדה מכתיבה בעיתונים: בשבועון-לנוער "הארץ שלנו", שבו שימש תקופת-זמן סגן-עורך, פירסם כתבות וסיפורים רבים. הוא נהג לחתום גם בשם יריב אמציה, ותחת שם זה פירסם ספרים לילדים ולנוער ובהם "ידידי", "נער הייתי", "אידה" ו"הגנב" או "מטמון הזהב של ששונקין הזקן", רובם אם לא כולם בהוצאת מ. מזרחי. הסיפורים נדפסו קודם לכן בהמשכים בשבועון, והוא מכר את זכויותיהם בספר תמורת סכום חד-פעמי כי לא ייחס להם חשיבות רבה ודומה כי מעודו גם לא כלל אותם בפרטים הביוגראפיים על אודותיו בספריו, ולא הדגיש את עובדת היותו סופר פורה לילדים ולנוער.

לימים, ב"ידיעות אחרונות", חתם בשם פ. עשהאל ורחבעם צור וגם בשמו המלא. כתבותיו היו מיוחדות ומרתקות, ולא פעם ליווה אותן ברישומים שלו. ואולם אם מישהו היה מכנה אותו בשם עיתונאי, זה היה עבורו בגדר עלבון נורא, בל יסולח.

כבר באותה תקופה החלו נשמעים קולות ביקורת וליגלוג על "החיים כמשל" – דווקא מפי אנשים שהיו ממעריציו בנעוריהם, חלקם התברג בינתיים באקדמיה, ועכשיו טענו שהספר אינו רציני וכי הוא מתאים רק לגיל ההתבגרות.

"אני שואל אותך, אהוד, האם הספר השתנה במשהו מאז שקראו אותו לראשונה והתפעלו ממנו? האם הדפים הם אחרים? האם האותיות אינן אותן אותיות? – לא, הספר לא השתנה! – הקוראים הם אלה שהשתנו! הם ברחו מהשאלות החשובות על משמעות החיים, שהעסיקו אותם בנעוריהם, ועכשיו, לאחר שהתכחשו לחלומות שלהם – שב ומזכיר להם הספר שבגדו בייעודם, ובמקום להאשים את עצמם – הם באים בטענות אליי!"

מאוחר בלילה, כבר לא היתה תחבורה ציבורית – הייתי חוזר ברגל ממנו לצפון תל-אביב. תקופה מסויימת נעשו השיחות כה אינטנסיביות, שבבואי הביתה, או למחרת, הייתי יושב וכותב אותן ביומני, זוכר כמעט כל מילה שנאמרה.

אחת השיחות היחידות שאותן לא כתבתי, ועד היום אינני סולח לעצמי על כך, התרחשה בלילה שבו סיפר לי פרטי העלילה שתתרחש בחלק השני של "על מצבו של האדם", ספר שאותו לא כתב מעודו, לבד מפרק הסיום "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". ולא כתב אותו משום שהודה שהוא שונא לכתוב ספרות בידיונית, שנועדה כאילו לשעשע את הקורא, ומעדיף לכתוב רק דברי אמת על עצמו ועל התנסויותיו, וכך אמנם המשיך ונהג בשיריו ובספריו הבאים כגון "נסיעה" ו"נסיעה בארץ-ישראל".

אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של "על מצבו של האדם" היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי, עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון "הארץ", (המערכת והדפוס שכנו עדין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל-אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת "שוקן", החל ממהדורתו השנייה של "החיים כמשל", ולמעט, במקרה או שלא במקרה – "על מצבו של האדם" שיצא ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ו"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" שיצא ב"ספריית תרמיל" של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי "הארץ" באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב"הארץ שלנו".

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני "הטירה" אצל קפאקא. הכל היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין "קבוצת התייחסות" תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך "הארץ" בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: "אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת."

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו"להעמידו על מקומו" – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות-ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא לא נחשב בעיניו.

הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב-היד של "החיים כמשל".

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים". ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס.

"נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: 'גם אתה, פנחס?...'" מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים. [בשעתו התגאה מאוד שדה בפניי שבלונדון שכב עם משוררת עברית שהיתה קודם גם מאהבת של תמוז, ודומה שעיקר החווייה של שדה, אם אכן התרחשה, ולא בדימיונו בלבד, היתה להיכנס לחור שתמוז תקע בו לפניו].

שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם.

כשהופיע ספרו "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" בהוצאת שוקן בשנת 1974, שלח אליי בדואר את הספר ורשם לי הקדשה בדף הכותרת: "לאהוד בן עזר, בתודה על חלקך בעמודים 191-5 של הספר, פנחס שדה. 8.5.74" – בעמודים אלה מופיעות "שתי שיחות על ישראל: על המלחמה, ועל היות החיים משל"; לשיחה הראשונה, "על המלחמה", מצורפת הערה: "הדברים להלן נאמרו בתשובה לשאלותיו של הסופר אהוד בן עזר, ומהווים חלק מראיון שנערך, לבקשתו של מו"ל אמריקאי ולצורך פירסום בארה"ב, בחודש יוני 1970."

לספר צירף פתק לא חתום: "תודה על מכתבך שהגיעני היום, וכן קיבלתי את התדפיסים שהודפסו יפה." מדובר במשלוח עותק של ספרי האמריקאי Unease in Zion שיצא לאור בתחילת 1974 בהוצאת קוואדראנגל של ה"ניו-יורק טיימס" ובו התירגום שעשה עוזי נסתר לראיון עם שדה, וכן בתדפיסים של הראיון, כל אלה שלחתי לו.

עד היום אני אומר לעצמי שאילו הייתי שומע לעצתו וכולל בראיון עימו את הדברים הנוראים שאמר על יהודי ארה"ב, אולי היה הספר מעורר שערורייה וזוכה להצלחה רבה יותר משזכה.

בשנת 1986 פניתי אליו לקבלת רשות לכלול את הראיון שערכתי עימו "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" – במקור העברי של ספרי "אין שאננים בציון", שעמד להופיע בסדרת "אופקים" שבהוצאת עם עובד. וכמובן אף שלחתי לו עותק של הספר לאחר שיצא לאור.

אני זוכר שטילפן אליי, הודה לי ואמר: "כשאני מתבונן ברשימת המרואיינים שלך, נעים לי לראות שאני עדיין חי."

בדצמבר 1998 הגיע לידי גיליון אותו חודש של "עיתון 77" בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם "איקונין סדוק". הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפייה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב"ספר האגסים הצהובים", פותח אלישע את סיפורו:

"בקיץ של שבעים-ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסייה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק."

ועוד כותב אלישע: "מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים."

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פ., ובדמות "המשורר ההוזה" שהגר היפה "היתה אחת מאהובותיו" – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב"על מצבו של האדם".

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב-25 בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

"טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של 'על מצבו של האדם', שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד' – ואני, דווקא את דברי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד."

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

"תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר-העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב'גילנו' אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת."

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון" ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: "אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם-משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה."

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.