על ספרו של חיים סבתו
"כעפעפי שחר – מעשה בעזרא סימן-טוב"
הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, 167 עמ'
בדומה לעגנון בזמנו גם חיים סבתו בורא בספרו עולם אמוני אידיאלי, עולם שצריך להתגעגע אליו, ואף לקונן על הסתלקותו. דרכו של עולם היא שאנשים מאמינים שפעם היה יותר טוב, שהיה גן עדן שאבד בגלל התקופות החדשות והדורות החדשים אשר חסרים את התום והחסד של פעם.
גיבור הספר הוא עזרא סימן-טוב, איש תם וישר, המתפרנס ככובס וכמגהץ במכבסה של יחזקאל כדורי שברחוב יפו בירושלים. האיש אוהב את ירושלים, את אווירה, את יהודיה ואת חכמיה. הוא איננו תלמיד חכם, ומסתפק בתפילה, בפיוטים ובקריאת מזמורי תהילים. הוא תמיד שמח בחלקו, ומברך על הטובה וגם על הרעה. הוא נשוי למדאם שרה (הוא מכנה אותה כך משום שהיא ממשפחה מיוחסת מיוצאי ארם צובה, ואילו הוא יהודי פשוט). יש לו בנים, ולימים – גם נכדים, אך המחבר איננו טורח לציין את מספרם, או שמותיהם, ורק לקראת סוף הספר מוזכר שהם מבקשים להביא את הוריהם אל מגוריהם שבשפלה. עזרא מעניק מתן בסתר, ואף סועד את רחמים כליפא הנגן העיוור, מביא לו מצרכי מזון ומכבד את ביתו. בהמשך ירומז שהוא חש ייסורי מצפון כלפי רחמים הסגי-נהור. עזרא מתפלל במיספר בתי כנסת, ואיננו פוסח גם על בתי כנסת אשכנזיים, ולמרות שהוא איננו מבין את מבטאם, הוא מרגיש בליבו את כוונת תפילותיהם, סיפוריהם ודרשותיהם. הוא ידוע כמי שמוכן תמיד לספר איזו מעשייה על נס שקרה ליראי השם. חסיד ברסלב מושך אותו להתפלל בטבע ולרקד לפני הקב"ה – הוא נענה לו, אחֵר מבקש שישמש עשירי למניין, וגם יסכים להשלים עימם את לימוד הש"ס – והוא נענה גם לו. עזרא מעריץ את חכם פינטו, והחכם מעריך את תומתו של האיש הפשוט והזך הזה – האיש ספוג אמונה זכה, והוא מוכן בהחלט להקריב נפשו למען הקב"ה.
הספר גדוש בשמות פיוטים של פייטני ימי הביניים, במובאות שלימות מפיוטים אלה, בציון שמותיהם של ספרי יראים, של מדרשים ושל ספרי הלכות. כיוון שעזרא וגם גיסו ד"ר טאוויל, הם מיוצאי ארם צובא, המחבר מרבה לתאר את המנהגים המיוחדים לעדה זאת, בין השאר את מנהג "הברנדיזי", שעניינו קריאת שיר מחורז מאולתר לחלוטין, אותו מבצע הקרוא שמרים כוסית העראק לכבוד המארח. שאר הקרואים מחרים מחזיקים אחריו וקוראים "ברנדיזי" משלהם, אבל איש לא הצליח להשיג באומנות הזאת את חכם טאוויל, הלא הוא אביו של ד"ר אברהם טאוויל.
זוך ליבו של עזרא מתגלה כאשר בניו ואוהביו מבקשים לקיים לו מסיבת יום הולדת בהגיעו לגיל שישים. הוא איננו מסכים, כי מסיבות יש לקיים רק על דבר מצווה, ולבסוף הוא מתרצה, ובמסיבה משבח החכם פינטו את תום ליבו, ורחמים העיוור, שבינתיים נמצא רופא שיצליח לשקם אחת מעיניו, מספר איך עזרא הציל את חייו בילדותו. עזרא חשש כל חייו שרחמים התעוור בגלל איזה חוסר תשומת לב מצידו, ורק במסיבה הסתבר שדווקא רחמים צריך להיות אסיר תודה לו. רחמים נוהג לנגן לעזרא מנגינה נפלאה, שעזרא מכנה אותה בשם "כעפעפי שחר" (מכאן שם הספר), אלא שבמקור – איוב ג' 8 מופיע הביטוי בהקשר של קללה (איוב מקלל את יום הולדתו) ובמ"א 10 מופיע הביטוי בתיאור הלוויתן המפלצתי, ואולי יש כאן רמז של המחבר כי מה שנחשב בעיני עזרא לחטא שלו כלפי רחמים – מתברר דווקא כמעשה חסד.
שני אישים מופיעים בספר כ"נגטיבים" של עזרא: ד"ר אברהם טאוויל הלמדן, הבקיא ברזי הפיוט של ימי הביניים, שבז להדיוטות. הוא מכשיל את החזנים בטענה שהם אינם מבטאים נכון את המילים, הוא מבקש להתל בעמיתיו החוקרים, ואף מעליב את עזרא. "הנגטיב" השני התלמיד חכם משה דוד, שקריאתו הנלהבת של עזרא במזמורי תהילים מפריעה לו להתעמק בסוגיות התלמוד. שני "הנגטיבים" מרוככים דווקא על ידי עזרא, חשים כלפיו אהדה ואסירות תודה.
יש עוד "נגטיב" אחד גדול: הקִדְמָה! עיריית ירושלים מחליטה להרחיב את רחוב יפו, ולכן צריך להרוס את כל החנויות של האנשים הטובים, לתת להם פיצויים ולסלק אותם משם. דחפורים מרעישים עולמות, מעלים אבק ומשחיתים את גינת עשבי התבלין של הזוג עזרא ושרה. תרבות התום נהרסת, והקִדְמָה הדורסנית יורשת אותה.
כאמור, לאורך כל הספר מרומז שעזרא חש ייסורי מצפון שכביכול הוא אשם בעיוורונו של רחמים, ולכן לדעתו, הוא נענש בכך שבתו המירה דתה לנצרות. הבת עבדה בהתנדבות בבית החולים הצרפתי, ומיסיונר הסית אותה להמיר את דתה. הבת נעלמת, וכאמור, עזרא מאמין שזה עונש שנחת עליו על חֵטא שכביכול חָטָא. אלא שגם עקוב זה הפך למישור: הבת חוזרת לאביה ולדתה. הקורא איננו יכול להתעלם מהדמיון הרב שבין סיפור הבת שהתפייסה עם אביה ודתה אצל שלום עליכם (הפרק "לך לך" ב"טוביה החולב"), ובין סיפור בתו של עזרא בספרנו.
קראתי לרשימה הזאת בשם "אוטופיה אמונית", ולא בכדי: כמו עגנון לפניו גם חיים סבתו ממציא לנו עולם אמוני תמים ומלא חסד: אין מחלוקת בין עדות שונות ומנהגים שונים, אין קנאה ורדיפת כבוד, אין קטטות רוויות שנאה בין פלגים שונים. הרי בתוך עמנו אנו חיים, ואנו רואים מול עינינו עד כמה העולם האמוני הזה רווי בשנאה והתבדלות: בנות ספרדיות לא יכולות ללמוד בבתי ספר אשכנזיים, דתיים "לייט" נחשבים למוקצה, מדירים נשים באוטובוסים, משמחות, מאירועים, ואפילו מתפילה, קוראים לשוטרי ישראל בשם "נאצים", מתייחסים אל החילוניים כאל "עַם החמור", ואילו הרפורמים והקונסרבטיבים נחשבים בעיניהם למומרים. על איזה תום, חסד ואחווה מדבר המחבר שלנו?
מבלי משים מרמז המחבר על חשבון מי נסמכת כל הרמוניה שהוא מתאר בספר: הגברים מבלים בבית המדרש ובבית הכנסת, ואילו הנשים, מטפלות בילדים, טורחות במשק הבית, וכשיש אירוע, ובו נאמרים דברי תורה "מתוקים מדבש", סתרי הזוהר, פיוטים ו"ברנדיזי" – לא משתתפת שם אף אחת מהנשים שטרחו להכין את האירוע, שכן האמונה "התמה" הזאת איננה יכולה להתגשם אלא אם כן משעבדים את הנשים, ונותנים למישהו אחר לשמש "גוי של שבת", וגם לאחר כל זה הם אוכלים זה את זה בלי מלח: הליטאים את החסידים, ועשרות החסידויות העוינות זו את זו.
עגנון היה אומר "אמן" על ההוויה שמתוארת בספר זה, כי גם הוא צייר עולם אמוני אידיאלי ("והיה העקוב למישור", "תהילה", "בלבב ימים", "תמול שלשום"), כי גם הוא ראה בקדמה תקלה (ראו את הסאטירה שלו ב"ספר המדינה"). מי שאיננו מסונוור מהעולם הדתי, ומביט בו במבט לא משוחד – יקשה לו לקנות את האידיליה המתוארת על ידי חסידיו, כשם שאיננו מסונוור מסיפורי הניסים שקרו כביכול ל"קדמונים", סיפורים המשובצים לרוב גם אצל עגנון וגם אצל סבתו.

אהוד: לגבי עגנון אתה טועה בגדול! ובאשר לסבתו – האם הוא באמת סופר?