רומאן
הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל

"אני מקווה מכשיר שלך בסדר,"
הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין,
"אלזו, מַאוּזִי, אאוף וידֶר זיין!"
והלכה.

פרק ראשון
הייתי אז סטודנט בירושלים

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג'ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.
כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מֵימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.
מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג'ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.
אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג'ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה.
הייתי שותה את הג'ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

פרק שני
עד שפגשתי בעליזה

עד שפגשתי בעליזה.
הייתי רואה אותה כל יום רביעי בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, במכינה לתלמוד של ד"ר שמואל ספראי. רעמת שערה האדמוני משכה מיד את העין אבל לא היה מי שיכיר בינינו. יום אחד מצאתי את עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות שבקומה השנייה של בניין מייזר בגבעת רם, ששימש אז כבית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטה; מיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, שהיו בנויים סביב חלל מרכזי אחד – והם מלווים בחרדת-קודש פרופסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד.
הנשיא השני יצחק בן צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במדרגות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, שבהם שכן אז מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.
עליזה ביקשה שאתן לה להעתיק את דפי השיעור הקודם. נתתי. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור, כשל מורה, ובקולה צליל של מיבטא ייקי. אכן היתה מורה, כך התברר לי מאוחר יותר, כאשר כבר גרתי בדירתה.
כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר ששאלה ממני את מחברת השיעור של המכינה לתלמוד הציעה עליזה שנתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר הראשון.
החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות שבהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, מעלה אדים לא נעימים של עור חם המתבשל בשרידי משחת-נעליים וגורם לי לחשוש משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים.
אחד התענוגות היחידים שהרשיתי לעצמי היה לאכול במסעדה הקואופראטיבית הזולה. בשעות הערב, באור קלוש, התקבץ בה קהל של חלכאים ונידכאים. מלצרית שמנה היתה עוברת מאחד לאחד ומפרטת את התפריט עד לגבורטענע קצ'קע, לברווז הצלוי. כאשר הזמנת ממנה את המנה היתה שואלת: "גבורטענע קצקע מחזה?" – טופחת על שדיה הענקיים, "או מתחתון?" – על אחוריה הרחבים.

עליזה התגוררה לבד בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית-אבן ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שזו עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן.
בהתחלה התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי קצת מפני שלא הייתי נקי ביותר בלבושי באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי שהרטיבות לא הירפתה מהסוליות שלהן. בחום של דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא-נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי עליזה יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל. בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליי ללמוד. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קירקרו במעיי כמו גיס חמישי אבל אני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ממנה ולשחרר את הרוח המנפחת את פיתולי-מעיי ומציקה לי בכאבים נוראים. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.
ואז אמרה עליזה, בסמכות הטבעית שהיתה אופיינית לה, "אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?"
הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. נידמה לי שזה היה החדר-ליחיד הזול ביותר בירושלים.
"באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!" אמרה ללא היסוס.
ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספרייה, למכונת-התפירה ולקרש-הגיהוץ. תקופה מסויימת השכירה אותו לסטודנט בשם גברוש. פתאום עמד לי. ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף. באותה הזדמנות סיפרה שבעלה-לשעבר עובד בלונדון בשגרירות הישראלית ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית רחביה. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במיטבח, ולהרגיש את עצמי אצלה כבן בית.

כשחזרתי לחדרי הדל ולאחר שהתפניתי לצרכיי זרקתי את עצמי על המיטה והתזתי שלוש פעמים בעיניים עצומות בגלל הקירבה הגופנית לג'ינג'ית ולריחותיה עד שנרגעתי וניגבתי את הקיר ואכלתי קצת גבינה עם לחם ואבוקדו ויכולתי לחזור לקריאת הרצאותיו של פרופסור איזידור לבונה על תולדות הספרות העברית שנדפסו בחוברת סטנסיל במפעל השיכפול של הסטודנטים.

המשך יבוא

הערה חשובה: הרומאן בדוי. אהוד בן עזר למד באוניברסיטה העברית בירושלים אך מעודו לא למד בה ספרות! – הוא רצה אמנם להיות סופר אך לא רצה שיקלקלו לו את הטעם! לכן למד אצל פרופ' גרשם שלום. ואילו את לימודיו בספרות עברית וכללית סיים בכיתות שביעית ושמינית במגמה ההומאנית (הספרותית) בתיכון חדש בתל אביב, אצל מורים מדור הענקים – יעקב בהט וטוני הלה.