מתוך הרומאן "המושבה שלי"
בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל כליל ולא יודפס יותר
 
יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.
כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הכיכרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.
למחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:
 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"
דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.
 
אהוד: גיבור המעשה, שהתרחש בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, כפי שנמסר לי הסיפור בעל-פה, דומני מפי אבי בנימין, היה הפרדסן ר' מרדכי משה סימקין. הוא נולד באוריציה שברוסיה בשנת 1879. למד בחדרים ובישיבות. היה מעורה מגיל 15 במסחר. במרוצת השנים ריכז בידיו את אספקת החוטים לעשיית השקים לסינדיקט המלח ברוסיה. אחרי פרוץ הפרעות עלה ארצה בשנת 1906, התיישב בפתח-תקווה. רכש בה את פרדסו של דוד ישראלית. השתתף בייסוד החברה לסידור השקאה, עבד בנמל יפו ותרם לשיכלולו. בשנת 1921 ייסד בית-חרושת לקרח. פיתח את נחלתו בפתח-תקווה. הקדיש מזמנו להסתדרות הציונים הכלליים, ל"לשכת הבונים החופשים" ול"קרן היסוד". אגף בספרייה ע"ש ספיר במושבה הנציח את זיכרו. הוא נפטר ביום כ"ב שבט תשכ"ז, 1967, והוא איש זקוף בעל עור כהה, גבוה, יפה ומלא חיוניות, וגילו קרוב לתשעים. רעייתו פרידה נפטרה בי"ד חשון תשי"ד, 1954.
ואולם עוד שנים קודם לכן נטש מרדכי סימקין אותה ואת פתח תקווה יחד עם גברת פתח-תקוואית מכובדת ששם משפחתה מקלף, ואשר גרה מולו ברחוב רוטשילד, והם עברו לגור בתל-אביב. חיה בתה, בת פתח-תקווה, היתה אשתו של האדריכל הנודע דב כרמי בתל אביב, והם ההורים של הארכיטקטים רם ואחותו עדה כרמי, (שלמדה איתי בתיכון חדש בתל אביב).
ילדיהם של מרדכי ופרידה סימקין הם – אברהם-אברשה, יואל, ועליזה אשת הגיניקולוג ד"ר אלפרד שוורצברד, שאחרי מותו נישאה לאברהם דינס. מפעל הקירור המשפחתי "אחוזות סימקין" בתל אביב פעל שנים רבות.
בכף ידי הימנית, בין האגודל לאצבע, ישנה עד היום צלקת מ"אפצס" נפוח וכואב שפתח לי בניתוח בביתו ד"ר שוורצברד ואחר-כך תפר, זאת לאחר שחזרתי עם כף יד נפוחה וכואבת ממחנה צופים שמח שבו ישנתי בחורשה מצפון לירקון. מעודי הייתי אלרגי לטבע. זו המורשת הפולנית שלי מצד אימי, ילידת לודז'.

מתוך: "חדשות בן עזר" 416 מיום 5.2.2009

אהוד: את מרדכי סימקין, סבא-רבא של שרון רז, זכיתי לפגוש בשעתו בבית בנו יואל סימקין בפתח-תקווה. יואל ויהודית [לבית וולפברג] היו ידידים טובים של הוריי, וחלק מפואר מחוג בני האיכרים בני הדור הראשון במושבה, ואני זוכר גם את בית הקומותיים היפה שלהם. יואל שפע סיפורים על פתח-תקווה, שבאחדים מהם השתמשתי, כמובן בשמות בדויים, ברומאן הנידח "המושבה שלי", שמלוא ערכו ייוודע רק באחרית הימים.
יהודית, סבתא של שרון רז, היתה בין השאר אישה יפה מאוד שאפילו זכתה בשנים האחרונות לתואר מלכת היופי של בתי האבות בארץ. היא גם היתה אופה עוגות בחסד עליון, וזכורה לי ביותר עוגת הלֵמוֹן-פַּאי שלה – בצק, פודינג לימון וקצף ביצים למעלה – שעברה גלגולים גם אצל חברתה, בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, ואם איני טועה גם אצל דודתי אחות-אימי רחלה זילברוסר, וכיום המתכון שלהן מצוי בידי אחותי לאה, וכל פסח, גם האחרון, היא מביאה לי ליום הולדתי עוגת "למון-פאי" ענקית וכולם נהנים ומקנאים בי.