סיפור, במלאות 70 שנה למרד גטו וארשה
[ר' צרופת האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפופורט, 1948]

אני לא חושב שישנו צורך אמיתי לנתח את המרד במונחים צבאיים. זו היתה מלחמה של פחות מאלף אנשים כנגד צבא אדיר ולאף אחד לא היה ספק מה תהיה התוצאה. המרד אינו מקרה שיש ללמדו בתי-ספר צבאיים. אם ישנו בית-ספר שבו לומדים את הרוח האנושית שם המרד צריך להיות מקצוע מרכזי. מה שחשוב ללמוד הוא הכוח שהפגינו הנערים היהודיים. אחרי שנים של עוני, מחסור והשפלה: הכוח לעמוד כנגד משמידיהם ולבחור בעצמם איך ימותו, והבחירה היתה: טרבלינקה או מרד."
יצחק [אַנְטֶק] צוקרמן, סגנו של מרדכי אנילביץ.

הילד ידע שהמוות ממתין בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. חושך כּפוּל הֶאֱפִיל על עיניו שהיו עצוּמות עד כּאב: זה שבּעומק מעיל אימו וזה שבּעומק הפּחד. מן החושך ההוּא, השני, לא היה לו מיסתור אף בּתוך הראשון.
מה שתיקתק לו סמוּך לאוזנו כּשיקשוּק אֲדָנִים של רכּבת או קורות אותו גשר זמני בּרחוב חְלוֹדְנָה, היה לב אימו הפּועם. היא שלפה תעוּדת גזרנית בּמִתפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט" בַּחלק ה"אָרִי", קודם לאיש-המיליציה בִּפְנִים וּמיד לַגֶסטַאפּוֹ, בַּחוּץ. אני, היום, יודע מה שהוּא לא ידע עוד, אז: שאיש-המיליציה, ה"אוֹרְדֶנוּנְגְסְדִינְסְט", יהוּדי מבוהל כּמוה, הִתיר לה לצאת מן השער למרות ששבוּע כּבר כּלל לא עבדה שם. שֶרַק עורמתן של חיות נִרדפות מצילה אִם אין נשק בּיד. "זה בּסדר," צעק לַגֶסְטַאפּוֹ מִמוּל, "היא אמנם בּהריון אבל עובדת כּמו סטאחאנוֹב."
ההוּא, ה"גֶסטַאפּוֹבִיץ'", פּולני מגוּרמן מִדַאנצִיג, נִרמז רֶמֶז סלאבי עבֶה כּמו השלג בַּחוּץ ונתן לעבור – "Arbeit macht frei,"– הימהם צינית את נוסח סיסמת שעריה של אַוּשוויץ. ודחק בּה קְצַר-רוּח, בִּסטַיל מִשטרתי: "אַלזוֹ זוּזי, זִ'ידוּבְקָה!" וּ"שְנֶל!"
הִנֵּה כּך חמקוּ הילד ואימו לַצד ה"אָרִי". לא קאטאקוֹמבּוֹת בּיבֵי-השופכין, לא טראנספּורט מחנות-הריכּוּז. דרך השער ההוּא לִרחוב פְּרוֹזְ'נָה, מִפּרוז'נה לִרחוב מַארְשַאלקוֹבְסְקָה. מִשם, מִמארשאלקובסקה, לִשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, גלוּיים לאור השמש האָנֶמִית, החורפִּית. בִּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, מחוּפָּשֹ לאיש S .S – דחף אותם מְיֶטֶק לַ"טְרָאם" הראשון, מחבּיאם בּביתו, מוּל הוִיסְלָה.
אלא ששוּב, ולא רק היום, אני, הקשיש, יודע. מה שהילד ודאי לא ידע לא רק אז, גם הרבּה אחֲרֵי: תעוּדת התופרת ציינה "הריון". היעדרוּת מעבודה – אחד דינהּ היה: לאַוּשוויץ. יום בִּלבד לפני בּוא הטרנספּורט הראשון, בַּ-21 בּיוּלִי, גילתה "אַקְצְיָה" בַּגֶטוֹ שישים יהוּדים חבוּיים שנִשלחוּ לעינוּיים בּכלא פַּאוְיָאק. שלושה ימים אחר-מִכּן, בַּיום בּו ניתלה אבּא, איבּד את עצמו ראש ה"יוּדְנְרָאט", צֶ'רְנִיאָקוֹב, שסירב להלשין. בַּ"בּוֹידֶעם" החשוּך ההוּא (נָלֶבְקִי 30) עם שחר, הִפּילה האֵם פּג חיוור בּן שישה חודשים על פּני קש מעוּפּש. נְיוּטָה של מְיֶטֶק, אחות-האב, חסמה בּאגרוף את פִּיהָ. שלא תִשָּמַעְנָה גניחות היולדת בּרחוב, בַּעבוֹר הפּטרוֹל. בַּבּוקר, עודה מדממת, יצאה אותה אם אל מִתְפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט". את הילד קשרה בְּצעיף אל בִּטנהּ וכיסתה בַּשִינֶל הישן. הבּטן, עוּבדה, נִראתה כּטִבעית בּהחלט, גם חיוְרון גוֹן-פּניה. בְּנֵס לא דיוֵחַ סדרן מִתפּרה זו לַמִשמרות בַּשער על ימי ההיעדרוּת.
אני מקנח עכשיו, בּאפּריל שנת 2013, וַארשה, זוּג עדשות בִּי-פוֹקָאלִיוֹת מוּל הדברים העולים בּי בְּאוֹב.
כּמו היפּנוֹזה כּזאת בּהקיץ, כּמו ספירה לאחור, כּמו סִיאַנס ספּיריטיסטי. לא רק המִשקפיים הם בִּיפוקאליים, גם אני. הילד שחָוָה ולא הבין ונותר בַּחושך, האיש ששילם על ההבנה בּמס ערך מוּסף של זכירוֹת מוּדחקות. כּל ההבדל בּין הלילה לַיום הוּא בּעצם בְּסוּג המשכּנתא: בַּיום על דירה בּשיכּוּן קציני קבע, בַּלילה – על זכוּת השְפִיוּת.
כּל הילדים, לְמָעֵט פּיטֶר פֶּן, מִתבּגרים וּמתים בָּנוּ פּנימה. מה שנִקבּר לא חוזר לעולם בִּדמוּתן של רוּחות-רפאים. אבל פּיטר פֶּן לא חי שלוש שנים בִּכלוּב הֶרמֶטי בַּמרתף ההוּא של דוֹד שהִתחפּשֹ לאיש S.S. כּשהמוות אצלךָ דייר-מישנֶה מִגיל שנתיים, כּל נקישה על הדלת היא כּמו הזמנה לעלות לגרדום. זה איננוּ נִקבּר בּךָ גם כּשהילד של אז כּבר מִזמן אינו ילד. זה רודף אחֲריךָ כּמו צֵל מִתְאָרֵךְ גם לתוך השנים הבּאות.
יוּרֶק טננבּוֹים סירב למוּת, לִגווֹעַ בּיורם טֶנֶא. כּמו היַבְּלִית בּגינת השיכּוּן, שוּם חומרי-הדבּרה לא עזרוּ.
קברתי אותו בּין כּנפי-הצנחן, בּין בָּלוּזָה וּבין נַאפַח, בּין צל"ש וּבין סיירת. קפצתי עליו טראמפּוֹלינה, עשֹיתי לו כַּאסַח, וידוּא-הריגה. כּלוּם לא הִזיז לו, לא שֹם עלי רבע קצוּץ, כּמו גוּפו של רַסְפּוּטִין: לא מִתְכַּלֶּה, כּמו מתכת אַל-חֶלֶד, שַרְדָן לא-נִלְאֶה, לא-מוּבס. יורים עליו מִטווח קצר, שֹמים לו סטריכנין בַּווֹדקה, כּל אורגניזם היה הולך קַאקן, רק הוּא, יענוֹ – מצפצף. כּמו פּצצת-השהייה, כּמו מין שטר לגוביינא, כּמו אַמבּוּש קבוּע, בִּפְנוֹכוֹ. מי שעמד בַּניתוּח הפּלאסטי המר, הלא-נִרְאֶה הזה, מבין: זה קרב אבוּד.
מדבּרים עכשיו הרבּה על Crypto Jews, יהוּדֵי-מחתרת. על נינֵי אנוּסים שמֵאוֹת בַּשנים הִתחפּשֹוּ לנוצרים, הִתחַזוּ. אבל איש לא מזכּיר את שנתון-תעלות-הבּיוּב, את בּוגרי גֵטוֹ וארשה, את הקְרִיפּטוֹ-זִ'ידְלַאקִים שכּבר כּשישים שנות שתיקה מחניקים פֹּה זֶהוּת.
קראתי, לא מזמן, מחקר פּסיכולוגי על כּל הטרַאוּמוֹת: אלה של דור האבות ששֹרדוּ כּאן ואלה של דור הבּנים. רק שאיש לא חקר עוד את מה שכּל לילה אנחנוּ עושֹים עליו סטַאזִ'ים: האב שרצח את הילד שבּוֹ והילד הזקן שמסרב להיקבר.
בּספּטמבּר 2002 התחלתי לכתוב את הדיסרטאציה. אצל אִימֶרְמָן, בּוגר-שואה כּמוני, איש מקסים. הוּא לא התפּלא שבּחרתי נושֹא "גלוּתי" שנחשב כּ"סַבּוֹנִי".
"מה התיזה שלךָ?" התעניין כּששמע ששנתיים אספתי תיעוּד
אמרתי לו: "שנים אכלתי ח'אקי. פַייטֶר. מַאצ'וֹ. מוכֵר, כּמו פֶּטֶר שלוּמיאל, את הצל שליFix, לַשֹטן."
"איזה שֹטן?" התפּרץ לדברַי (וראיתי שנִדלק לו זיק אֶמפָּאתִי בָּעיניים).
"השֹטן של שתיקת הכּבשֹים, הֶר פּרופסור. ההוּא שכּוּלנוּ סוגדים לו. המיתוֹס שששת מיליון הזִ'ידְלַאקִים הלכוּ שָם כּמו צֹאן לשחיטה."
"אתה מתכּוון שהיתה פֹּה ושם הִתנגדוּת מזוּיינת?" זרק לי, "אִיִּים ספּוֹראדיים בַּגֵטאות, בַּיערות?"
"אני מתכּוון שהיתה הִתנגדוּת, מזוּיינת או לא מזוּיינת. רק מה? יש צבעים שעיוורי-הצבעים לא יבחינוּ בּהם לעולם."
"חַדֵּד לי את זה קצת יותר," אמר אימרמן, "תן לי יותר אַרגוּמֶנטִים."
"יש כּל מיני צוּרות של הִתנגדוּת," אמרתי חֶרֶש, כּאילוּ מצטט איזה איתוּת של מוֹרְס פּנימי, "אנרגיה יש לה הרבּה גילוּיים: חשמלית או מיכאנית, קינֶטית או טֶרמית. רק קְצַר-רואי, צר-תפיסה או צר-אופק מחליף או מבלבּל בּין תופעה וּבין מהוּת. כּשקוֹרצַ'אק, שיכול היה להישאר בּווארשה ('אינךָ חייב, הֶר דוקטור, לעלות על הַטראנספּורט') עלה עִם עֶשְֹרות יתומיו לַקרון זה היה, בּפירוּש, אַקט של מרד; מרד בַּמֶה שחזק מן הוֶרמַאכט: בּיֵצֶר-הקִיוּם, קיוּם אך לא בּכל מחיר. כּששלח צ'רנְיאקוב את ידו בּנפשו זאת היתה בפירוש סטירת-לחי; לא רק לַגרמנים, גם לַכּלל שלכל בּנאדם יש מחיר. כּשרינגלבּלוּם תיעד את ארכיון גבוּרת הגֵטו, החבּיא אותו בִּ'סליקים' וידע שיָמוּת לפניהם; כּשצַייטלין בּא לָ'אוּמשלַאגפּלַאץ' עִם שטריימל ועם קאפּוֹטה, מפגין גאווה יהוּדית של מין אף-על-פּי-כן מוּל רכּבת-הסוף; כּשיצחק קצנלסון לימד אל"ף-בּי"ת לִילדים שלא יִזכּוּ לִשְֹרוד עד גימ"ל ועד דל"ת; כּשהירש גליק כּתב 'מִיר זַיינֶען דוֹ' וה'דוֹ' היה בּור בּפּוֹנָאר; כּשזימרוּ חסידי אלכּסנדרוב 'אני מאמין' בּדרכּם לטרבּלינקה והאֵל, זה שבּוֹ האמינוּ, שתק מִבּוּשה מוּל בּין תאֵי 'ציקלון בֶּ'; כּשאדם נהפך לעשן בּלועות ארוּבּות וּפִתחֵי קרֶמאטוֹריוֹת אבל לא לאבק-האדם שרוצחיו מצפּים שיהיה, זהוּ נֵס. על זה, על הנס של המרד הזה, על כּוחם של חסרי-הכּוח, הייתי רוצה לחבּר דוקטוראט, לתקן, להפריך טעוּיוֹת. אין כּאן עניין של מחסור בּעוּבדות אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. כּל השנים שבּרחתי מִזה מחכּות לי לִגבּות איזה חוב. בּסטיגמת-הבּוּשה הקולקטיבית, הכּוזבת, של עם שלם שֶרָץ כּצֹאן לַטֶבַח כִּביכול, יש משהוּ שמזַהֶה כּל הִתנגדוּת וּמֶרִי רק עִם צוּרת אנרגיה אחת, צרורות נָאגָאן. כּל הִתגלוּת אחרת של זקיפוּת-קומה, של מֶרִי, נִפסלת על הסף לא מִשוּם כּך שאינה כּזאת, אלא משוּם שהטריבּוּנאל המחַלֵק את הצל"שים שבוּי בּקונצֶפּציה זרה בּתכלית לַתנאים של ה'אָז' וה'שָם'. שוּם יחידה מוּבחרת של היום, צנחנים, סיירת, לא מסוּגלת היתה למוטט את כּוחו של הרייך השלישי. כּשאֵם יהוּדייה לימדה את בּנה מוּל קְנֵי השְמַייסֶר, בּאַוּשוויץ, ערב פּסח, בּין גדרות מחוּשמלות, את "מה נשתנה" בּיודעה שהילד פּשוּט לא יספּיק להגיד זאת כּי כּבר בַּדקות הבּאות יִיָּרֶה או יוּשלך אל מִקלחת-הגאז – אין לי ספק שבּיצעה אַקט של מרד ראוּי ליותר מִצל"שים, אין לי גם שמץ פִּקפוּק שהוכיחה גבוּרה עילאית אדירה. לא, אני לא מתבּייש, אדוני, בַּ'סַבּוֹנִים' ההם של הלַאגֶר. הם לא הלכוּ כּצֹאן לטבח, כּאבק-אדם. הם הִפגינוּ בּאומץ מוּפלא רִבְבות גילוּיי רֶזיסטַאנציה מַרטירית שאין ל'יפֵי הבּלורית והתואר' שוּם כּלי, שוּם קריטריונים לְאַיֵּךְ אותם, למדוד. העם היהוּדי שנהרג בּתוך התופת הוּא עם, פּרופסור אִימֶרְמָן, שבּו אני גאה. מי שאוּלי צריך להִתבּייש בִּמקום לִשפּוט כּאן, הוּא מי שלא היה שָם, בָּאינפֶרנוֹ – ושופט."
אימרמן קם בּשתיקה שהִרעימה כּמו "בּוּם" של אלפי מֶגָטוֹנִים. מושיט לי גזיר-עיתון ישן מִתיק קרטון דהוּי.
"זה איננוּ מחקר אובּייקטיבי," אמר, "אִם בִּכלל יש מחקר אובּייקטיבי." והוסיף, מהוּרהר, "זהוּ שיר, לא יותר, ולכן זה יותר מדוּייק."
נטלתי את גזיר-העיתון מידו, ונבוך, נבוך מאוד מן הווידוּי שבּו נִסחפתי, קָרַבתִּי אל אור המנורה הסמוּכה וקראתי, נבוך עוד יותר. זה היה ה"נוֹק-אַאוּט" של אלתרמן זַ"ל, מאפּריל 54, לכל משמיציו הרבּים של ה"יוּדנרַאט", לא האמנתי, נִרעש. בּרוּר היה: האיש מלא כּבוד, פּליאה נרגשת, לְכַת הבּחירים שהשליכוּ מִנגד רימון או בּקבּוּק-מולוטוב או את נפשם ממש. אך עוּבדה: אין הוּא דן בּרותחין מִמרומי המופת הזה גם את היֶתֶר, אלה שלא העדיפוּ לדחות את ה"וֶרמַאכט", כּי אִם את הקץ.
"זה נכון אבל לא מספּיק," אמרתי לאימרמן בּלי שנרגעתי. "מה שזועק כּבר שנים לרֶוויזיה, לרֵהַבִּילִיטציה – זה ה'עַמְךָ', ההמון. כּשאוּמה מתוּכנֶתֶת אלפּיים שנה להגן על קיוּמה בּכפיפת-ראש ולא בּמרד, מה שמפליא הוּא שגם אִם איבּדה את בּניה לא איבּדה אִתָּם את צלם-האדם."
"תִכתוב את זה," אמר, "יהיו ודאי מי שישמיצוּ. בּוּבֶּר כּתב פּעם, לא זוכר איפֹה, על מה שהוא כּינה 'האנטישמיוּת היהוּדית'. יהוּדים, שדורות על דורות הוּכרחוּ להַפְנִים שִֹנאתם ולבלוע, שֹונאים עכשיו נֶטוֹ, סָביב לַשעון, את הכּל, בּין השאר את עצמם."
הִזכּרתי לו מה שהַרְכָּבִי אמר על פּוּלחן בּר-כּוכבא והמרד, מה שאמר ד"ר שַייבּ על הרכּבי ואיך זה מִתְיַשֵֹם בּרוּרות בּמיתוס-מצדה. "יוחנן בּן-זכּאי גדול בּעינַי כּמו שִבעה בּר-כּוכבא," התוודיתי. "אִלמלא חמק חי בּארון של מתים מחומות ירושלים אל הקלוֹיז ההוּא בּיבנה, היתה ההיסטוריה שלנוּ קבוּרה, עִם ארון או בִּלעדיו, כּמו בּנֵי אַכָּד, מוֹאב וצוֹר."
תוך פּחות מִשבוּע ימים, על ג'יפּ צבאי, בּמוּצב המזח, אני מִזדמן לסיוּר שיגרתי עם אמציה צוּר, חבר יקר וּזאב-קרבות ותיק. בּקוּרס המג"דים, שנתיים לפני כן, אי-שם בּין חולות חלוּצה, אנחנוּ עורכים שֹיחת-נפש בִּשניים אל תוך השעות הקטנות.
"אני מתאמץ להבין," הוּא אומר לי, עיניו מגחילות מן החושך, "איך זה עולה עַם שלם על טרנספּורטים בּלי שוּם תגוּבת-נגד, כּמו צֹאן?"
"כּשאתה כּבר דורות בּמיעוּט שנִרדף בּו שוברות הסוּפות את האֶרֶז, אתה מִתבּגר," אני סח לו בּשקט, "מבין את קְנֵה-הסוּף שמִתכּופף וקם שנית."
עכשיו, מוּל אותה תעלה הוּא אומר לי, לזֵכֶר פּוּלמוס אותו לילה: "הִסכּמנוּ שלא להסכּים והאֶרֶז עוד לא הִתבּגר כּאן".tough luck –
"כּשה- luck יהיה tough בּאמת," אני סח לו, עינַי בַּסוּאֶץ שמוּלֵנוּ (חושך-מִצרַיִם. ליל-סתיו שאנן), "יהיה אֶרֶז על תֶקֶן של סוּף."
יום לאחר-מִכּן (שבתי מִשם בּמסוֹק לשֹדה-דוב, עִם אור שחר) אני בַּמטכּ"ל, עִם הסגל של דַדוֹ, רואה מתוך חֲדַר-המלחמה את הקולות. הכּוח שריכּז סאדאת על שֹפת נתיב-המים (חושך-מִצרַיִם. ליל-סתיו שאנן) מסתער על אמציה צוּר. שוּב: לא עניין של מחסור בְּעוּבדוֹת אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. הכתובת היתה בּפירוּש על הקיר וכל אבן מִקיר זעקה. אך אִם אין דניאל ואִם אין הבנת הנִקרא של צפנת פּענֵחַ, שוּם מִשקפות טלסקופּיות לא יעזרוּ לקִצרֵי-הרְאוּת. אנחנוּ נִתפּסים אפוא בּהפתעה מוּחלטת, עִם מִכנסיים מוּרָדִים ממש כּמו המוראל. מלחמת יום כּיפּוּר היא שֶבֶר סוּרוֹ-אפריקאי לא רק בַּהִיבְּרִיס הצבאי שלנוּ, שנִסדק, אלא גם איכשהוּ בּיחס הפִּכּחים שֶבָּנוּ לכל אותה דילֶמָה בּין האֶרֶז והסוּף. עובר איזה זמן וּבעת חילוּפי השבוּיים של ד"ר קיסינג'ר על כּביש איסמעיליה, אומר לי אמציה, עטוּר-תחבּושות:
"קְנֵה-הסוּף הִתבּגר והבין."
רק יותר מאוּחר, לאחר כִּשלושה ניתוּחים בּבֵּילינסון, הוּא מסַפֵּר ליoff the record "כּשפּקדתי שָם: 'חֶברֶה, להרים את הידיים וּבִלבד שנִשָּאֵר חיים' נִזכּרתי בּ-ַ"tough luck..."

ועכשיו אני כּאן, תחת שמש אפּריל, בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. מייצג את ארצי אשר בּה לא נולדתי בָּארץ בּה נולדתי ואין היא כּבר ארצי. כּמו נציגי משלחות אחרות, גם אני אניח זֵר בּיום שני מוּל האנדרטה. זאת שעוּצבה כּאן בּידי נתן רפּפּורט, נוּסְיָה, רֵעוֹ של אבי. הם נולדוּ כּאן לפני שהעיר נִצטלקה בּעיי חֳרָבוֹת, כּמו הגֵטו. עיר שיָּפְתָה כּשירֵי יוּלְיָאן טוּבִים (גם הוּא זִ'ידלַאק מִווארשה וגם הוּא כּבר, נעבּעך, מת). הם חבשוּ, כּך סוּפַּר לי, אותו ספסל-עץ בַּכּיתה המצטיינת בּפיסוּל, בָּאקדמיה. אבּא עבד אז בּבית-יציקה ורשאי מפוּרסם Metalon – כּשתיכנן נתן רפּפּורט את האנדרטות בּיד-מרדכי וּבנגבּה, בּיקר אצל אימא שלי בּבת-ים ואמר לה: "ניצוֹק בּפּאריס."
"למה פּאריס?" אמרה אימא, תמֵהה.
"אין יוצקים," אמר נוּסְיה, "כּמו וְלַאדֶק." וגנח: "הוּא חסר לי נורא, אַת יודעת?"
"גם לי," אמרה אימא, דמוּעה.

וכעת שוּב בּווארשה, ליד האנדרטה, יומיים לפני אותו טקס. פּנֵי-החוּלין של אתר יהוּדי בְּעולם מעוּקר-יהוּדים. בַּדרך ראיתי לוּחות-זִכּרון מבהיקים מִקירצוּף, מִטיפּוּח. של אַרְמִיָה קְרָיוֹבָה ושל אַרְמִיָה לוּדוֹבָה, שני אירגוּני תנוּעת הרזיסטַאנְס הפּולני. ואילוּ סְביב אנדרטת לוחמיו של גיטו וארשה – לִכלוּך ועזוּבה. תמיד היינוּ ילדי-חוּץ. רציתי לקנות מפּת-עיר מעוּדכּנת וסרתי לרחוב טוֹבָרוֹבָה. חנוּת עלוּבה בּכניסת איזה בּית: ספרים משוּמשים ועיתונים, זבּן ישיש. עוד אני משלשל לכפּו הרועדת כּרגל קרוּשה את הזְלוֹטִים, צד את עיני, בּין קוּרי-עכּביש, תנ"ך יידי, תרגוּם יהוֹאש.
"יש לךָ עוד מִסִפרֵי השֹפה הזרה הזאת, פַּאנְיֶה?" שאלתי.
הוּא הִגבּיה צוואר מקוּמט כּשל צב מִחָזֵהוּ הרכוּס פּידזַ'אק מימי הקיסר סוֹבְּיֶסְקִי.
"זאת חנוּת פּולנית," נתאדם ואמר, "לא זִ'ידוֹבְסְקָה בִּיבְּלִיוֹתֵיקָה!"
"מה זה, אין כּבר בּווארשה יותר יהוּדים?"
"לא," אמר, "גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ. גוֹמוּלקָה גירש את כּוּלם."
פּתאום, לא יודע מדוּע ואיך, כּאותו הרפלקס הפַּאבְלוֹבִי, עלה בּי הדם מִקומת-המרתף אל ה"בּוֹידֶעם", הראש החמוּם. ידִי הפּנוּיה מן הספר בּיידיש סגרה בּתנוּעת-מלקחיים חמש אצבּעות, עלוּקות הדוּקות, על קִמטֵי צווארו של הצב.
"איך אתה מֵעֵז, אנטיסֶמיט זקֵן," שאגתי, "לומר מה שאמרתָּ כּמו אֶס-אֶסניק מזוהם?" ותיכף הוספתי, מוּרתח מחימה, "גם אני יהוּדי, דוקטור גֶבֶּלְס!"
הוּא גילגל רואותיו כּעומד לפולטן, חרצנים מִקליפּתם, מארוּבּות-עיניו החוּצה. "בּאמת?" חירחר גרונית מִשֶרָפָה הידוּק-החֶנֶק, "שוּלֶם עֲלֵיכֶם אִם כּן רֶבּ ייד. אִיךְ בִּין אוֹיְכֶעט אַ יִיד. גם אני..."
עכשיו נתחלפוּ היוצרות ונותרתי אני בּלי חמצן, בּלי רוּח. כּוח ההֶלֶם רוקן בּי כּוַאקוּם את מה שהִתנשם בּי ונותרה התדהמה.
"אִם כּכה אז למה אתה מלכלך את הפירמה, לאיזה מין צורך?"
"צורך פּשוּט, ידידי הצעיר: פּרנסה, מוּכרחים פּרנסה..."
"וזה, האנטישמיוּת, עוזר לַפּרנסה?"
"ודאי," אמר, "איש לא יודה בּכך אבל זה כּכה. בַּסֵיים, בַּחלונות הרשמיים ההם, למעלה יכחישוּ, איך קוראים לזה– Politicly correct? אבל זה, אצל רוּבּם של הפּוֹלַאקִים, פְּרוֹשֶם פַּאנְיֶה, כּבר מאות שנים בַּגֶנִים, בַּגֶשְטַאלְט, בּדנ"א..."
רציתי לרחוץ את ידַי מן השרץ הזה שעורר בּי רק גועל. לא שאני יפה-נפש כּזה אך אף פּעם לא סבלתי את חסרי-החוּליות. תולעים, רכיכוֹת וּמיני זוחלים מזמינים מעיכה, שאט-נפש. אבל איך מועכים יהוּדי איש-שֹיבה שחשב כּי ריצה איזה גוֹי? הוּא עיסה את הזֶפֶק שלו שנִשנק והִציג את עצמו תיאטראלית: "מְיֶטֶק סבִיסְלוּצְקִי, אלמן, אַלטֶער קַאקֶער. פּרוֹסטַאטָה מנוּפּחת וכנ"ל – האוֹבֶר-דרַאפט."
השֵם, השֵם בּלבד, כּמין קומבּינאציה סודית של כַּסֶּפֶת, סגר עליי פּתע חמש הברות, כּחמש אצבּעות לופפות.
"גַרתָּ בִּשנת 45 בּווֹיְטוֹבְסְקָה 5?" שאלתי.
"טַאק," נִפער פּיו הזקֵן בִּפליאה, "מוּל הוויסלה. מִנַּיִן לךָ?"
"אני יוּרֶק," נחנק בּי דבר-מה, "טֶנֶנבּוֹים... בּנו של וְלַאדֶק, אחִיהָ של נְיוּטָה."
תשע מילים שאמרוּ את הכּול ודומֶה לא אמרוּ ולא כלוּם.
"יוּ-רֶק?!" נורתה הצווחה מִשֹפתיו, בּין חיווּי לשאֵלה וּבין שִֹמחה חדה לְהֶלֶם. הוּא כָּשַל אל כּיור האֶמַייל שבַּצד וּמילא לו כּוס מים, נִרגש.
הינחתי לו לשתות, להתעשת, לתדלק כּוח. הוּא נִרְאָה כּמין סבּא של איש ה- S.S מלפני שִבעים שנות בְּלַאי של עור-פָּנִיו שהִתקמט. זה שאסף אל ה"טְרָאם" הראשון את אימי המדממת בּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי. אותה ואת הילד שהנאצים לא הִצליחוּ לרצוח (ושגם אני ניסיתי – אך לשווא). שנינוּ, המְיֶטֶק הזה ואני, תחת כְּסוּת מסֵכות כּל חיינוּ: ז'יד מִתחַזֶה ל"אֶס-אֶסניק", פּליט פּולני מִתחזֶה ל"צבּר"?
"ניוּטה כּתבה מכתבים לאִימךָ כּשהִגעתם לפּלשֹתינה." הוּא בּלם גל אַסתמַאטִי של קֶצֶר-אוויר והוסיף: "גם היא מתה. מִזמן."
"גם אימא," אמרתי, כּמעט בִּלחישה, "גם נוּסְיָה, נתן רפּפּורט, האיש מן האנדרטה."
פּעוּלת החשבּון האחת וִיחידה שהזמן, כּמין דֶבִּיל בּאריתמֶטיקה, יודע – היא חיסוּר, רק חיסוּר וקיזוּז וניכּוּי. מה נשאר?
זיכרונות ואבק.
"למה לא בּאתָ לָארץ?" שאלתי, "היינוּ עושֹים לךָ בּית."
אִלמלא שבר-כּלי זה, עלוּב כּמו שהוּא, לא הייתי – זכרתי – ניצל.
"יהוּדי אין לו בּית," אמר, "לא ממש." וגמע לאיטו מן המים. "גם אתה, מִסתבּר, נע-ונד'ניק, לא כּך? זה כּמו גֶנִים, השפּילקֶעס בּתחת."
תיקנתי אותו, מעמיד על טעוּת. יש לי בּית. קשה אבל בּית. וסיפּרתי לו למה נשלחתי לווארשה, שולף תצלוּמי משפּחה. הוּא שלה מתוך כּיס הפּידזַ'אק, כפּארודיה על צ'כוב, פֶּנְסְנֶה עם שרשרת. משהוּ קוֹמי, מכמיר-רחמים, נִתמחֵש בִּצמרמורת ידיו. כּשראה תצלוּם של מוֹטִי, הצעיר שבּבָנַי, נִתחלחל והחוויר, כּוּלוֹ רַעַד: "מִנַּיִין לךָ תצלוּם-צבע של וְלַאדֶק? בַּזמן שלנוּ לא היה עוד פילם צבעוני..."
בּיארתי לו: "זה בּני, זה לא אבי." והוספתי לו מים. הכּוס נתרוקנה מִמימֶיהָ אל פּיהוּ ממש כּמו הדם מִפּניו.
"רֶה-אינקַרנַאצְיָה," מילמל מבועת, "זה כּמו שתי טיפּות ווֹדקה אביךָ."
כּששמע שקראתי למוֹטִי על שמו, מוֹטִי מְיֶטֶק, האירוּ פּניו. "זה כּאילוּ פּתאום יש לי בּן," נִתגמגם, "בִּמְקום זה שאבד לי בַּגֵטו."
בּנוֹ, כּך סיפּרה לי אימי לפני נֵצַח, נִתלה בּכלא פַּאוְיַאק עם אבי על גניבת-גבוּל. הם חפרוּ מִנהרה אל החלק ה"אָרִי" מִתחת לַחומה בּין זַאמֶנְהוֹפָה לנַלֶבְקִי. "ניוּטה היתה מאוּשרת לדעת. הצדק תמיד מְאַחֵר."
לא רק הצדק, אמרתי בּלי קול. לעצמי. לַקשיש ולַילד. גם הפִּיוּס מצוּלַק-השנים בּין האֶרֶז והסוּף, בּין הלא-עוד והעוד-לא. אדם אינו בּוחר את עֲבָרוֹ, את סְאַת-הסֵבֶל, אפילוּ את הלֶקַח מִשניהם אינו בּוחר. אף על פּי כן, לִפעמים (לא רבּוֹת) הוּא יוצק לו אוּלי (לא בּלי קושי) כּמו איזה רפּפּורט, בּלי Metalon, – איזה דֶגֶם שפוּי של עתיד.
רוּח רכּה, כּמו ידה של אשתי על מִצחי שְטוּף-הזיעה בּעת סיוּט-תורן עִם לילה, עוברת חרישית על פּני שֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, פּוקחת ניצנים בכל בּדיו של עץ ערמון. כּשתגיע לָעץ האחרון, אֵלַי, אל זרועות ענפֵי האיש המקנחות זוּג מִשקפיים (מִמשהוּ דומֶה לטַל וּבכל זאת אינו טַל) תִראֶה בִּפליאה: עץ צועד, לא נטוּע, אך כּל שורשיו עוד שלֵמים.