כמעט בכל הקשור לנחום גוטמן יש למאיר שלו חוש של שודד. הוא נדבק זה שנים אחדות לספר שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" בהוצאת "יבנה", ומנכס אותו לעצמו כאילו הוא קרא ושמע את הדברים ישירות מפי גוטמן, וזאת מבלי להזכיר אותי, המחבר, שיזמתי את הספר וכתבתי וערכתי אותו מפי נחום גוטמן ככתוב בשערו "סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר" – ואחר-כך התרוצצתי שנים למצוא הוצאת ספרים שתוציאו לאור, כולל "עם עובד" – וכולן סירבו בטענה שגוטמן כבר לא מעניין אף אחד – עד שבזכות הצלחת ספרי "עופרית בלופרית" [1977] ב"יבנה" הסכימו להוציא גם את "בין חולות וכחול שמיים" (1980 ואילך).  

וזה בעצם ההבדל בין סופר חשוב לסופר נידח. סופר חשוב יכול לייחס לעצמו דברים שאינם שלו, ואילו מסופר נידח אפשר להתעלם וגם לשדוד מפרי רוחו. הוכחה?

נמצאת בטור של מאיר שלו ב"מוסף לשבת" מיום 29.3.13 של העיתון "ידיעות אחרונות":

"...הזכירה לי מה שאמר סופר ילדים אחר, אהוב עליי יותר מסנט-אכזיפרי, נחום גוטמן. בספרו 'בין חולות וכחול שמיים' הוא כתב: 'מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד, גם לא בילדותי. אותן תפיסות העין של בן שש נשארו בי עד היום. למעשה, אנחנו נולדים מוכנים ואיננו משתנים באופיינו או בתפיסת הדברים.' יותר חכם, יותר ישר, יותר מעניין, וגם הציורים יפים."

"יותר ישר"? – רק שאהוד בן עזר – יוק!