אחד הביטויים מעוררי הסלידה ביותר בשיח הציבורי/תקשורתי בישראל הוא "זיקפה לאומית". זהו ביטוי של בוז כלפי כבודה הלאומי של מדינת ישראל וכלפי התובעים עמידה על הכבוד הזה. המואסים בכבודנו הלאומי, נזהרים היטב כאשר מדובר בכבודם הלאומי של אחרים – פלשתינאים, מצרים, תורכים, אמריקאים. אלי יצפאן חיקה את מובארק? אוי אוי אוי, איך פגענו בכבוד הלאומי של כל המצרים. אולם כאשר מדובר בכבוד הלאומי של ישראל – מדובר במשחקי אגו ילדותיים, מגוחכים ועמוסי טסטוסטרון.
מעניין עד כמה הבזים לכבוד הלאומי, מתייחסים כך גם לכבודם האישי. יוסי שריד, למשל, אחד הפוליטיקאים מפותחי האגו ביותר שפעלו כאן, הוא מראשי המזלזלים בכבוד הלאומי. היהדות מחנכת אותנו לענווה ולצמצום האגו האישי ומבכרת תמיד הליכה אחורה ומחילה על כבודנו האישי למען דרכי שלום. אולם במסכת סנהדרין נאמר ש"מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול." הסיבה לכך, היא שאין המדובר בכבודו האישי, אלא בכבוד ממלכתי, הכבוד הלאומי.
כבוד לאומי הוא ערך חשוב, אך לעיתים ראוי למחול עליו, אם הדבר מאפשר לנו השגת מטרה חשובה יותר. אולם צעד כזה הוא צעד כואב, שיש לשקול אותו תמיד בכובד ראש, לבחון האומנם המטרה המושגת באמצעותו גדולה מן הנזק והאם היא אכן מושגת. גם בנוגע להתנצלות בפני תורכיה על תוקפנותה נגדנו, ניתן אולי להצדיק את הפגיעה בכבוד הלאומי בהשגת יעדים אסטרטגיים חשובים יותר. אולם היחס המזלזל כל כך, בשיח הישראלי, כלפי הכבוד הלאומי, הוא יחס מאוס. אומה שאינה עומדת על כבודה – שכניה ואויביה לא יכבדו אותה. השפלה לאומית, תתפרש בידי האויב כחולשה. חולשה תעודד תוקפנות ותרחיק את השלום; בוודאי במזרח התיכון.
פיגוע המרמרה היה מעשה תוקפנות נגד ישראל, של ארגון טרור תורכי בתמיכת המשטר התורכי. ניתן להתווכח האם אופן התגובה הישראלי היה החכם ביותר. אני סברתי, למשל, שנכון היה "להבריז" למשט; מאחר ומטרתו הייתה פרובוקציה נגד ישראל ועימות עם צה"ל, התעלמות ממנו היתה מוציאה את האוויר ממפרשיו. המשט היה מגיע לעזה ללא כל ציוד הומניטרי ומזון, מגחיך את עצמו ומתנדף כנפיחה. אולם אין ספק, שזכותה המלאה של ישראל לממש את ריבונותה ולהפעיל כוח כדי לעצור את הפרובוקציה. וכאשר המחבלים התנפלו באלימות וחמת רצח על חיילי צה"ל, חובתם היתה להגן על עצמם. אין לי כל צער על אף מחבל שנהרג כאשר תקף את חיילי צה"ל. חבל על הנזק ההסברתי לישראל, אבל החלופה היתה ארונות של חיילי צה"ל.
מיד אחרי הפיגוע, היה על ישראל לדרוש במפגיע התנצלות תורכית על המעשה התוקפני. והנה, ישראל התנצלה בפני התוקפן על תוקפנותו.
כדי להצדיק את ההתנצלות, נאמר לנו שהיא תוביל להישגים משמעותיים: התחממות היחסים בין שתי המדינות ונורמליזציה שלהם, החזרת השגרירים, ביטול כתבי האישום נגד חיילי צה"ל, יצירת ציר עם תורכיה נגד איראן וסוריה, חזרה של ארדואן מדבריו האנטישמיים בגנות הציונות. נאמר לנו שתורכיה התקפלה ממרבית דרישותיה, כמו הסרת הסגר על רצועת עזה. נוסח ההתנצלות לא היה על עצם הפעולה אלא על שגיאות מבצעיות אם היו במהלכה. תשלום הפיצויים לא יהיה ישירות למשפחות אלא באמצעות קרן הומניטרית.
כל ההסברים הללו הם עלבון לאינטליגנציה. העובדה שישראל משלמת פיצויים למשפחות מחבלים שתקפו את חיילי צה"ל, משמעותית הרבה יותר מהשאלה הזניחה וחסרת החשיבות, האם הפיצויים יעברו דרך צינור זה או אחר. שגיאות מבצעיות הן עניין לתחקיר צה"לי פנימי – נוסח ההתנצלות אינו מעניין איש. המשמעות המובנת היטב לציבור התורכי ולעולם הערבי כולו, היא שארדואן השפיל את ישראל ואילץ אותה להתנצל. ארדואן לא התנצל באוזני נתניהו על נאומו האנטישמי ואף לא חזר בו מן הדברים, אלא אמר בראיון לעיתון דֶּנִי זניח שדבריו לא הובנו כהלכה.
והנה, אחרי שישראל התנצלה, ארדואן טוען שהשגרירים יוחזרו רק אחרי שישראל תממש את התחייבויותיה, והוא מונה ביניהן את הסרת ה"מצור", כלשונו. אל דאגה, ישראל לא תתנה את תשלום הפיצויים בכך שתורכיה תממש את מחויבויותיה – שגרירים, נורמליזציה, ביטול כתבי האישום וכו'. ישראל תשלם את הפיצויים. ומה אז? – ארדואן יתנה את מילוי חלקו בהסרת הסגר. ובאשר לכתבי האישום – העיתונות התורכית כבר מסבירה שאין לארדואן סמכות לבטלם, בשל "עצמאות מערכת המשפט" בתורכיה. אם כך יהיה, הרי שהלוחמים עדין יהיו בחזקת "נאשמים", אלא שמעתה, עם חטוטרת מעיקה של הודאה, למעשה, באשמתם, מצד מדינת ישראל ששלחה אותם.
גם טענת הברית נגד איראן וסוריה מגוחכת. ארדואן קשר את עצמו, בראשית כהונתו, לציר הרשע עם אחמדיניג'אד, אסד וקדאפי. אולם מאז, המציאות המזרח תיכונית השתנתה ללא הכר. המזרח התיכון מצוי כעת במלחמה דתית בין שיעים וסונים. במלחמה הזאת, תורכיה הינה אויבת של איראן ושל שלטון אסד, ללא כל קשר לישראל. האינטרס שלה למנוע זליגת נשק כימי לחיזבאללה אינו נופל מהאינטרס שלנו, ואין לכך כל קשר להתנצלות הישראלית.
מישהו באמת מאמין שההתנצלות תביא לנורמליזציה ביחסים עם תורכיה? גם אם השגרירים יחזרו, לא תהיה נורמליזציה. המשבר ביחסים עם תורכיה אינו תוצאה של אירועי המשט, אלא המשט היה פועל יוצא של המשבר. המשבר נובע מסיבה אחרת לגמרי – עליית האסלאם הקיצוני לשלטון בתורכיה. המהפך הזה, הפך את תורכיה מבעלת ברית של ישראל למדינה עוינת. כל עוד האסלאם הקיצוני שולט בתורכיה, העוינות התורכית לישראל תימשך.
כאשר ישראל ניגף מפני פלישתים, ארון הברית נפל בידי פלישתים, חופני ופנחס בניו של עלי הכהן נהרגו ועלי עצמו מת בהגיע הבשורה, קראה אשת פנחס לבן שילדה "אי כבוד" ונימקה את בחירת השם: "כי גלה כבוד מישראל". גם בצעדו הנמהר של נתניהו, גלה כבוד מישראל.

2. חיית טרף בבית הנשיא
צר לי על קלות הראש והזלזול שבהתייחסותו של אהוד בן עזר לאודליה כרמון, שחשפה את מסכת ייסוריה – ההטרדות המיניות והתקיפות המיניות בידי האנס הסדרתי משה קצב, שעה שכיהן כשר התחבורה. כזכור, בית המשפט קבע שדבריה מהימנים לחלוטין, אף שעדותה לא נכנסה לכתב האישום בגין התיישנות, ודבריה היו עדות מסייעת במשפט.
הלקח המרכזי מסיפורה העגום של כרמון, הוא חשיבות הדיווח והתלונה. אילו התלוננה כרמון בזמן, הייתה חוסכת סבל רב מקורבנות רבים של קצב. ניתן בהחלט להפנות אליה ביקורת על כך. אולם סיפורה ממחיש היטב את מערכת ההדחקות, ההכחשות והפחדים שמנעו ממנה ומקורבנות רבים אחרים להגיש תלונה (ולא רק במקרה של קצב), ואולי זו החשיבות הגדולה ביותר של החשיפה, גם אם באיחור ניכר, של הסיפור.
אחד הדברים הקשים בסיפורה של כרמון, הוא תיאור התנהגות הסביבה הקרובה של קצב. מסתבר שהקרובים אליו ידעו ושיתפו פעולה. קצב שימן אותם בג'ובים תמורת נאמנות מוחלטת, והם סיפקו את הסחורה והיו חלק ממכונת הציד, הטרף והענישה של קצב.
קצב עצמו מצטייר כחיית טרף – יותר משהוא בעל יצר מין לאו בר כיבוש, הוא בעל יצר שלטון חסר מעצורים. הוא הפך את כל עובדי לשכתו למשרתי תאווֹת הכוח, השלטון והמין נטולי הרסן שלו, במפגן מתמשך של שליטה בכפופות ובכפופים לו. וכך, במשך עשרות שנים, התקדם האנס מתפקיד לתפקיד, תוך שהוא משאיר מאחוריו מספר רב, אולי עשרות קורבנות של תאוותו. כל זה לא היה קורה ללא שיתוף הפעולה וקשר ההשתקה של סביבתו.
העובדה שחיית טרף כזו הגיע לבית הנשיא, היא חרפה לאומית לדיראון עולם.

3. זועביזם
התוכנית "שש עם עודד בן עמי" הפגישה את ח"כ איילת שקד ואת פעילת פיגוע מרמרה ח"כ חנין זועבי, לעימות בנושא ההתנצלות הישראלית. זועבי תקפה בעימות את ארדואן על שקיבל את ההתנצלות הישראלית.
במהלך העימות כינתה זועבי את איילת שקד "נחותה" לעומתה, וזאת למה? כיוון שהיא, זועבי, ילידה ועמה – עם של ילידים. היא לא באה לכאן מבחוץ כמו שקד.
המשפט הזה הוא הזועביזם המזוקק: אנחנו, היהודים, נטע זר בארצם של הפלשתינאים. והמסקנה המתבקשת היא טיהור אתני של הארץ מן הפולשים היהודים.
מן הראוי שכל אלה שגינו את יאיר לפיד על שפסל את הזועביז מחברות ב"גוש" פוליטי, יביטו במראה ויבחנו את עצמם, האם הם רואים עצמם שותפים פוליטיים של הזועביזם.