סיפור לשביעי של פּסח

בָּראדיו, בּין שְלַל דיווּחים על טילֵי "אל-חוּסיין" וּפצצות-הלֵייזֶר, בּין הרעשות F.A.R בִּבסיסֵי ה-H2 והH3-, פּגעה בּי פּתאום ידיעה קטנטנה, לא צפוּיה, אך חדה כּשַבְּרִיָּה. כּמין ריקוֹשֶט או קליע תועה שנָּחַת אצלי, בּוּל, על הלב.
ילדה כּבת תשע, אמר הקריין – נַארְסִין אל-חָטִיבּ מִמְחוז Fairfax (בּת משפּחה שמְקוֹם-מגוּריה מצוּי כּרגע לא הרחק מ- .C.Washington D) בּרחה לה בּאמצע היום לביתה מחֲצַר בּית-סִפרה, כּנִרדפת. "ילדי הכּיתה," גימגמה מתייפּחת, "קוראים לי סוכנת בּזוּיה של סָאדאָם".
טילֵי "סקָאד", כּידוּע, ניתן ליירט (וטילי "פּאטרִיוֹט" יוכיחוּ). מה שאין ליירט לעולם, נִסתבּר לי, הן טרַאוּמוֹת-ילדוּת שאיכשהוּ גם הן מין טיל. די היה לי איפוא בּמילים מוּעטות, בּקולו של קריין לא מוּכּר לי, שמיד תִתחולל בּי ספירה לאחור, מהירה לא פּחות מִשֶּל טיל.
שבוּע אַחַר שמלאוּ לי שלוש, בּמאי 48, שמעתי את אבּא שלי מִסתודד עם אחיו הצעיר, דוֹד פָארִיד. "מלחמה," לחשוּ, "בּקרוב מלחמה." והיה לַמילה הזאת, חַארְבּ, צליל מזוויע. כּמו מעוּפוֹ הקרֵב של ה"סקָאד" כּשאתה מחוּסר כּל מיגוּן. אותו יום חזר לוּטְפִי, אחי בּן השש, מן המַאדְרָסֶה לִבנֵי-טובים של מר בָּהִיג' מוּעַלֶם. בּאמצע לימוּדיו חזר. בּשֹפה תחתונה שותתת. ילקוּטו וּבלורית-תלתליו נוטפֵי-דם. פּיו קפוּץ אך עיניו זועקות.
אימא, חיוורת תמיד גם ללא סיוּעם של אימה או של חולי, הִפצירה מיד, שאלה מה קרה, אבל לוּטפִי סירב לדבּר. לא הועילוּ לא רוך ולא תוקף, לא יד על המצח, לא יוֹד ולא פְּלַאסְטֶר. כּל אַרְסֶנַל-שידוּלֶיהָ של אימא הוּפעל בִּשקידה, אך לשווא. מבליט סנטרו הקטן, עִם גוּמת-הקשיחוּת שיָרַש עוד מאבּא, עמד הנחקר בּמִריוֹ הפָּתֵטִי, הגֵא, אגרופיו לחוּצים. מה עבר עליו שם בּחוות-האילוּף הפּרוּעה של חאוואג'ה מוּעַלֶם? מה הגיל בּו לומד הזָכָר הצעיר לתַמְרֵן בּין כּאֵב לכָבוֹד?
אותו ערב, שלא כּדרכּם, שבוּ אבּא, פאריד ורִכבּם, רק בּתשע. היה להם מִשֹרד של נוֹטריוֹנים בּלב נַאבּלוּס וּמִדֵּי יום היוּ חוזרים הבּיתה כּבר בּשש. בּין סדיני הפּוֹפְּלִין והכּר התפוּח שמעתי את נַהַם ה"מוֹרִיס". היא הוּחנתה כּרגיל בּחצר, בּצִלּו של עץ ג'וּמֶז ישיש. אך שני האחים נִשארוּ בַּמכונית, כּמו מַשהים כּניסתם אל הבּית, בּלי לוודֵע את שתי נשיהם שהמתינוּ, דרוּכוֹת, על הסף. רק מאוחר, בּקָצֶהָ של מין דוּמיה מכוּרסֶמֶת בּלחש (מנוע כָּבוּי ואוזני ילדים הם מַשְתַּ"פִּים טובים לציתוּת) שמענוּ טריקה של דַלתות המכונית וּמפתֵּחַ בּדלת הבּית. אימא, עִם חַאלֶד אחי הפּעוט בּין ידיה, יצאה לקראתם.
עכשיו היה פֶּסֶק-הזמן הנרגש מִתייחד, כַּצפוּי, לַדיווּחַ. קולה הדק של אימא, שחָדַר את קיר חַדרֵנוּ, הגיע אלינוּ עִם סֶדֶק-האור בּין הדלת וּבין הרִצפּה. תוך דקה היה סדק-האור למַלְבֵּן מְסַמֵּא, בּתוכו ניצב אבּא. אף שעינינוּ היו עצוּמות, מְשִׂימִים פּנֵי שקוּעים בִּשנתם, היתה עוצמת- האור, המְלוּוָה בּעוצמת-פּחד, בּוקעת את סְגוֹר-עפעפּינוּ וכל הבָּבוֹת נִתכּווצוּ כּצַמְצָם.
אבּא הִבְהִין, חרישי כּגנב, לעֶבְרָהּ של מיטת בּכורו לוּטְפִי. שתי אחיותַיי ואני הִתמחֵינוּ מִזמן בּבִלבּוּל האוייב. שוּם שינה אמיתית לא היתה עמוּקה כּאותה תרדמה מבוּיֶמֶת. לוּא זכרוּ הגדולים איך היוּ הם עצמם ילדים היוּ ודאי פּחות נוחים-להאמין. כּך או כּך, חֵירוּק קפיצים כּבוּש נִשמע מִמיטת לוּטפי, כּאילוּ אף היא, המיטה, מתאמצת לשתוק אך בִּכְיָהּ מִתפּרץ. שלא כּמו עִם אימא, הוּפרה שתיקתו של הילד עִם אבּא תוך רגע. בִּצליל-יבבה, בּסטאקאטוֹ שנוּק, הוֹעֳרָה הסיפּוּר עד תוּמוֹ. מִסתבּר שעבר, בּכיתת הבּנים, אותו רפּרטוּאר סאדיסטי שעברנוּ קודם – אני בַּגנון של פָטִימָה טוּקָאן, וחַנָא וחָדִיגָ'ה בּכיתת מאדאם זֵיְתוּנִי. חוק הכּלים השלוּבים הנוגע לכל הנוזלים, גם לרעל – מִפלס-השִֹנאה מִתרומם בּו שווה בּכל גיל, בּכל מין, בּכל עם. "אימא שלךָ," דיזדזוּ לו, לַילד, "היא בִּינְת-אֶל-יָאהוּד, נֶטַע זר פֹּה!" והִזכּירוּ לו מה שצפוּי לאויבים וחבטוּ בּו: "ג'יהאד! ג'יהאד!"
"ג'יהאד!" היה שֵם-המִשֹחק אותה עת, סיסמת-קרב מלהיבה, מילת-קסם. בּכל חוּצוֹת נַאבּלוּס, בּכל פאלאסטין וּבכל שכנותיה כּוּלן. מה פּלא שאבינוּ ואחִיו, הדוד פאריד, סגרוּ בּיום בּהיר את מִשֹרדם הנוטריוני, מוּל כּניסתו הראשית, המוּכּרת, של בּית-החולים העירוני "אַל-אִיתִיחָאד". תוך יום הִתנדבוּ כּבר שניהם עִם רִכבּם לשוּרות הלִגיון ונִשלחוּ ל"קֶמְפּ" בּזַארְקָה, שם נִתארגֵן מחנה-אימוּנים שנוּהַל בִּידי סֶגֶל אנגלי. את אימא, שהִשגיחה עצבּנית על חמישתנוּ – לוּטְפִי וחַנָא, אני וחדיג'ה וּקְטוֹן זאטוּטֵי המשפּחה, אחִינוּ חַאלֶד – שלחוּ עם אשתו וּבתו הקטנה של פאריד לקרובים בּעָמָאן. אני זוכרת את אותה חצר גבוהת דקלים, את סְבַךְ קוצֶיהָ הגואים כּמו ים חֶרדותיה של אימא. את סבתא עַרְטוּל שבָּזְקָה קינמון על כּוסות מהבּילות, מעוררות-חֶמדָה, של סַאחְלֶבּ. את זְקַן בּני-הבּית, עַרְטוּל שמוֹלֵל בּכפּו מַאסְבָּחָה של עִנבּר. בַּבּקרים היה ראדיו עמאן בּה מָלַךְ על בּית הַאשֶם המלך עבּדאללה, מתבּל פּסוּקי קוּרְאָן בּמַארשים שוצפים, מרימֵי-מוראל. מפַקֵד הלִגיון, האנגלי גְלַאבּ פֶּחָה, נֶאֱפַּד סוּפות חול ושָאטָארָה – ראשו מלוּפּף בּכָּאפִיַּת-תשבּץ מתבּדרת, אדום ולבן – מגיח היה על סוּסוֹ הגִזעי עִם אלפי פּרשים שולפי חרב, ישר מעוּמקוֹ הלוהט של המיתוֹס אל תוך חלומותינוּ, כּמין לוֹרֶנס-איש-ערב. בִּשעות הפּנאי, בַּדרך מן הגן, מבּית-הספר, היינוּ מלקטים בִּקְצֵה מִטוָח צבאי עזוּב שְלַל תרמילים מפוּייחים של רובים אנגליים וּ"בּרֶנִים" מן החול המוּטבּע בּחותם צמיגי "בֶּדְפוֹרְד", רִכבּם של גֵיסוֹת האינגליז. מי שמצא שם ניצרת רימון Mills כּמו זכה בּעינינוּ בּפַיִס; מי שחפר שם תרמיל על קְלִיעוֹ –ואפילוּ נָקוּב, דְפוּק-פִּיקָה – היה ענן-קִנאה סמיך נִכרך לו בְּלִבֵּנוּ, כּמו הכַּאפִיָּה של גְלַאבּ פֶּחָה, כּמו עַלעוֹל של חולות חיג'אז.
אותם ימים היה לָאומץ ריח של דינאמיט. כּל סממן מיליטריסטי – תַו של יוּקרה נִספּח לו. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב נִצבּט. זיכרונות מטמינים לנו אַמבּוּש תמידי, ממתינים רק לִשעת-הכּושר. נַאגְ'יָה, אשתו של פאריד, הִבעירה קוצים בּחצר, עִם אימא. אותה חומת-חוֹחים שסגרה על הבּית כּמין מצור. האש נִתאבּכה מִשִּלְדֵי הקוצים שיָבשוּ וצָפדוּ בַּשמש, כּתוּמה מאוד, רעֵבה מאוד, מפצחת אותם בִּגריסה. היה זה כּמו עדר גמלים ארוּכֵּי צוואר, שֹעירֵי דבּשת, לוחך את אלפי גִבעוליו של השקט החם בּשקיקה קולנית. "שלא תִתקרבוּ!" הִתרתה בָּנוּ סבתא עַרטוּל, בּעלת-הבּית. ולפתה בּידה, כְּנחש מִתפּתל, צינור-מים מוּכן לכיבּוּי. היא הִקפּיצה עיניים זקֵנות, חוששות, מן האש אל הצינור שלא חדל לִפלוט שם זֶרֶם. "אִילִי אִידוֹ פִיל מַיֶה מוּש מִיתְל," אמרה, "אִילִי אִידוֹ פִי נָאר" (שהוּא פִּתגם עתיק-יומין: "לא הרֵי מי שֶיָּדוֹ בּתוך מים כּמי שיָדו בּתוך אש").
אנחנוּ, הקטנים, צָפינוּ בָּאש מִמרחק בּטוּח. לא תופסים כּי תוך רגע נִלמד מִקָרוב כּי אין שוּם מרחק בּטוּח מִצִּדקת אותו פִּתגם. רתוּקים לְתִפארת-ההרס הזאת, לִזְדוֹנָהּ הססגוני המְמַגנֵט כִּטרַאנס היפּנוֹטי, הִנַחנוּ לו לִמְחול-שִבעת-הצעיפים הפּרא להִתעַנטֵז כּמו שוּלמית מוּל הורדוס המוּקסם. בּכל ילד טמוּן איזה נֵירוֹן קטן, פִּירוֹמָאן חבוּי, לָטֶנְטִי, גֶן סמוּי של פּרוֹמתיאוּס. כּלוּם היה זה לראשונה שנחשֹפנוּ לכל מדוּחי הלהט – לא פּתילה בַּמִטבּח או טַבּוּן בּחצר, אלא כּל המִפלצת כּוּלה? עמדנוּ אפוא מאחור בּעיניים דומעות מעשן, מאֶכּסטאזה (אני – בּסנדלים שקָטְנוּ על לוּטפִי, ליד הקיר; לוּטפי עצמו – ליד סבתא עַרטוּל, לִצדדיו שני דליים של מיים; חנא וחדיג'ה, יחֵפוֹת, על הגזוזטרה; וסוּעָאד הקטנה, של פאריד ושל נאג'יה, עִם חַאלֶד הפעוט, ראשם שָעוּן לַמעקֶה).
האש, בִּשקיקת נמֵרים מפצחֵי עצמות שהֵריחוּ כּבר מֵיחַ, כּיסחה, ליחכה בַּחוחים, מתַמרת אל על רְעָלוֹת של עשן. כּלוּם היה זה אותו הצינור שזָּקַף מוּלהּ ראש כְּמין צפע צְמֵא טֶרֶף, שהִזכּיר לי לְאור נַחֲשֵי-הדלֵקה את העַז בּנחשים כּוּלם? קראוּ לו – או כּך לפחות הֶאֱמינה פָטִימָה טוּקָאן, הגננת – "לוּס", שֵם מוּזר לְנָחָש אך בּכל אגדה יש מין קסם מוּזר. הבּדוּאים בּהרי שומרון סיפּרוּ כּי מידות-ענק לו: את כּל בּיקעת עַסְכָּר, היא עֵין-סוּכָּר, אִכלסוּ פּיתוּלי גחוֹנוֹ. מֵאַחַר שבּלע אנשים כִּזבוּבים נִתחכּמוּ לו והֲרָגוּהוּ. שבט שלם של גִ'ידְעָן (עזי-נפש) נִדרש לאותה משֹימה. את שיניו (שהן "נַאבּ" בִּלשוננוּ) עקרוּ לאחר שהוּדַח האֶרֶס. כּל שֵן אדירה היתה, כּך נִשבּעוּ, כּחרבּוֹ של סאלאח-אַד-דִין. לאות ניצחון, ואפשר כּקמיע, תלוּ את שיניו על השער, שער העיר שקראוּ לה לזֵכֶר ה"נַאבּ" של ה"לוּס" בּשֵם נַאבּלוּס...
"הרוּח מתחלפת," קראה נאג'יה, דאוּגה, "בִּמקום מהצד שפּוֹנֶה לָעיר זַארקָה, עכשיו בּדיוּק מִלהיפך." היא כּינתה מאז צאת בּעלה, דוד פאריד, עם אחִיו, הלא הוא אבּא, אל הַקֶמְפּ אי-שם בּזַארקָה, כּל שנִראָה לה כִּצְפוֹן-מִזרחית מִבּיתנוּ "העֵבֶר של זַארקָה". כּך חילחלה עצבוּתה של אישה צעירה שנותרה ללא בּעל, היא וּבִתהּ, אל שיגרת הדיבּוּר שעיצבוּ חֲסָכֵי הבּדידוּת. אנשים, גם אִם כּלל לא מִדעת, לָשִים את שֹפתם כִּבְצֵקָן של הפִּיתות: כּמו הבּצק, גם מילים מקבּלות את טביעת אצבּעותיו של הנחתום הלָש אותן.
ואכן, בּו בָּרגע פּלש לו מִדְּרוֹם-מערב אותו פֶּרֶץ של רוּח. מה שהִפשיל לעֶברוֹ של הבּית, פּתאום, בּלורית אש ועשן. אמא וסבתא עַרטוּל עיניהן כּבר אמרוּ כּוננוּת מִסתמרת. לוּטפִי טילטל טילטוּלי קוצר-רוּח קצוּבים את חֶלקַת הצינור.
ואז, לא זוכרת מתי בּדיוּק, נתרחש והִרעִים אותו נֶפֶץ. דומֶה: האוויר מִתפּלץ מִשָבָץ מהדהד של חזה-אדירים. עד שהִספּקנוּ לצעוק – צעקה נוראה, חייתית, מטורפת – היה כּבר צְעיר-הבּנים, אחי חַאלֶד, כּוּלו מפורק לגורמים. מאוּחר קצת יותר נסתבּר כּי חמק מעֵינָהּ של סוּעָאד, רק לרגע. אף שסוּעָאד, שהִשגיחה עליו כִּביכול, פספוּסונת אף היא. אנחנוּ, אני וחדיג'ה וחַנָא, נִראֶה כּי הוּסחה דעתנוּ מרוב שרוּתקנוּ, בָּרגע ההוּא, לקיסמי פנטאזִיַּת האש. בּחשבּון חכמים-לאחר-מעשֹה, חשבּונם של כּל שוֹטֵי ההצתה המאוּחרת, הוּבהר כּי גם חַאלֶד הוּסחה דעתו – לא לָאֵש, לְאטראקציה שונה. היתה שם, גילינו כִּכלות הזוועה, מחסנית (של פאריד או של אבּא). איך הגיעה לשם? לַרחמן היושב בַּמרומים פִּתרונים וּתשוּבות. אבּא אף פּעם הרי לא הִרשה שוּם מגע עִם תחמושת או נשק, לא לַנשים שבּבּית ולא לַקטנים, וכמוהוּ פאריד. האפשר שדווקא אַבְּיַד, הכּלבלב הלבנבּן שטיפּחה סבתא ערטוּל בּחֲצֵרהּ כּמין קמיע, נִתקל בּמחסנית זו בּאותו מיטווח זָנוּחַ ואיכשהוּ נשֹא אותה אלינוּ בּשיניו? מה שאנחנוּ קוראים "השערה" הוּא תמיד רק ניחוּש, קאלאם פאדי. המִקרה העיוור, השֹטני, הבּרוּטאלי, תמיד מיטיב לראות יותר מִכּל ההשערות. גם ועדות-חקירה לאחר כּל אסון הן מִשֹחק בּנִדמֶה לי. שוּם לקחים לא יחזירוּ לְאֵם שַכּוּלָה את שאין לו מחיר. מה שבּרוּר הוּא שכּל העניין לא ארך אלא הרף-של-עין. עין שלא תִפקדה בַּמקום וּבַזמן הנכון כּראוּי. החיים – מיום ליום אני לומדת לֶקַח מר זה – הם תמיד מַרְבֵּי-דברים, כּמו אִימָאמֵי המִסגדים. מה שאין כּן המוות, הוּא שֹיא הקיצוּר: טלגראפי, קומפּאקטי וציני. אין הוּא צריך את רשוּת-הדיבּוּר כּי האֵלֶם שלו – סוף-פּסוּק. מה שעשֹוּ כּל קִסמֵי אותה אש לעינינוּ, אני משערת, עשֹה אור-השמש בּכל מדוּחיו לעיניו של אחִינוּ המת. מחסנית-כּדוּרים עזוּבה בּחצר לאור שמש קיצית היא מלכּודת. יש פּיתוּי מתנוצץ, שקשה לעמוד בּו, בִּבְרַק הכּדוּרים שכּמו אומר לַילד: "קח!". מי שאיננוּ זוכר את ילדו, או עצמו כּשהיה הוּא עוד ילד, מועך את חוטמו אל חלון-ראווה ותובע: "אֶת זֶה! אֶת זֶה!" – איננוּ מבין כּי תמיד, בּעיניו הֲלוּמוֹת-האֶקסטַאזָה של ילד, כּל העולם על שִפעת גילוּייו – אנשים, רעשים, או מַראות – אינם אלא חנוּת-צעצוּעים, דֶלִיקָטֶסִים, ולוּנה-פּארק והוֹקוּס-פּוֹקוּס בִּנשימה אחת. כּיוון שזָכַר האוּמלל הקטן, במוחו של פּעוֹט בּן שנתיים, כּי אנוּ, אֶחָיו, מלקטים בִּשקיקה תרמילים וּקליעים לאין ספור, הושיט את ידו בּין סוֹרְגֵי מעקה הגזוזטרה הנמוּכה אל החצר צפוּפת העשֹב, וּמה שהִבהיק שם, מזמין וּמדיח, זימן לו מיד את קִצּוֹ. כּלוּם הִספּיק להושיט את ידו הקטנה, החופנת אטראקציה שֹטנית זו, אֵלַי, אל חדיג'ה או חַנָא או לוּטפִי, ממתין לִשבחים ותודה? מה שבּטוּח היה שם רק זה שההר לא הלך אל מוּחמד. האש, לעוּמת זאת, הלכה (אִם לא רצה) הַיְשֵר אל אותה מחסנית. עוד תמימוּתו של אחינוּ לופתת אותה הפתעה ממוּלכּדת, חמש אצבּעות קטנטנות לופפות חמישה כּדוּרים נוצצים, נִמְחָה פּוטנציאל-החיים האצוּר בּו, בַּילד, שלא יתממש כּבר, מִפְּנֵי פּוטנציאל-האובדן האצוּר בַּקליעים, שמוּמַש, וּמיד. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב יודע: מִכּאן, מאותה הכּספּית הרועמת, זה חי בּי מאז עד היום: האש האוחזת בַּכּל, משֹחקי האחים, העשן בּעיניים, האח הקטן שסופו לשלם בּדמו על סִכלוּת הגדולים.
תוך פּחות משבוּעיים חזר ונִשנָה השִלוּש הנורא, הפאטאלי: האש, התחמושת וּמי שנִלכּד בּרִשתם הבּוערת – אבי. הוּא צֹרַף אל כּוחות הליגיון שהוּטלוּ, בּפיקוּד גְלַאבּ פֶּחָה האינגליזי, אל מוּל אותו רובע שבּו הִתבּצרוּ אֲחֵי אמא, ה"חַארְת אֶל יָאהוּד". מִמרוֹמֵי טרשיו של גַ'אבֶּל אַל זַיְתוּן, בּשצף-קצף, כּתשה הארטילריה את שֹרידי עמדותיהם. אבל משהוּ לא-ייאמן הסותר כּביכול את חוּקיו של הכּובד השיב מִשם אש מתוך סְטֶנִים דפוּקים וקוּפסות-שימוּרים מִתלקחות.
אֵלוּ הוּטלוּ שם, גדוּשות חומר-נפץ, על תֶקֶן מפוּבּרָק של רימונים תוצרת-בּית, מעומק כּוּכים חסוּיֵי שֹקי-חול, בּטיווּח מזהיר, דייקני. כּל מאמציו של הליגיון, אֶלמַד לדעת מקץ שנים לא מעטות מִמִּי שהיוּ שם אז, לפרוץ לִתחוּמוֹ של ה"חַארת אֶל יָאהוּד" מִתוך שער-ציון לא הועילוּ, מִכּל מקום לא עד הבּוקר ההוּא בּו נוּפּצוּ מוּל עִקְשוּת היָאהוּד. משהוּ גבוּלי, שבּין גבוּרה להִתאבּדוּת (שלוּלא הִשתייך לַיָאהוּדִים הייתי קוראת לו ודאי "פידָאיוּנִי") עיכּב שם עוד רגע, עוד רבע-שעה, את שֶשוּב לא ניתַּן עוד למנוע. אך עד שפּרץ הליגיון לִגבוּלם עוד גָבוּ נִתקפיו מחיר רב.
היה זה, שמעתי אומרים, בַּקָּצֶה הצפוני-מזרחי של הרובע, ליד בּית-הכּנסת "תפארת ישֹראל" (או בִּשמו העממי, הפּופּוּלארי, "ניסן בֶּק"). כּוח מוּגבּר של מיטב רוֹבָאֵי גלַאבּ פֶּחָה הסתער כּשַארקִיָה: דְרום-מערבה, לאט אך לָבֶטַח, בִּסבַךְ קירות-אבן קורסים. אבּא הִרכּין את ראשו בּעוברו בְּפִרצה שפָּעַר איזה כּותל. איש לא יכול היה כּלל לשער מה יקרה לו בָּרגע הבּא. אבל אז, בּעיתוּי לא צפוּי, כּשהֵרים את ראשו והֵחֵל רץ קדימה, אירעה הפּגישה שקבע הגורל בין לִבּוֹ וכדוּר יהוּדי.
כּלוּם נוֹרָה הקליע ההוּא מן הסְטֶן של אחד מאַחֶיהָ של אמא? אַחֶיהָ, שדם היָאהוּד העיקש הוּא דמם שלהם ושלה? כּלוּם היינוּ, בָּנֶיהָ, פִּריוֹ האסוּר, המוּרעל של עץ-חוסר-הדעת? כּלוּם שְׂפָתוֹ השותתת של לוּטפי אחי שפּצעוּ בּני כּיתתו בִּשליחוּתה של השִׂנאה – היה רק טיפּה מִמחירו של טירוּף בּו כּוּלנוּ זובחים לו, לַמֹּלֶךְ, שְלַל קורבּנות בְּשַׂר אדם ללא גבוּל, מִצדדיו השונים של הגבוּל? שֶמִּי שצעק לו: "ג'יהאד! ג'יהאד!" ידע מה צעק, וַּאַבּוּהוּ. שגם הטִמטוּם הוּא קליע, אפילוּ יָרוּהוּ פִּיות ילדים. אני מיוּאשת מפּני שאני מזכּירה את הורַי ויודעת: על שִׂנאה משלמים בְּעולם זה בּיוקר, אבל על אהבה, כּך מִתבּרר, הרבּה יותר. "אמא שלךָ," צעקוּ לו ללוּטפִי, "היא בּינת-אֶל-יָאהוּד, בּינת-אֶל-מַאוּת!" מי אני: בּינת-אל-יאהוּד? בּינת-אל-עַרַבּ? וּמי בּי רוצח את מי? כּלוּם לכן נִלחם אבּא שלי כּנמר, לכַפֵּר על פּשעי אהבה זו? כּלוּם לכן חוֹררוּהוּ דוֹדַי בִּקְליעם, על חֶטאוֹ בִּגזילת אחותם? אימא שלי, שבּגדה בּהוריה בּשל אהבה מקוּללת. ששברה את לִבּם לִרסיסים כּאותם רסיסים של רימון מִסוּג Mills.
אני זוכרת אותה: אחרת, לא כּמו כּל אימא. כּאילו אורחת בְּבֵית-עצמה, או דיירת-מִשנֶה. מצוּיה תמיד כּאן-ולא-כּאן ונוכחת אך גם, בּה-בָּעֵת, נעדרת. מי שהִמציא את השֵם "נוכחים נִפקדים" לא שיער מעולם שיש נוכחים שאפילוּ בִּשעת נוֹכחוּת נִשמתם כּמו נִפקדת, כּאילו נושמת אוויר של זרים או פּורצת לִתחוּם לא שלה. יש אנשים שהם כּמו מִתפלֵחַ כּזה, בּלי כּרטיס, לַקולנוע: על קְצֵה-המושב, כּמו עוד רגע יבוא הסדרן ויכריח לקוּם. ואימא היתה מִתפלחת כּזאת, רְהוּיָה, נוכריה, לא בּת-בּית. על קְצוֹת בּהונותיו של מאמץ לא להפריע, של איזו הִתנצלוּת לא מפורשת שהיא כּאן.
וזוכרת מיני מִנהגים שלה, כּן. מוּזרים. כּמו של ארץ אחרת. נרות לבנים בּערבֵי יום-אַל-סַבְּת, שהִגירוּ דִמעות שעווה. וּפעם אחת, יחידה בַּשנה – בַּלילות הקרים של החורף – שמונה ערבים של נרות בִּמנורה משוּנה, של שמונה פּמוטות. מאוּחר מִזה, כּשכּל עמאן עוֹטה שִׂמלת אביב, כּשכּל האוויר בִּשכוּנת אִישְמִיסַאנִי מַסטוּל מִפּריחה עזת-בּושֹם – שבוּע שלם שאין פִּיתות בַּבּית, לא פּת טבוּלה בּסַאמְנֶה, לא רקיק בּזעתר. רק גיליונות חֲרוּרִים של בּצק שהיתה אוֹפָה על פּח, אך לא בַּחוּץ, שלא יִראוּהָ. כּמו הִשתייכוּת למיסדר חשאִי שרק היא לבדה חֲבֵרָה בּוֹ. כּמו של חיים בִּגנֵבה, בּמחתרת, בּמִזוודה מוּברחת, עִם תחתית כּפוּלה, סודית. מי היוּ סבּא וסבתא שלי, מִצִּדָּהּ, מעולם לא ידעתי. רק שנים לאחר-מִכּן, כּמו פּירוּרֵי המצות שאפתה בּהסתר, נִגלוּ לי קצת פֹּה וּקצת שם רסיסים של מֵידָע שצירפתי, כּמו פַּאזֶל. אז, כּשהבנתי שסוד זֶהוּתה הוּא בּעצם גם סוד זֶהוּתי.
אמרוּ שאביה היה כּזה "מוּפתי", אך "מוּפתי" שלהם, של היָאהוּד, מִזן אחֵר. ששברה את לִבּו כּשבּרחה עם אבי ולִבּוֹ שָבַק חיים בַּקליניקה של ד"ר וַאלַאךְ. שבוּע אַחַר שנִקבּר, כּך אמרוּ, הִתדפֵּק על דלתם בַּאבָּא בַּאשִי. "דברים מוּזרים," כּך סיפּר הקבּרן, "נִתגלוּ מוּל קִברוֹ של הרב." לפנות ערב, בּבית-העלמין על ההר, בּגַ'אבֶּל-אַל-זַיְתוּן, דקה לפני סגירת השער, עצרה מוּל הפֶּתַח מונית והורידה אִישה בִּשחורים, רעוּלה. כּשאמר הקבּרן: "מצטער, מאוּחר. אנחנוּ כּבר סוגרים, יא סִית. תבואי מחר בַּבּוקר." – שלפה אותה גברת בּלי אֹמֶר שטרות אחדים מארנק ממורק. זה, הבַּקשיש שנתנה לו בּלי הגה, היה קצת מוּפרז, קצת מפתיע. רק שקבּרן לעולם אין לו עודף בּכסף, אמר, ודפיציט בְּהפתעות. שאל אפוא חֶרֶש לְשֵם המנוֹח ואץ לזַהוֹת את הקבר. היא פּסעה אחריו צייתנית, כּך סיפּר, במין הַס שהחריש את אוזניו. כּל אותה עת עוד הִמתין לה הטאקסי כּמו סוּס לרוכבו, מוּל השער. כּאילוּ הוּסכּם על הכּל עוד מִקודם, כּמו קשר-קושרים מחתרתי. דקות אחדות עוד עמדה אלמונית זו מוּל תל-העפר התחוּח. כּתפיה דקות, מרטיטות כּמו ענף בּסוּפה, כּמו מיתר קל של עוּד. על רקע לובנן של אלפי מצֵבות, וּבִפרט בִּשחוֹרם של בּגדיה, בּלט הֶריונהּ גם מִתחת אותו מעיל-חורף שבּו נִתעטפה. כּשהבין שרוֹצָה כּי יניח אותה לבדה, הִתרחק לו, דיסקרֶטית. רוח קרה רעתה בַּשמיים עדרי עננים צמרירים. כּשחזרה לַמונית וראשה מִִשתוֹחֵחַ, טִפטף, כּמו דומע, הגשם. בּיום-המחר, בּעוברו מוּל הקבר, הִבחין שם בּזֵר של יסמין.
הֵרָיוֹן זה, לוחש בּי קולו של תִרגוּם משפּחתי בּגוּפוֹ של הסרט, היה אחִי לוּטפִי, ששֵש, שֵש וחצי שנים לאחר מות סבו – למרות דבֵקוּתוֹ בִּפסוּקי הקוּראָן, דמיונם של פּניו לִפנֵי אבּא, שנותיו בּחוות-האילוּף של חאוואג'ה מוּעַלֶם – הוּכָּה כִּיהוּדי. חדיג'ה וחַנָא הקדימוּ אותו בּאותה הִתנסוּת, כַּידוּע. או שמא הידוּע לא היה כּל-כּך ידוּע וכל הזמן שתק (מִגאווה? חֶרפּה? שתיהן?). אך בַּיום, אותו יום, בּו חזר וּשֹפתו חתוּכה, מחצר בּית-הספר, יצאוּ הדברים, כּמו אותו טִפטוּף דם על חזֵהוּ, לפתע, לאור. כּל זה הלך והחמיר עִם הַחְמֵר הקרבות, לאחר שֶמֵּת אבּא. כּכל שגברוּ היאהוּד בּחזית כּך היינוּ יותר לִמשיסה. הנַאקְבָּה, תבוּסתנוּ אז, בּ-48, הפכה חלומות ניצחון (אִינְתִיסָאר) לחֶרפּת מַפָּלָה (אִינְכִּיסָאר). כּל זה בּיקש לו מוצא, שֹק-אִגרוּף, שְׂעירים לעזאזל, והם מצאוּ כּל אלה בָּנוּ. אין אכזרי מִנִּקמת החלש בַּחלש אף מִמנוּ עצמו.
יום אחד שָבָה חדיג'ה בּוכה וגם היא – חבוּלה ושותתת. חַנָא, נצמדת אליה וּשני ילקוּטים בּידה, רטטה. -"מה קרה?" שאלה אותן אימא ועִם שאמרה זאת מיד גם הֵבִינָה. מהירוּת האימה, אותה ספַּאזמה של קֶרַח, עולה אף על זו של הקול. חנא שתקה וחדיג'ה קינחה דִמעתה בּכף-יד מאוּגרפת. כּמו בְּאגרוף זה, נותר בּה הדֶמַע בַּחוּץ והזעם בִּפְנִים.
"שאלתי אתכן מה קרה?" הֶאֱפִיל איזה צל על מִלֶּיהָ של אימא. חנא הוסיפה לשתוק אך חדיג'ה, כּמו סכר סדוּק, הִתייפּחה. אני זוכרת את בִּכְיָהּ של אז כּמו כּאן וּכמו עכשיו. בֶּכִי של פּקק שנחלץ, של שסתום שפָּקַע, של קיר-סֶכֶר נִסדק, מִתבּקֵע. רק לפני כּשעה, בַּשיעוּר היומי בְּקוּראָן עם הגברת זֵיְתוּנִי, בּיקשה המורָה שפּירשה את הנוסח "דִין אַללָה בְּסֵיף", דוּגמאות. עומדים היוּ בַּ"סּוּרָה" הקצרה 108, זו העוסקת בַּמֶה שצפוּי לאויבי הנביא – דין כָּרֵת. "אכן, הענקנו לךָ רווחה וגם שפע," אומרת ה"סוּרה", "לכן הִתפּלֵל לְאֵלְךָ ויהא שֹונאֲךָ מבוּתר וכָרוּת." מאחר שהסַיִף, כִּלשון-הרע, מבתֵּר כַּידוּע בּלי הרף; וכיוָן שמיד לאחר אותה "סוּרָה" נִדרש הנביא לַכּופרים – לא ייפּלא אִם ניצת בּו בּצֹאן-מרעיתה של הגברת זֵיְתוּנִי, זיק של רישעוּת חילונית בּיותר בּהֶקשֵר תיאולוגי כֹּה דק. "חנא וחדיג'ה למשל," קראה מַריוּמָה, מי שנודעה כּמלכּת-הכּיתה וּבִתּוֹ של ספסר מפוּרסם, "יש להן אימא שהיא הרי בּינת-אל-יֶאהוּד מִלידה, בּינת-אל-מַאוּת. כּל היָאהוּד הם כּופרים בּני כּופרים, אז אִם כּך זו דוּגמה למופת."
לרגע נִתקרשה שם בַּכּיתה שתיקה רועמת, מין אֵלֶם שקוּף ושביר כִּזכוּכית שכּל הגה עלוּל לנפּצוֹ. אפילוּ הגברת זֵיתוּני, שלא כּדרכּה כּמו שוּתקוּ שִׂפתותֶיהָ. מרוב הפתעה? מִגסוּת-הניסוּחַ? מִפַּחַד להגן על תלמידות חסרות-מגן? שאר הבּנות נִסתמרוּ, מְצַפּוֹת לַבּידוּר שעוד רגע יגיע. אפילוּ בּעיר כּמו עמאן אין רואים הצגות תיאטרון בּחינם. השֶקֶט, דחוּס וּקפיצי כּכדוּר על חֶלקת מִגרשהּ של חדיג'ה, הִמתין לה לזו, שתִבעט בּעיטה של עונְשין או תוֹדֶה כּי נוּצחה. גם לָאֵיבָה כַּידוּע יש קוֹד מסוּגנן וּמיבנה דיאלוגי: קודם הִכנסתי לָךְ זבֶּנג בּתורי ועכשיו זה, חַבִּיבְּתִּי, תוֹרֵךְ. חדיג'ה, חיוורת מאוד, מִתנשמת מאוד, לא בּיטלה שם גם רגע. "אימא שלנוּ איננה נושֹא לְשיעוּר בּקוּראָן," מָחֲתָה. "אבל פֶּה מלוּכלך יֵש לרחוץ בּסַבּוֹן, כּדברי המוֹרָה להיגיֶנָה, וכוּלם מכּירים חנווני שמוכר גם סבּון (בִּמחירי ספסרוּת). אבּא שלנוּ נפל בּאֶל-קוּדְס כּגיבּור הלִגיון, יא מַריוּמָה, כּשאבּא שֶלָּךְ הִצטיין כּגיבּור בּחזית של השוּק השחור..."
כּשחזרוּ, בּאיחוּר ניכּר, אל מאדאם זֵיתוּני, עשתונותיה – היתה כּבר מַריוּמָה תולשת שֹיער לַכּופרת חדת-הלשון. חנא, זריזה לא פּחות, נחלצה לעזרת אחותה המוּתקפת. תוך רגעים מוּעטים נהפכה הכּיתה לזירת היאבקוּת. עכשיו, שהשתיים בַּבּית ואימא חובשת את מצח חדיג'ה, הושיבה אותן על ספּת הסאלון ועירתה לִגרונן וָלֶרְיָאן. עד שתִפעל התרוּפה את שלה נִזכּרה בְּתֵרַאפְּיָה נוספת. קינחה בּמִטפּחת דִמעה מכּל עין וסחה בּסִגנון "קָאן יָא מָא קָאן" (הָיֹה הָיָה):
"הָיֹה היתה מֵעֵבֶר לפִסגות הרי החושך" (אהבנוּ לשמוע אותה מְפַנְטֶזֶת כּך, כּל דִמעותינו קפאוּ) "ילדה קטנטנה שֶאֶת שמהּ כּבר שכחתי, נִקרא נא לה כּאן בִּינְת-אַבּוּהָ. אבּא שלה, איש נכבּד, איש רב-חסד, אהב אותה יותר מהחיים שלו, בּלי גבוּל. פּעם נסעוּ בּינְת-אַבּוּהָ ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ, לנאבּלוּס, לראות את חִיזָאן-יַעֲקוּבּ, מִסגד גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, תפארת העיר. שם, בַּמקום שעליו מתנוסס המִסגד המוּפלא, הגבוה, ראה יַעֲקוּבּ, בָּעיניים שלו, את כְּתֹנֶת-הפּסים של יוּסוּף בּנו טבוּלה בְּדם."

כּאן היתה אימא סוטה אל מִשעול מִסתעף, אל חיי אותו יוּסוּף: איך קינאוּ בּו אֶחָיו, איך ירדוּ לחייו, איך קִנאה ושִׂנאה הן מין זוּג. אך מיד היתה שבה אל גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, אל רוּם המִסגד, אל האֶבֶן, זו שבִּכתב שומרוני חקוּקים בּה עֲשֶׂרֶת דִבּרותיו של נֶבֵּי מוּסָה, אות בּאות. "אֵלֶּה, השומרונים," שמעה בּינת-אַבּוּהָ מפִּי אַבּוּ-בִּינְתוּ, "היוּ מקריבים קורבּנות על ההר הירוק הזה, גַ'אבֶּל-אַ-טוּר."
"מה זה קורבּן?" שאלה הילדה.
"זה בַּקשיש שנותנים לו לְאַללָה."
"בּקשיש בִּשביל מה?"
"בִּשביל מה שחטאנוּ לו. כּל בּנאדם יש לו חֵטְא..."
בּחג שאוכלים בּו אותם גִליונות של בּצק מְחוֹרָר בִּמְקום פּיתה, היוּ מקריבים על ראשו של ההר ההוּא כֶּבֶשֹ, או גדי, או טָלֶה. "אלה, השומרונים," שמעה בִּינְת-אַבּוּהָ מפּי אַבּוּ-בִּינְתוֹ, "אומרים כּי ההר מקוּדש עוד אפילוּ יותר מִמָדִינַת אֶל-קוּדְס."
"זה נכון? שאלה אז חדיג'ה, עיניה עדיין סמוּקות מן הבֶּכִי, "שנַאבּלוּס קדושה עוד יותר מאֶל-קוּדְס? או אֶל-קוּדְס היא הכי מִכּוּלם?"
אימא פלטה אנחה חרישית ואמרה מִקֵץ רגע של אֵלֶם: "מה הכי? מי הכי? ה'הכי' היחיד זה של מי שנִשחט כּקורבּן."
אנחנוּ, הקטנות, לא הבינוֹנוּ מה היא סחה. אך משהוּ קריטי, אישי להביך, נצטלצל בּקולה שהִרטיט.
"מי היתה הילדה, בּינת-אַבּוּהָ?" שאלתי, "ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ?"
"מה זה חשוּב?" אמרה אימא, כּועסת. אבל – בּעיניים לחוֹת.
"זה אומר שאני הקורבּן של מַריוּמָה הנַאחְסִית?" זרקה לה חדיג'ה, "למה שאימא שלי מאֶל-קוּדְס ושלה היא מִכּאן, מעמאן?"
"אַתּ לא קורבּן של אף אחד," נשקה אותה אמא על לֶחִי, "וּמי שיפגע בָּךְ הוּא כַּאלְבּ אִיבְּן כַּאלְבּ וכֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ, תמיד." זַעַם של אֵש מְכַלָּה קוֹצֵי-פּרא חילחל בּקולה שהִגבִּיהַ, לא כּדרכּה, אל אוקטאבה שבּה מגינות לביאות על גוּרָן. "וחוּץ מִזה," הוסיפה כּמו אחת שלא נִשארת חייבת שוּם דבר לשוּם אִידְיוֹט, בּשוּם פָּנִים, "אין בּעולם עיר קדושה כּמו אֶל-קוּדְס, לא עמאן ואפילוּ לא מֶכָּה. רק שאֶת זה לא צריך להגיד. רק לשמור, כּמו מזכּרת, בַּלב..."
רק שגם זה לא חסם את הרוע, חומת-השִׂנאה רק גבהה לה. כּמו החוחים שֶגָּאוּ בּחצר, כּמו עשן הדלֵקה ההיא, אז. עכשיו, שהלב מעלֶה בּי גֵירַת-זיכרונות וזה שוּב ערב-פּסח, לא רק אותם גיליונות של בּצק נעשֹים חֲרוּרִים, גם הלב. תחת השמש הזאת המִזרח-תיכונית, המַכְוָה, הקופחת, לומדים ילדינוּ לִשֹנוא זה את זה עוד לפני שלמדוּ קְרוֹא וּכתוֹב. כּך שכּוּלנוּ חיים עוד בּבית עבדים, עבדוּתנוּ לַסטיגמות, גם כּשרואים יַעֲקוּבִּים רבּים פֹּה את כְּתֹנֶת יוסף טבוּלת דם.

(מאחר שקטע קצר בלבד מסיפור זה שוּדַּר בשבת האחרונה ב"קול ישׂראל" אנו מביאים כאן, לבקשת מאזינים וקוראים, את הסיפור במלואו).