רומאן
הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל

פרק שלישי
כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות צרורות זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את קיבוץ עין-גדי, לפני שהלכתי ללמוד בירושלים. שכרתי מוביל בתלת-אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. על הפעמון נכתב "שגיב אורלובסקי". רק מאוחר יותר הבנתי שאלה שני שמות-משפחה. קומה שלימה עמדה לרשותה. וכשהיית מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מהצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.
כבר בלילה הראשון פינקתי את עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי-לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי.
למוחרת בבוקר התגלחתי במים חמים בחדר-האמבטיה שחומו נישמר מליל אמש. פצעי-הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל בנק אפ"ק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבויארג'י בפרדס שלך? או לפג'ה? – כבר אינם אחרי תש"ח. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש, אבל יהודים.
כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. כאשר הלכתי למיטבח לקרוא לה, הנחתי את השפופרת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!
פעם אחרת טילפנה אליה אשתו של שר-המשפטים ואני חשבתי שזו מתיחה של אחד מחבריי שמדבר בכוונה כמו יקית זקנה, וטרקתי את השפופרת.
הרגשתי כבן-כפר שנקלע לחצר-נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. במשך ימים אחדים כמעט שלא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם-שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל"ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי"ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, וזה לא יהיה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ישכיב בחורות בחדרו, שקיר משותף לו עם חדרה של הבת.
עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה, לתואר השני, רק לאחר גירושיה, והתכוונה להמשיך לדוקטוראט ואולי גם ללמד בחוג לספרות עברית במקום בכיתות הגבוהות של הגימנסיה העברית רחביה, שבה לימדה. עם זאת היה נידמה לי כי ברדת הלילה ושעת כיבוי האורות על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין.

פרק רביעי
בובר והטבור של עליזה

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה לבוא לחדר שלה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה בכתונת-לילה בעלת מיפתח רחב וקראה. על הכר הלבן היו פזורות כפרח פרוע מחלפות שערה הג'ינג'י הנהדר ולו גוונים של דם וחלודה. עליזה קראה כתב-יד של סיפור שלי שהינחתי אותו בוקר על שולחנה, במיטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לגזר-דינה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא, והמשורר דילאן תומאס בפרוזה שלו. כל בני-דורי כך כתבו אז, וחשבתי שאי-אפשר לכתוב אחרת אם רוצים להיות סופר.
דעתה של עליזה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, שאותן קיבלה כמובנות מאליהן ולכן גם לא ציינה אותן לגנאי – אלא משום שהעברית שלי ניראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. "כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!" – כך אמרה, ו"דע לך שאנחנו האריסטוקראטיה, אנחנו היחידים שכדאי וגם ראוי לכתוב עליהם בספרות העברית, לא על הערב-רב האחר... בייחוד אתה, שבאת מהמושבה, היה צריך להיות בך משהו אציל יותר, שורשי... ובכלל, לכתיבה שלך חסרים מוטיבים מרכזיים, הסמלה, מטאפורות והצללה מצטברת, והכי גרוע שאין בך שמץ של עדינות..." סיימה בהתפנקות.
דעתה היתה שלילית אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, ננעצו בי כשתי בארות מלאות ערפל. אם לא היתה קצרת-רואי היתה תובענותה בולטת עוד יותר.
החזרתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו קורה לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג.
אך זאת עוד באותו לילה למדתי בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! איך הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. לא אשכח כיצד צחקה ממני כאשר ראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! – תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא?
המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, שאין צורך להשחיל בהם בסיכת-ביטחון סרט גומי לכל היקפם.
עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה. ממונה על ההתנהגות הטובה. לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה, שניהם של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור וכך גם הגרדרובה שלה, והנה כאן היא מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה בחדר-השינה ומלמדת אותי מכל צד ומראה לי הכול. וככה הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. היה לה טבור ככפתור בולט, עגול, כמו אבר-מין קטן, שהיה גדול מהדגדגן שלה. לפעמים היתה מבקשת ממני בלי מילים להיות היא הגבר ומשכיבה אותי על בטני ונצמדת אליי מאחור ונושכת בצווארי ומתפרקת בצעקות חמדה רמות: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." וזה היה רק סיפתח לסידרת הפורקנים התקינה של אחר-כך. בחוץ גשם וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

היא אהבה לצטט את הפילוסוף בובר, שגר אז לא רחוק מאיתנו בבית ערבי גדול בשכונת טלביה, והיה חבר של אביה, הפרופסור להיסטוריה גרהארד גבריאל אורלובסקי, שעלה ארצה מווינה ונחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות.
"אתה ואני זה אני ואתה לפי בובר," הסבירה לי במיטה, "זה הדו-שיח החי של אדם מול אדם, שמוביל עד אלוהים. איתך אני יכולה לדבר בלי מעצורים על הכול. אינטימי. הנה, מצוץ לי חזק יותר את הפיטמה... זה נורא מגרה אותי ואני מרטיבה... אתה רואה, לך אני יכולה להגיד את זה! אבל אם תשכח אותי ואני אותך, אם נהיה זה לזה רק זיכרונות, אז אפילו אם תכתוב עלינו סיפור או רומאן, יחדל כבר הדו-שיח בינינו ויישאר מהקשר רק האובייקט הסתמי," וכל אותה שעה שיפשפה את האובייקט שלי כמו שאני מאונן.
"וזה רע?" שאלתי.
"מה רע, לא טוב לך אצלי?"
"לא, האובייקט הסתמי."
"תלוי איך מתייחסים אליו."
"די, די, תפסיקי, אני עוד מעט יתיז."
"סופר-לעתיד מוטב שיגיד מתיז. בובר אומר שהאובייקט הוא גם ההתגבשות של התרבות האנושית," התכופפה ונישקה אותי, "ככה היא ניבנית. ספרים, יצירות אמנות, אדריכלות, היסטוריה, מדע וזיכרון. אתה מבין? – לא, לא, תן לי להלביש לך אותו קודם... אם אתה רוצה נתחיל לקרוא יחד את 'בסוד שיח', שזה הספר הכי חשוב של בובר, הכי מדבר אל לב הפרט... לא, לא בא בחשבון, מוכרחים, זרע זה לא מיץ תפוזים... ב'בסוד שיח' מופיע 'אני ואתה'... וההסבר על האובייקט... הגיע הזמן שתדע להכניס לבד... אוי זה טוב... אוי זה טוב... עוד... עוד... אה... אה... או... או... הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... – הוֹפּלָה! יכולת לחכות קצת, עוד קצת, שגם אני אגמור... טמבל... אגואיסט אחד! זרע זה לא מיץ תפוזים..." ניערה את האובייקט הרפוי וספדה לו ברגש שכספירי: "ליל-מנוחות נסיך יקר, כת מלאכי-עליון לנוחך ירונו!"

התמונה של בובר בשחור-לבן, על שער ספרו "בסוד שיח", התנוססה גם בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד ברנהיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה אז בבית פרומין. בובר בתמונה ניראה כנביא קדמון.
אמרתי לעליזה שבתור סופר-לעתיד אני רוצה צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריהָ, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר בכל ישראל של היום. חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרב אותי למעלתם.
הוריה של עליזה היו בידידות עם אלפרד וכך סודר לי ראיון במחיר לא גדול. כשבאתי לסטודיו אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני כמו בצילום הפילוסוף מרדכי מרטין בובר.
"אדוני הצעיר," ענה לי הצלם הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"
כאשר צילם אותי סיפר כי לקראת הצילום אצלו, הלך פרופסור בובר לספר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע אליו לסטודיו ניראה בובר כשמשון לאחר שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שמע שבובר שוכב חולה בביתו, באמצע החורף הקר, ביקר אותו ברנהיים ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כששערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

המשך יבוא