יומן מסע / מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר

15.5.05. יום ראשון. וארשה. האנדרטה ללוחמי גטו ורשה בכיכר גיבורי הגטו, עם אנדרטת מרדכי אנילביץ' וחבריו במרכזה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. אני ניגש למוכר גלויות וספרונים, מרקו שמו, והוא מספר לי שיש עוד אנדרטה ליד העצים, מימין. ואכן אנחנו מגלים שם, כמעט מוסתרת, אבן עגולה שוכבת, ורודה במקצת, משנת 1946, ועליה כתוב בפולנית, באידיש ובעברית:
"לגיבורים / שנפלו חללים / במלחמתם הענקית בעד / כבודו וחרותו של העם / העברי בעד שחרור פולין / וגאולת האדם // שרידי יהודי פולין".
תופס אותי בייחוד הביטוי "העם העברי", לא העם היהודי כמו כמעט בכל שאר המקומות. שהרי באותן שנים היתה גם סיסמת המאבק בארץ-ישראל "מדינה עברית, עלייה חופשית!" וכדי להיבדל מהגורל היהודי ומהשואה הדגישו את העבריות, היישוב העברי, המדינה העברית, אבל לימים הפך הכול ליהודי והשימוש במושג "העם העברי" נשמע כיום ארכאי.
על אבני המרצפת פרושה יריעת-בד לא גדולה ועליה מניח מרקו את החוברות והמפות שהוא מוכר, והכול בנושא יהודי וארשה והגטו.
תופסת את עיני חוברת עברית מיוחדת במינה ואני רוכש אותה תמורת 5 זלוטי. הכותרת על העטיפה וגם בעמוד הראשון היא: "המכון ההיסטורי היהודי בורשה / ב. מארק / חורבן ומרד יהודי פולין / בתקופת הכיבוש ההיטלרי / ורשה 1955" כלומר לפני יובל שנים. הדפוס העברי עתיק-למדי ומזכיר ספרי-דת, ויש גם תמונות כמו: "ההיטלריסטים שורפים את הגיטו הורשאי", מהצילומים של הגנירל סטרופ; אבל הדבר המדהים ביותר הוא שכל החוברת ההיסטורית הזו, בת 22 עמודים בסך הכול, כורכת את מוראות גטו וארשה, שהכותב היה כנראה עד להם ממקור ראשון, יחד עם תעמולה קומוניסטית בוטה הרואה בגרמניה המערבית ובמערב האימפריאליסטי את ההמשך של הנאצים, והכול בעברית – "מתורגם מפולנית / העורך: א. רוטקובסקי":

אך דא עקא שסיוט-הבלהות ההיטלרי לא נעלם עדיין מהאופק. עדיין ישנם כוחות-שחור המעלים את הסיוט הזה על הבמה הפוליטית. העולם כולו מזועזע כעת עקב קימומם מחדש של כוחות-האגרסיה במערב-גרמניה, בראשם עומדים אותם המרשלים, הגנרלים ומפקדי הס.ס., אשר הוציאו להורג אלפי אנשים חפים מפשע בורשה וביאליסטוק, בקיוב ובוילנא, בלידיציה ובאוראדור, באמסטרדם ובארדינטינה, אשר הפציצו באופן ברברי את לונדון, קובנטרי ורוטרדם, אשר הטילו מוראם על תל-אביב וחיפה.
דבר זה מעלה בזכרוננו את הימים עברו, ולפני עינינו עובר שוב מחזה-הבלהות משנת הכיבוש. מראה שארית הפליטה מתבערת הגיטו וממחנות-ההשמדה. הננו רואים את חומת-הגיטו הגבוהה, המקיפה רובע ענקי – בית-כלא, סוגר עצום בו נכלאו חצי מיליון אנשים. הננו שומעים את נהי ילדי הגיטו המיותמים ומזי-הרעב המחטטים אחר קליפות-בולבוסים; והנה רחובות הגיטו המדוללים, בהם מתגוללות גופותיהם של מתי-רעב, כשפניהם מעוטפים בקטעי ניר; לפני עינינו מופיעים עמודי-התליה בככר בית-הסוהר של הגיטו, עליהם מתנדדות גופותיהן של אמהות-צעירות, שהעיזו לעבור את חומת-הגיטו, כדי להשיג פת-קיבר או מלפפון כמוש בשביל ילדיהן הרעבים. שוב נפנות מחשבותנו לעבר האנשים הניצבים ברחובות, המעונים במרתפי הגיסטאפו והנהרגים בבית-הסוהר "פאוויאק"; בזכרון עולים תמונות-הבלהות של ה"סלקציה": בצד השמאלי – המועדים למות, בצד הימיני – אלה, אשר עוד לא הגיע שעתם. האם אפשר לשכוח את פניהם המבוהלים של הילדים, הנסחבים ע"י הזדים ההיטלריסטיים לתוך קרונות רכבת-המשא, שפניהן למחנה-המות בטריבלינקה?! באזנינו רועדות עדיין אנחותיה קורעות-הלב של הנערה אשר ידיה ורגליה נשרפו והיא מבקשת היטלריסט שימיתה ביריה, כדי לשים קץ לחייה וליסוריה העל-אנושיים גם יחד. פלצות תאחז את לבנו, עת נזכרים אנו, באם הצעירה החובקת תינוקת וקופצת מהקומה הרביעית של בית אחוז-להבות למצהלותיהם של פראי-האדם מבני לוויתו של סטרופ או באותה ישישה, אשר בעת קפיצתה מטה מגגו של בית בוער נסתבכו בגדיה במעקה וכך נשארה תלויה ומפרפרת באויר וההיטלריסטים שמו אותה מטרה חיה לכדוריהם.
בין מחזות-זוועה אלה של העבר הלא-רחוק, רואים אנו את שורותיהם האינסופיות של גברים ונשים ערומים, אשר אפילו בדרכם האחרונה אל תאי-הגאז עדיין מתעללים בהם, משסים בהם כלבים, מזרזים אותם בקתות הרובים.
ושוב מתענית נפשנו מהסיוט של לשונות האש העצומות המשתרבבות מעל הגיטו, מחזון הבלהות של תמרות-העשן המתאבכות מעל לבירקינאו ובאפנו עולה ריח השריפה של הקדושים השרופים חיים בטריבלינקה ואושווינצים, בפונארי לידי וילנה ובפיטראשי שעל יד ביאליסטוק, שומעים אנו את קולותיהם של מיליוני קדושים ולוחמים השולחים את קללתם האחרונה לעבר ההיטלריסטים, המלחמה וזוועותיה. (עמ' 21-19).
[הפרטים על אודות החוברת והציטוטים ממנה הובאו בתעתיק העברי המקורי, ללא עריכה].

19.5.05. יום חמישי. [מאושוויץ] נוסעים לבירקנאו, שאי-אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי-הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות – לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה.
זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי.
מצד שמאל, שטח ענק של צריפי-עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות-חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה"בלוקים", שנשרפו בידי הנאצים. בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה – ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים.
מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות-הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת-הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים).
הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן-הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא-רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי..." ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת – היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" – כי הגרון היה חנוק.
אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים.
ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל-פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום – אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.
בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי – למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר, והמבקרים הלא-רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים מאוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים.
מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.
כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לִבְנֵי הבריק האדמדמות – הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל [שלנו] לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.

נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית-מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו – למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ"הטור השביעי": "מכל העמים" שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –
הם קוראים רק לאם: אל תביטי!
– – –
עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלוהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים
ליהרג מול כיסא כבודֶךָ,
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.