לזיכרו של אלישע פורת

אָנָּא בּכֹחַ, אַת
אֵינֶךְ צְרִיכָה לְדַבֵּר,
אָנָּא בְּכֹחַ, הַחַזָּן
שֶׁבָּרַדיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:
אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ
יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.
לֹא זְמַן לִשְׁאֹל עַכְשָׁו
בּכֹחַ מָה? בְּכֹחַ אָנָה?
שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:
שְׁרֵיחַ שׁוֹשַׁנִים חַדְרֵךְ,
שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵךְ,

וֵאֱלֹהִים מַנְעִים מִמַּדָּפֵךְ.

"אנא בכוח", אלישע פורת מתוך "חושניה, המסגד".

היה זה בחורף הקשה, תרתי משמע, של מלחמת ההתשה בגולן, בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המשורר אלישע פורת, לוחם מילואימניק בפלס"ר שריון, עשה את דרכו באוטובוס מקונייטרה דרומה, ושמע ברדיו חזן המשמיע את הפיוט "אנא בכוח". אלישע פורת שמע בתדהמה את המילים, שחילחלו ללבו ופרצו החוצה בשירו. וכך סיפר על כך פורת:
"הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפס את אוזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו 'מלך האוקסימורונים' בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו. מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר: '...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו / בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה / שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך: / שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך...'"
הלוחם מתנחם, בשיר, באהבתו ובמפגש שלו עם אהובתו. האוקסימורון "אנא בכוח" מבטא את הניגוד בין אכזריות המלחמה בה השתתף, ורכות האהבה והתשוקה שהציפו אותו. המילה אנא של ה"אנא בכוח" מופיעה בשירו של פורת בשלושה ביטויים שונים. אָנָּא – לשון תחינה. אֲנָא – אני, בערבית. אָנָה? – לאן?

השיר פורסם בספר שיריו "חושניה, המסגד". הספר מקבץ שירים שנכתבו בימי הטראומה הגדולה של חייו של פורת, מלחמת יום הכיפורים, בה לחם בקרבות הבלימה בגולן ולאחר מכן בפריצה לגולן הסורי – "המובלעת" וחודשים ארוכים במלחמת ההתשה הקשה. הוא הרבה לדבר ולכתוב אודות המלחמה הנוראה ההיא, על שדות הקטל, על ריח המוות. ובתוך הטראומה הגדולה של המלחמה – טראומת המסגד בחושניה. אלישע היה בין הראשונים שהגיעו למקום, בו נגלה לנגד עיניהם המחזה המזוויע, של גופותיהם הכפותות של השבויים הישראליים שנרצחו בידי הסורים, ובהם יואל שליט, אחיו של נועם שליט ודודו של גלעד.

על הטראומה הזו, כתב את שירו "חושניה, המסגד":

חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בָּזֶלֶת מַאֲפִיר,
הַאֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּרִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָׁרְשֵׁי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאָט לְאָט וְנִבְקָעוֹת.
חוֹשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַשְׁחִיר.

את השירים שכתב במלחמה, פרסם במוסף הספרותי של "מעריב", בעריכת הסופר משה שמיר, ולאחר מכן קיבץ אותם בספר. כל חייו של פורת היו בצל המלחמה הזו, הטראומה של המלחמה הזו, אולי הלם קרב (הוא כתב לפחות שני סיפורים על הלם קרב, אך התחמק מתשובה ישירה לשאלתי אם לקה בהלם קרב. סיפורו "הסגן האילם" היה אחד ממקורות ההשראה למונולוג שכתבתי, שעלה במסגרת מחזה מקורי של התיאטרון הקהילתי בגולן, בו שיחקתי במשך שנים אחדות).
הוא כתב בעקבות חוויותיו הקשות שירים וסיפורים קצרים. הוא חי את המלחמה, אותה כינה "המלחמה הארורה ההיא," והרבה לדבר ולספר על מוראותיה. היא היתה מוקד חייו, היא היתה מוקד כתיבתו. על אף הטראומה, הוא המשיך לשרת שנים רבות במילואים, כולל במלחמת שלום הגליל, עד גיל חמישים. ואת סוריה הוא שנא בכל ליבו. לא אחת חתם על מיילים ששלח לי "בחורבן דמשק ננוחם."

פגשתי את אלישע, לראשונה, לפני שש שנים. בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הִרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות עידוד ואהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס... וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינת, בה התברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר: "העיתון שבטח לא שמעת עליו".
"גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו."
"מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!" – קרא בהפתעה בעקבות תשובתי.
"כן, ומי אתה?"
"אלישע פורת."
"אתה אלישע פורת?!"
וכך פגישתנו היתה מפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב בשבוע שעבר, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, בה לחם וכתב את שירי הזיכרון, קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.
אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, אליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.
אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבדיל ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות עלומות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

"בכוח מה? בכוח אנה?" שאל את עצמו אלישע ב"אנא בכוח". "זה לא הזמן לשאול עכשיו," אמר לעצמו, לאהובתו.
בכוח מה התמודד עם טראומת המלחמה? בכוח אהבתו. אהבתו לאהובתו, אשתו הצעירה שחיכתה לו בבית, והוא כתב על געגועיו אליה ועל מחשבותיו עליה בזמן המלחמה, בשיריו ובסיפוריו. בכוח אהבתו למשפחתו – לילדיו ולנכדיו. באהבת הארץ שלו. בכוח אהבת הקיבוץ שלו – ביתו עין החורש, אף שלא חסך ממנו את ביקורתו, בכמה מסיפוריו. בכוח לימודי היהדות אליהם יצא כדי למצוא מזור לנפשו הסוערת אחרי המלחמה, כהגדרתו. בכוח אהבת האדמה ועבודת האדמה, אותה לא זנח עד יומו האחרון.
יהי זכרו ברוך!
נכתב 27.3.13

2. דינמיקה של ציד מכשפות
לפני ימים אחדים, גיניתי בדף הפייסבוק שלי את חילול זכרם וכבודם של קורבנות השואה – פרסום תמונות מגטו ורשה שבהן טושטשו פניהן של נשים, בעיתון החרדי "בקהילה". בעקבות הפרסום הזה, במשך ימים אחדים היוויתי מוקד לתשפוכת של שנאה והסתה מצד גורמי ימין כהניסטי. זה לא חדש. מזה קרוב לשלושים שנה אני מרבה לכתוב נגד התופעה ההרסנית של הכהניזם וענפיו – הטבח במערכת המכפלה והערצת הרוצח, רצח רבין ותאוריות הקונספירציה בעקבותיו, "תג מחיר" ופעולותיו החמורות נגד ערבים ונגד צה"ל וכד', ובדומה לתמונת הראי של התופעה הזאת – השמאל הרדיקאלי, אני רגיל להשמצות ומתקפות של הפנאטים למיניהם, שהאיום הגדול ביותר עליהם הוא מצד המרכז הציוני הדמוקרטי בישראל.
מה שמעניין במתקפה הנוכחית, הוא הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות הזה.
במשך שעות אחדות התנהל בעקבות הדברים דיון ענייני ומכובד, שרוב המשתתפים בו תמכו בעמדתי ואחרים טענו שגם פרסום תמונות מהשואה ובו נשים וגברים ערומים אינו מכבד את זכרם (איני מסכים עם הטענה הזאת, אך היא בהחלט לגיטימית וראויה לדיון). ואז, כעבור שעות אחדות, החלה המתקפה.

נורה פגז ראשון – NIF
כלומר – הקרן החדשה לישראל (או הקרן לישראל חדשה, בתרגום מילולי מאנגלית). הפגז היה הקוד: קדימה הסתער.
מה הקשר? שאל מישהו, ונותנת הטון השיבה: "הוא עובד אצלם."
לא אחזור כמובן על תשפוכת דברי הבלע והשקרים, אומר רק שהשרשור עלה על גדותיו בשנאת ישראל. אני רק רוצה להציג את הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות; איך זה עובד.
ובכן, ד.ה., נותנת האות למתקפה, שכנראה ערכה תחקיר אודותיי, מצאה חטא חמור בעברי (הקרוב): חתמתי על גילוי דעת של תמיכה בתוכנית של תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשינוי הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל, שעיקרו ביזור שירותי הדת והעברת האחריות על תקציבי הדת לידי הקהילה. כמובן, שצעד כזה יאפשר גם תקציב לקהילות שאינן אורתודוכסיות, רחמנא לצלן, או לקהילות ניאו-אורתודוכסיות וכו', שהנם שיקוץ נתעב בעיניי הכת הפנאטית.
לטענת ד.ה., "נאמני תורה ועבודה" ממומנים בידי הקרן החדשה לישראל, הממומנת בידי קרן פורד, שהנה קרן אנטישמית שנועדה להרוס את מדינת ישראל. מקור המידע לדברים שכתבתי היה אתר ynet שהוא, לטענתם, השופר של הקרן, והעלאת הידיעה נועדה להסית נגד החרדים.
וכאן מציגה ד.ה. את החזון והמטרות של מרכז "יובלים" שאני עומד בראשו, אותו הורידה מן האינטרנט. "יובלים" הנו מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית. פלורליזם ביהדות הוא כמובן שיקוץ, בעיני הכת הפנאטית. שואלת ד.ה. האם גם המרכז הזה ממומן בידי קרן פורד האנטישמית?
מרגע שהיא שאלה את השאלה, התשובה היא בגוף השאלה. כלומר, אם היא שאלה האם הקרן החדשה מממנת את "יובלים", מעצם השאלה נובעת התשובה החיובית. אם כן, אני עובד בקרן פורד האנטישמית, ומטרתי היא לפרק את מדינת ישראל ולכן כתבתי את הדברים.
במסגרת תשפוכת ההסתה הנוראית, הסבירה ד.ה. שהיא אכן שונאת את "המינים". ומיהם המינים? אני, כמובן. הרפורמים, מיותר לציין. "נאמני תורה ועבודה", שהרי הם ממומנים בידי האנטישמים. רבני צהר. הרב דוד סתיו, המועמד לתפקיד הרב הראשי. נפתלי בנט, שחבר ל"שונא ישראל" יאיר לפיד. תנועת "בני עקיבא" בשל שיתוף פעולה מסוים עם סתיו שפיר (אוי אוי אוי...) רשימה חלקית, רק מהמתקפה האחרונה. כך שאני בהחלט נמצא בחברה טובה.

כמה עובדות, לבחינת הדינמיקה.
א. ארגון "נאמני תורה ועבודה" הוא ארגון דתי אורתודוכסי, השואף להשפיע על השתלבות הציבור הדתי והחרדי בחברה הישראלית והתחברותם למודרנה, למדע וכו'. חברי הארגון הם בעלי עמדות מגוונות בסוגיות המדיניות, מן האיחוד הלאומי ועד מימד. אין לי מושג מי מממן אותם וזה גם לא מעניין אותי. זהו ארגון המקדם את החברה הישראלית לכיוונים חיוביים.

ב. איני שייך ל"נאמני תורה ועבודה" ולו בשל העובדה שזהו ארגון דתי אורתודוכסי ואילו אני, אינני דתי. ואכן, חתמתי על אותו גילוי דעת, כיוון שאני תומך ברעיון.
ג. מרכז "יובלים" אינו מקבל כל סיוע מהקרן החדשה לישראל. אבל אין לי כל בעיה ואף אשמח לקבל תמיכה מהקרן. המרכז מקדם סדר יום של העמקת צביונה היהודי והציוני של החברה הישראלית, ברוח פלורליסטית, וכל גורם שיסייע לו תקציבית, יסייע לקידום סדר היום הזה, ועל כך יבורך. דווקא מאחר ואני מתנגד בתוקף לחלק מן הארגונים הנתמכים בידי הקרן, ואף כתבתי על כך לא פעם דברי ביקורת חריפים, אשמח במיוחד לגייס משאבים דווקא מן הקרן הזאת, בידיעה שכל שקל שיגיע לארגון כמו "יובלים", הוא שקל פחות לארגון כמו "עדאלה", להבדיל. כך, שאם אכן "נאמני תורה ועבודה" מקבלים משאבים מהקרן החדשה, הם עושים מצווה כפולה – גם מקבלים משאבים למטרה חיובית וגם גורעים משאבים ממטרה שלילית.
אך ראו את הדינמיקה: כיוון שחתמתי על גילוי דעת של "נאמני תורה ועבודה", שלטענת הכותבת ממומנת בידי "קרן פורד" האנטישמית, מן הסתם גם הארגון אותו אני מנהל ממומן בידי אותה קרן, ומכאן שאני "עובד אצלם", ומכאן שכל דבר שאני עושה וכותב, נובע מאג'נדה אנטישמית בלה בלה בלה. זוכרים את הפרסומת על החברה של החבר של החברה של החבר...?
מצחיק? זה היה יכול להיות מצחיק, אבל החוגים הפנאטיים המוסתים בידי האנשים הללו, הם אנשים חסרי הומור. הם כבר הובילו לכמה מן הפשעים החמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, כך שאין להקל ראש בחומרת ההסתה.
עם זאת, אני מודה שכאשר אני קורא את תשפוכת השנאה הזאת, אני בעיקר מרחם על האנשים הללו. איזה טעם יש לחיים כאלה, הרוויים בשנאה, שכל כולם רק שנאה? מסכנים.