על: שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח ליצור –
מאמרים על יצירתו הספרותית
מראשיתה ועד היום"
הוצאת הדים, 2013, 550 עמ'
שם הרשימה הזאת הושאל בפרפרזה משם מחזהו של ג'ון ג'יימס אוסבורן "הבט אחורה בזעם", שראה אור בשנות החמישים של המאה הקודמת. ובאמת, ממרום שנותיו – שמאי גולן הגיע ב-2013 לגבורות – הוא בהחלט רשאי להיות גאה במהלך חייו ובהישגיו הספרותיים: שמאי, יתום משני הוריו, מגיע לארץ בחוסר כול בגיל 14, נקלט בקיבוץ רמת הכובש, משרת בצה"ל כחייל וכקצין קרבי, כשהוא מייעד עצמו מנוער להיות סופר עברי בישראל, וזוכה מיד בהכרה: שמעון הלקין ואהרן מגד מעודדים אותו בכתיבתו, שני ספריו הראשונים זכו בפרסים האובייקטיביים ביותר שיש, כי כתבי היד הוגשו לשופטים בעילום שם, הלא הם פרס אשר ברש ובפרס אקו"ם. גם שאר ספריו זכו בפרסים (פרס רמת-גן, פרס עגנון, פרס ואלנדור, פרס ראש הממשלה, פרס חתן האור, וכן האותות – יקיר אגודת הסופרים, ואות הוקרה של אקו"ם; ראו עמ' 36-35, 395-187).
בספר שלפנינו כמאתיים פריטים, ולא רק מאמרים כמצוין בעטיפת הספר, אלא גם מחקרים, ידיעות בעיתונים, סקירות, ראיונות. מתוך השפע הזה הקורא למד שלא מדובר בסופר האוטם עצמו מהחברה ומתייחד עם יצירתו בדלת אמות, אלא באוהב אדם ותורם בכל מאודו לחברה. שמאי גולן אסיר תודה ליישוב בארץ ולמדינה על הדרך בה נקלט כשהגיע ארצה כאשר רק מלבושו לעורו. הוא מזדהה עם קבוצת היהודים שנשפטו בברית המועצות על כך שהתכוונו לחטוף מטוס כדי להתגבר על המחסום שהרימה ברית המועצות על אלה שרצו לעלות לארץ – הוא מצטרף לשובתי הרעב, ומצליח לצרף למוחים אישים מצמרת השלטון בארץ. הוא מקים ומנהל את בית הסופר בירושלים, משמש כנספח תרבות במקסיקו ובמוסקבה, כשאת פעילותו התרבותית בשני מקומות אלה תלאה הלשון מלהלל ולשבח. הוא יוצא לשליחות בארגנטינה, נבחר לכהן כיו"ר אגודת הסופרים בארבע קדנציות – ותקופת יו"רותו נחשבת לימי הפריחה של האגודה – וכל זאת כשהוא מפליא לכתוב יצירות שזוכות להערכה אדירה אצל שופטי הפרסים (כפי שצוין בקיצור לעיל; ראו פירוט בעמ' 395-387) ואצל ציבור הקוראים, הלא הם "באשמורת אחרונה" (רומן, 1963), "אשמים" (רומן, 1968), "מותו של אורי פלד" (רומן,1971), "בריחות למרחקים קצרים" (סיפורים, 1975), " השואה, פרקי עדות וספרות" (אנתולוגיה, 1976), "חופה" (נובלה וסיפורים, 1983), "המארב" (מבחר סיפורים, 1983), "מסעותיי עם ספרים" (מאמרים ומסות, 2005), "ואם אתה מוכרח לאהוב" (רומן, 2008). היצירות של שמאי גולן עובדו לרדיו-דרמות, לתסריטים ולמחזות ותורגמו לשפות רבות. אכן יש סיבה לשמאי גולן להביט אחורה בסיפוק ובגאווה.
כתיבתו של שמאי גולן היא ריאליסטית, ולעיתים נטורליסטית אכזרית, עם נגיעות קלות של אבסורד (שכן הנושא העיקרי של כתביו – השואה ומשקעיה בניצולים – נראה על פניו אבסורדי וכבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין!). הנימה הכללית של כתביו פסימית למדיי: הגיבורים אינם זוכים לגאולה, הם אינם מצליחים לדרוך על אדמת הארץ בגלל הקלגסים הבריטים, ואלה שמגיעים – נושאים בליבם זיכרונות נוראים שאינם מאפשרים להם להתערות ולהשתקם בארץ. חלקם הגדול מתאבדים או נהרגים בנסיבות הדומות מאוד להתאבדות. וכאן החידה הגדולה, שכן גורלם של הגיבורים שונה בתכלית מן המשתמע מקורות חייו של שמאי גולן עצמו: הוא חווה זוועות בילדותו – סבתו והוריו מתו בזה אחר זה מתשישות, מחולי, מרעב ובשל עבודת פרך. שבע שנים תמימות הוא רעב ללחם בדרכים ובבתי היתומים בטאשקנט ובווארשה. כשהגיע ארצה – לא היה עליו כל רכוש, ואפילו את יומניו, שהיו יקרים לו מפז, נאלץ לזרוק, והנה, בקיבוץ הוא פרח, ולימים הגיע להישגים אישיים וספרותיים אדירים, והוא אסיר תודה למדינה שקלטה אותו, וגם לדי-די-טי שבו ריססו אותו. הוא איננו מבין אנשים שמבקשים דרכונים אירופיים, אחרי מה שאירופה (ולא רק הגרמנים) עוללה לעם היהודי (ראו לדוגמה עמ' 473, 476). הקורא מתרשם שקורות חייו של שמאי גולן הן מסכת שלימה של הצלחות הממלאה את הלב אופטימיות וגאווה, ואילו קורות חייהם של גיבוריו, המתוארות ביד אמן, רוויים פסימיות (ראו לדוגמה דבריה של ארנה גולן בעמ' 50). ובפרפרזה ל"קוצו של יוד" של יל"ג, אפשר לשאול: סופר עברי מי יידע חידת חייך?
שמאי גולן איננו מוכן לסלוח, לא רק לגרמנים, אלא גם לפולנים, שם בנו הגרמנים את המזבח הגדול עליו הוקרבו אחינו למולך השנאה – לפולנים אשר אחרי המלחמה השתדלו לסיים את מלאכת הרצח של הגרמנים. שמאי גולן מתנגד לכל קשר תרבותי עם שני עמים אלה – כך לפחות הוא סבר לפני כעשרים שנה כשהתראיין אצל אהוד בן עזר (עמ' 444-425; ראו בעיקר עמ' 436; אהוד בן עזר חזר ופרסם את הראיון ב"חדשות בן-עזר" גיליונות 427, 428). בעניין הזה יש לי שאלה: אני מכיר חבורת גרמנים אוהבי ישראל הגרים בשטוטגרט וסביבותיה, המגיעים לארץ כמעט כל שנה כדי לעזור ולטייל בה, הם מבקשים לכפר על מעשי הזוועה שחוללו סביהם – האם צריך לדחות אותם היום, כאשר רבים באירופה מצביעים עלינו (מתוך רשעות, בורות ושנאה קמאית שלא פגה עם תום מלחמת העולם השנייה!) כעל יורשיהם של הנאצים?!
צריך לשבח את שמאי גולן שהביא בספר שלפנינו לא רק שבחים של חוקרים, מבקרים, שופטי פרסים ועיתונאים, אלא גם את ההסתייגויות שלהם מכתביו. אין סופר בעולם שהוא מושלם, ולא ניתן להשיג על כתביו. שמאי גולן עצמו מזכיר ב"מסעותיי עם ספרים" כי דוסטוייבסקי הגדול, שידע לצייר בצורה כל כך נפלאה את מבוכי הנפש של האדם, צייר את היהודים השנואים עליו בצורה שטוחה ושטחית. כנ"ל לגבי גינטר גראס ב"תוף הפח". יסולח לי על חוסר הצניעות, אבל גם אצל גאון הפרוזה שלנו ש"י עגנון מצאתי שפע של חולשות (חלקן דומות לאלו של דוסטוייבסקי – במהופך!), אותן פירטתי בספרי "עגנון ללא מסווה". ובאמת שמאי גולן לא חס על עצמו והביא את הביקורת במלואה (ראו עמ' 60, 80, 89, 94, 102,164, 166, 259, 287-286, 316, 457).
אני חושב שצריך להעריך את שמאי גולן על כך, ואני מודה שממש הערצתי אותו כשהשיב בתבונה להתקפותיה של שרה ליבוביץ'-דר. עיתונאים הרי יכולים להיות חסרי טאקט וחסרי גבולות, אבל דבריה של ליבוביץ'-דר הקשים גם בתחום האישי, גם בתחום הספרותי וגם בתחום השירות הציבורי (שמאי גולן היה אז יו"ר אגודת הסופרים), הפיקו ממנו תשובות זהירות וחכמות, והוא נמנע בשום-שכל מליפול לפחים הרבים שהמראיינת הועידה לו (עמ' 423-419).
כשמביאים 12-10 מאמרים על אותה יצירה (וכך נהוג בספר לגבי כל אחת ואחת מיצירותיו של שמאי גולן), בדרך הטבע יש חזרות וכפילויות, ונראה לי שאין דרך להימנע מכך, בעיקר כשמבקשים להביא את דברי המבקרים ככתבם וכלשונם, אבל יש בהחלט דרכים להימנע מחזרות לא נחוצות. לדוגמה: קורות חייו של שמאי גולן מובאות בספר לפחות תשע פעמים (עמ' 36-29, 170, 176, 204, 234, 344, 406-399, 458-452, 476-475). יש קטעים בספר שמובאים פעמיים, שלוש, ואפילו ארבע פעמים באותן מילים ממש: עמ' 44-41// 49-44; 68//70; 91-90//92; 109//110//112; 174//176-175; 170//176; 270//322; 322 למעלה//322 למטה;289//362.
יש להניח שחלק מהכותבים נקטו בכתיב חסר, אבל לדעתי, לא היה נגרע מדבריהם דבר אילו נקט הספר בכל הטקסטים בכתיב מלא (ראו המאמר של אנה דר עמ' 61 ושל י.פ. עמ' 195-194).
תקלה אחרת נוגעת בתארים של המחברים השונים – הספר משתדל לא לקפח שום בעל תואר אקדמי, אלא שהדרך הזאת הועידה לא מעט חתחתים: חמוטל בר-יוסף לא היתה פרופסור בשנת 1968, שנת כתיבת המאמר (עמ' 78); חיים נגיד לא היה דוקטור כשכתב את מאמרו ב-1984 (עמ' 226), לעומתו, ידידיה יצחקי דווקא כן היה דוקטור ב-2005, אבל תוארו אינו מוזכר; אדיר כהן ויהודה פרידלנדר לא היו פרופסורים בשנת 1968 (עמ' 93, 101); לעומת זאת, הוענק בספר ליוסף אורן תואר דוקטור שמעולם לא זכה בו (עמ' 361). בכתיבה ספרותית אין רבותא לתואר האקדמי: טשרניחובסקי הוא משורר ענק, וציון תוארו כדוקטור הופיע רק עבור מי שנזקק לשירותיו כרופא. כנ"ל לגבי תואריהם של לאה גולדברג דן אלמגור, יוסי גמזו, והרשימה ארוכה. המקובל הוא ששמות המחברים מובאים ללא תארים, ואם המהדיר עומד על כך, ניתן לציין אותם בראשי תיבות ברשימת המשתתפים שבסוף הספר.
אפשר לבוא בטענות על העריכה, אבל הספר בהחלט מלא וגדוש במידע מחכים, והוא מיועד לדעתי לאוהבי ספריו של שמאי גולן, אשר ימצאו בו ניתוחים, ביקורות וחוות דעת מלמדות. והרי לא קוטלי קנים כתבו את המאמרים והמחקרים המאוגדים בספר זה אלא מיטב המוחות בתחום ספרות ישראל – אזכיר באקראי מעטים מתוך רבים: חמוטל בר-יוסף, חנה יעוז, אדיר כהן, יוסף אורן, הלל ויס (שהביא בספר חיבור רחב יריעה ומושקע מאוד – עמ' 151-124), יותם ראובני, הלל ברזל, יוסף דן, חיים נגיד, ידידיה יצחקי, ירון לונדון, ארנה גולן, רוני סומק, אהוד בן עזר, ענת לויט, ארז ביטון, הרצל ובלפור חקק, משה בן-שאול, גבריאל מוקד, אייזק רמבה (שחיבר ביוגרפיה אמפתית מאוד – עמ' 406-399), יעקב בסר (כאמור, רשימה חלקית).
הספר מיועד, כאמור, לאוהבי יצירתו של שמאי גולן, אבל גם לתלמידי תיכון ולסטודנטים לספרות, להם הספר חוסך טרחה רבה – במקום לכתת רגליים ולחפש בספריות אחר מאמרים על יצירתו בכתבי-עת ובעיתונים מצהיבים – הם מוצאים כמעט הכול בכרך האחד הזה. אני הייתי בטוח שאני מצוי היטב ביצירתו של שמאי גולן – אך לאחר הקריאה ב"ואם אתה מוכרח ליצור", הבנתי עד כמה ניתן עוד ללמוד עליה, וכמובן שיצאתי נשכר מקריאת הספר.