קצת לפני ההמולה הגדולה של יציאת המוני בני ישראל לחו"ל בפסח, נתב"ג מלא עד אפס מקום. אובמה עדיין בארץ. טסים בטורקיש. מטוס אירבוס מרווח, שירות מצויין, אוכל מעולה, מקבלים מתנה שקית עם כיסויי לעיניים, גרביים, ואטמי אוזניים.
לפני המעבר לטיסה לקזבלנקה שוטר הגבולות הטורקי בודק את הדרכון שלי.
"שמך כהן?" הוא שואל, "סבתא שלי היתה ממשפחת כהן."
"אז אולי אנחנו קרובים," אני עונה.
"תגיד לי, שמעתי שהכֹהנים הם VIP, האם זה נכון?"
"ודאי," עניתי, "הם צאצאים של אהרון הכהן אחיו של הנביא מוסה."
"אהה," הוא ענה, ואיפשר לי לעבור.
בערב קראתי באינטרנט על הליכתו של ביבי לקנוסה (אנקרה).

קזבלנקה
שדה התעופה ע"ש מוחמד החמישי. מיד בכניסה מתנוססת תמונת המלך מוחמד השישי. פנים צעירות. תמונה מלפני שנים לא מעטות. תמונת המלך תלווה אותנו מכאן בכל מקום. בכל עיר, בכל כיכר, ובכל בית מלון.
תהליך קבלת אשרות הכניסה אורך זמן רב. הנה בא הפקיד עם כל הדרכונים. אבוי, הדרכון שלי לא ביניהם. אני מתחיל לחשוש ולחבר תסריטים. האם ייתכן שאנשי המלך נמנים על קוראי "חדשות בן עזר", ובעקבות מה שקראו שם החליטו שלא להתיר לי להיכנס למרוקו, וחמור יותר, אולי אפילו לא יתנו לי לצאת ויטביעו אותי באגן של חומצה כפי שעשו לבן ברקה...
יחד איתי מחכה גם נוסעת צעירה שזה לה טיולה השני במרוקו והיא חרדה שיחשדו בה על כך שהיא סוכנת מוסד.
סוף טוב. לאחר רגעים ארוכים גם אנחנו מקבלים את האשרה המיוחלת.
מקזבלנקה יוצאים לדרך. קצת מעונן, הכול ירוק. הטבע ים תיכוני דומה לארץ. בדרך רואים עיירות דלות, פחונים שהתפתחו לראשונה סביב קזבלנקה, מה שהצרפתים קוראים:
Un bidonville.

רבאט
מגיעים לבירה רבאט לקראת שקיעה. סיור במאוזלאום המפואר של מוחמד החמישי המלך הראשון לאחר העצמאות (שם גם קבור בנו, חסן ה-2) ולטור חסן המרשים, אשר נבנה ע"י יעקוב אל-מנצור הגדול משושלת המוואחידון בשנת 1195. ומשם לקצבת אל אודיה, קצבה ראשונה מבין רבות שנראה מאוחר יותר. (קצר – מבצר. מבצרים הם קצבה).
לאחר ארוחת הערב סיור רגלי בעיר החדשה. (Ville Nouvelle La) בכל עיר במרוקו בנו הצרפתים עיר חדשה. במרכז, תחנת רכבת מודרנית מרשימה. בעיר גם פועלת רכבת חשמלית הדומה עיצובית לזו שבירושלים. בדרך קסמים מופיעים פתאום לידנו אנשי ביטחון, ספק מאבטחים, ספק משגיחים. כאלו יופיעו אחר כך לאורך כל הטיול.
למחרת בבוקר ביקור ליד בארמון המלך המשתרע על מאות דונמים. אסור לצלם את השער והשומרים. הארמון בעיר הבירה הוא רק אחד מרבים. בכל עיר במרוקו נמצא אחר כך אחד מארמונותיו המפוארים של המלך. בכל עיר נמצא ארמון מפואר ליד עוני משווע.

השושלת העלאווית
מרוקו מגדירה עצמה "מונרכיה חוקתית". למעשה זו מונרכיה אבסולוטית. למלך מרוקו יש סמכות גדולה מזו שהייתה ללואי ה-16 בצרפת. בנוסף יש לו הילה של קדושה דתית. בכל מקום במרוקו נמצא את הכתובת עם השילוש הקדוש: "אללה, המולדת, המלך."
המלך מוחמד השישי הינו המלך ה-22 בשושלת העלאוויית שהגיעה באמצע המאה ה-17 ממרכזם בסהרה ועלתה לשלטון ב-1666. השם "עלאווי" מקורו בשם עלי בן דודו של מוחמד, ובעלה של פטימה בתו, השושלת מתייחסת לחסן בנם. (הבן השני של עלי, חוסיין, נהרג בקרב כרבלא 10.10.680 ונחשב לאימאם הראשון אצל השיעים).
המלך מוחמד השישי מתהדר בייחוס לנביא, ומבסס על כך את הלגיטימיות לשלטונו. חיפשתי בכל מקום את עץ המשפחה של השושלת העלאווית, החל מעלי, אך לא מצאתי. בניגוד לממלכה ההאשמית, שמפרסמת באתרה באינטרנט את עץ היוחסין ממוחמד, בכל מקום במרוקו מוצג עץ היוחסין של המשפחה העלאווית רק ממייסדה מולאי עלי שריף (1636-1631) מתאפילאלת, ולא החל מעלי. האם הייחוס למוחמד הוא בדוי? מכל מקום המלך מקדיש חשיבות לשושלת.
במקום מוצא המשפחה בגבול הסהרה ראיתי בניין גדול ועליו רשום: המרכז ללימוד וחקר העלאווים.
CENTRE D’ETUDES ET DE RECHERCHES ‘ALAOUITES
http://www.errachidia.org/culture/cera.php

המלך – מוחמד החמישי
המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) בספר בשם זה מאת קתרין גרסיט ואריק, לה רוא (Catherine Graciet et Eric, LE ROI ), מתוארת שליטתו המלאה של המלך בבנקאות, בביטוח, במערכת התחבורה, בטלקומוניקציה, בסחר החוץ ובחקלאות, כמו גם היותו בעל נכסי הנדל"ן הגדול ביותר במרוקו. "מאז עלייתו לשלטון של מחמד השישי ב-1999," מדגישים המחברים, "הוא השתלט על הכלכלה של מרוקו בדרך השרירותית ביותר." מוחמד השישי שהוכתר למלך מרוקו בכינוי "המלך של העניים" ריבע את הונו האישי תוך עשור והפך, לטענת המגזין פורבס, למלך השביעי העשיר ביותר בעולם, הרבה לפני חלק משליטי המפרץ הפרסי. כיום הוא מכונה "מלך העסקים", כאשר כ-20 אחוז מנתיניו מובטלים, 15 אחוז חיים מתחת לקו העוני ומרוויחים פחות משני דולר ליום, העוני שולט בחלקים רבים במדינה ושכונות הפחונים הפכו למאפיין של ערים מרכזיות.

המלכה – סלמה בנני – ללה סלמה
המלכה, סלמה בנני Salma Bennani מעכשיו ללה סלמה Lalla Salma, היא בת לאב יהודי שהתאסלם. כבר עתה מרננים עליה ברשתות החברתיות במרוקו שהיא יהודייה ואפילו ציונית ר"ל. יורש העצר, הנסיך מולאי חסן, יישא אם כן דם יהודי.
והנה הפרדוקס: בניגוד לדרווין שטען שמוצא הקוף מן האדם[?], טען מוחמד שמוצא הקופים והחזירים הוא מהיהודים (קוראן סורה 5 פסוק 60; סורה 7 פסוק 163) – ואיך יסתדר עתה הדנ"א היהודי של הקופים והחזירים עם דמו של הנביא? (שעשה הבחנה זו).
אם תשרוד המלוכה במרוקו, ליורש העצר, הנסיך הקטן מולאי חסן, שבדמו מעורבב דם מוחמד עם דם יהודי, מחכה תקופה לא קלה כאשר יוכרז למלך.

ווליביליס
מרבאט נוסעים לווליביליס (בערבית وليلي (ואלילי); צרפתית Volubilis) – אתר ארכיאולוגי כ-30 ק"מ צפונית למקנס, בשטח 600 דונם. ב-1997 הוכרז כאתר מורשת עולמית. העיר נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס. על כך מעידות כתובות פוניות שנמצאו במקום. ממועד זה ועד לכיבוש הרומי בשנת 40 היתה העיר לבירתה של ממלכת מאוריטניה הברברית. עם הכיבוש הרומי, בשנת 40 לערך, הפכה ליישוב חשוב. העיר פרחה במאה ה-2 ובמאה ה-3 ובשיאה מנתה כ-20,000 תושבים ביניהם יהודים. בעיר התגלו גם שרידים יהודים. מנורה ועוד.
אני שואל את המדריך "היכן השרידים היהודים?"
"לקחו אותם מכאן. לא יודע לאן," הוא עונה.
"היכן היה האזור היהודי?"
"לא יודע," השיב.
משום מה נעלם גם "בית אורופיאוס" עם הפסיפסים שלו.
הרומאים עזבו את ווליביליס בסוף המאה ה-3, ועם הכיבוש הערבי המלך אידריס הראשון קבע בווליביליס את בירתו, ובכך הפכה מרוקו לערבית מוסלמית. מאוחר יותר, לאחר ייסוד העיר פס, וולוביליס ננטשה.
מולאי אידריס הראשון היה צאצא מדור חמישי של חסן, בנם של עלי בן דודו של מוחמד, ופטימה בתו. כצאצא הנביא קיבל אידריס את הלגיטימציה לשלוט כמלך, והאידריסים היו השושלת המרוקאית הראשונה.
מעל לשרידי וולוביליס ניתן לצפות בכפר מולאי אידריס שם הוא קבור. המקום נהפך למקום עליה לרגל הסגור לביקור ללא מוסלמים. אגב, במרוקו זה לא נקרא אפרטהייד.

המאבק בכיבוש הערבי – אל-כהינא דִיחְיַה בת מאתייה בן תיפאן
במאה השביעית פלשו הערבים-המוסלמים למרוקו ומצאו מולם שבטים בֶּרְבֶּרִים, ביזנטים-נוצרים, ויהודים, שהתאחדו תחת מנהיגותה של דהייה בת מאתייה בן תיפאן, שכונתה גם אל-כהינא, הכוהנת החוזה. בן תיפאן עמדה בעצם בראש ממלכה יהודית, אחרי שגיירה שבטים בֶּרְבֶּרִים. ההיסטוריון איבן חלדון (1332-1406) מספר על השבטים המתגיירים שהתישו את הכוחות המוסלמים במשך 25 שנה, עד שנכנעו לצבא הכיבוש הערבי. אל כהינא התאבדה בקפיצה לבאר, כדי שלא ליפול בשבי הערבי-מוסלמי. (לפי הסברה – קרוב למחצית יהודי מרוקו הינם בני בניהם של השבטים הבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו).
הנה הצעה לשר החינוך החדש הרב שי פירון. גדעון סער קודמו התנגד בכל תוקף להנצחת שואת יהודי ערב, אולי השר החדש יסכים להנצחת דמות אישה יהודייה מרוקאית הנלחמת נגד הכיבוש הערבי. אפילו אם הסיפור הוא מיתוס יותר מהיסטוריה, זהו מיתוס הרואי אוניברסאלי המתאים לטרנד הפוסט-קולוניאלי – מיתוס המאבק נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי.
(מעניין אם פרופסור אווה אילוז, הסוציולוגית ילידת מרוקו, הגזענית האנטי-אשכנזית, שהטילה חטא קדמון על כל האשכנזים, והנלחמת נגד "הכיבוש" היהודי – תסכים לראות באל כהינא גיבורה יהודית מרוקאית לאומית. מן הסתם היא תתנגד לכך, כי ברגע שתתמוך בה – מיד יפסקו הכבוד והכיבודים שהיא מקבלת, כיבודים שניתן לקבל רק אם נלחמים נגד "הכיבוש" היהודי).
לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר". הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית – לבין הצבא הצרפתי ו"הפייה-נואר", המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.
מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (אימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח כערבי-נוצרי בג'נין) עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי.
שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות.
היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..."
המציאות כמובן שונה. השטחים הכבושים על-ידי הערבים מונים כיום כ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל אירופה.
הבֶּרְבֶּרִים תושבי הארץ הילידים, מונים כ-60 אחוז מתושבי מרוקו. השלטון הערבי נוטה להציג יחס הפוך. המלך מודע למצב הנפיץ עבורו, ולשאיפות החופש של הבֶּרְבֶּרִים, ולכן הוא התיר לבֶּרְבֶּרִים לפני שנים מיספר, ללמוד בבתי הספר את שפתם. מעל אחד מבתי הספר באזור וארזאזאת ראיתי כתובת בכתב הבֶּרְבֶּרִי על בית ספר תיכון Lycée collegial.

היהודים
במרוקו כמעט שלא נותרו יהודים. הבתים, השכונות, המלאחים, ננטשו כולם. נותרו בה בתי קברות ובתי כנסת מעטים. היהודים לא חסרים למרוקאים, והמרוקאים לא חסרים ליהודים. באוקראינה וברוסיה פגשתי אישית עשרות יורדים דוברי עברית. (העיתונאי פרוקופיב אומד את מספר בעלי האזרחות הישראלית במוסקבה במאה אלף). במרוקו לא ראיתי אף ישראלי חוזר.
בשיאם מנו היהודים כ-2.5 אחוז מהאוכלוסייה במרוקו.
היהודים השפיעו מעט מאוד על תרבות מרוקו, אבל הושפעו ממנה רבות. (לשם השוואה היהודים בגרמניה מנו רק-0.76 אחוז מאוכלוסייה).
המורה שלי לתנ"ך, משה ברק ז"ל שנפטר השנה, היה בתחילת שנות החמישים שליח עלייה למרוקו ואירגן את עליית תנועות הנוער. ממנו שמעתי רבות על עליית יהודי מרוקו, ועל התקופה בה שימש כשליח. ב-2011 הוא פירסם רומן בשם "עולָה גולֶה גולָה עולֶה". הרומן המספר על פעילות ציונית, אהבה ויצרים בקרב צעירים יהודים במרוקו בשנות החמישים. יהי דברים אלו גם לזכרו.
עליית יהודי מרוקו: http://www.youtube.com/watch?v=TarnykO-sWI

מקנס
מווליביליס ממשיכים למקנס. מקור שמה שבט "מקנסה" (Meknassa) הבֶּרְבֶּרִי שייסדהּ. העיר נבנתה ע"י המלך העלאווי השני, מולאי איסמעיל, במאה ה-17. מבקרים במאוזלאום של מולאי איסמעיל שנבנה בעודו בחיים, ובאורוות ל-12,000 הסוסים שהיו לו. בנוסף לסוסים היו למולאי גם 500 נשים, ו-888 ילדים.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה
ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.
מספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, (מלאח – השכונה היהודית, מעין גטו) והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושוע ב-1926. המלאח הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. סיירנו במלאח, ובבית הקברות היהודי של מקנס, שרידים לקהילה מפוארת שאינה עוד במרוקו.

פאס
לשם "פאס" יש שני הסברים: לפי האגדה, כשהחלו הבנאים לחפור את היסודות הראשונים, נמצא מכוש (פאס בערבית) ומכאן שמה. אגדה אחרת מספרת כי בזמן מדידת העיר הגיעה קבוצת מבקרים פרסים שכונו שבט פארס ומפולת סלעים קברה את כולם תחתיה, והעיר נקראה העיר פס לזכרם.
גבר גבוה וכריזמטי הלבוש בקפטן שחור מצמר אנגורה מקבל את פנינו. הוא יהיה המדריך בפס. מדבר עברית טובה. אני שואל אותו מאין העברית? והוא עונה שלמד אותה רק מהתיירים. לא ייתכן. העברית טובה מדי מכדי ללומדה מתיירים מזדמנים. הוא ודאי נמנה על אחד מאנשי המוחבראת המרוקאי.
והנה מופיעים מפה ומשם אנשים עם מכשירי קשר. ספק שומרים עלינו, ספק משגיחים עלינו, והמדריך בקפטן השחור מנהיג אותם ימינה ושמאלה במכשיר הקשר שבידו.
בין גדולי היהודים מפס היה הרי"ף - רבי יצחק אלפסי (1013-1103), מגדולי הפוסקים הספרדים והפוסקים הראשונים בכלל.
העיר פאס בנויה שכונות-שכונות. מבקרים בבית הכנסת ע"ש אבן דנאן שנבנה במאה ה-17.ושופץ לראשונה ב-1870 ושוב ב-1999. 
המלאח היהודי של פס הוא העתיק במרוקו, קיים משנת 1438. (קדם לגטו הראשון בוונציה).
בית הקברות: בסמוך לרחבת הארמון, בכניסה למלאח, נמצא בית הקברות היהודי. מעליו הכתובת "בית החיים". בבית קברות זה קבורים רבים מבני פאס וביניהם דמויות חשובות כמו ר' יהודה אבן עטר (1655-1737). מרבית הקברים בבית קברות זה אינם הקברים  המקוריים. המלאח היהודי היה בפאס אלבאלי ובסמוך אליו היה בית הקברות. משם הוא הועבר למקום בו נמצא ארמון המלך. עם בניית הארמון הועברו שוב הקברים לפאתי העיר, מסיבה זו על חלק מהמצבות כתוב "נתגלגלו עצמותיו".
הקבר המרגש הוא של סוליקה חתואל. חתואל, נערה יפה בת 17, מטנג'יר, רבה עם אימה, עזבה את הבית והתגוררה ימים מיספר אצל השכנים המוסלמים. אבי המשפחה חשק בה וביקש לשאתה. היא סירבה בתוקף, והאיש, שהיה בנו של מושל טנגי'ר, העליל כי הנערה התאסלמה, אבל מתכחשת להבטחתה להינשא לו. סוליקה הועמדה לדין בבית משפט מוסלמי בעיר פאס, ומשסירבה להמיר את דתה היהודית ולצאת לחופשי, נידונה עקב כך למוות. ב-1834 היא הוצאה להורג בתלייה בכיכר העיר, מול המון משולהב. במהלך השנים הפכה סוליקה לגיבורה, ועשרות פואמות ושירים נכתבו לזכרה ולכבודה. הקבר צבוע בלבן ועליו הסיפור הטראגי של חייה תחת הכותרת "סוליקה חתואל, קודש הקודשים, פאר הרבנית, נזר החסדים".
אבנר ישראל הצרפתי, שהיה אחד מרבני פאס, נכח בכיכר בפאס ביום שבו הוצאה סוליקה חתואל להורג. הוא היה אז בן שמונה. המחזה לא נתן לו מנוח במשך כל חייו הבוגרים, ולעת זיקנה דרש להיקבר ליד חתואל. מבוקשו ניתן לו למרות שמדובר בחריגה הלכתית. השניים נחים היום מנוחת עולמים זה בקרבת זה, הגיבורה שראשה נערף והילד המעריץ, מוקיר זכרה.

הרמב"ם
מגיעים לביתו של הרמב"ם הנמצא ב"מדינה" (עיר) של פאס, אל באלי, בדיוק ממול מדרסת אלמאמונייה. ליד שעון עתיק עם מנגנון לא ברור.
בשוק, ליד בית הרמב"ם, נמצאת חנות תיקים וספרים. המוכר שואל אותנו "מאין אתם?" – כששמע מישראל, סיפר שעורך הדין שלו הוא יהודי בשם טובלי. בין הספרים הערבים שבחנותו אני רואה ספר אחד בלבד בצרפתית, התלוי בבולטות. רוסו – האמנה החברתית. אמנם רוסו הוא אבי מה שנקרא "הדמוקרטיה הטוטליטרית" המודרנית, אבי הקומוניזם והפשיזם, אבל ודאי שהוא התנגד למונרכיה האבסולוטית. אני סקרן לדעת כיצד מלמדים במרוקו את תולדות המהפכה הצרפתית. אני לא מעז לשאול. תיק אגב עולה אצלו 60 דירהם.
בספר ההדרכה כתוב שהמשפחה המוסלמית שגרה בבית הרמב"ם נותנת לבקר בו, אבל המדריך עם הקפטן השחור (מהמוחבראת) אומר שלא ניתן לבקר בבית. (מן הסתם מיהר לחנות הבאה) ואנחנו פשוט עוברים על פניו.
הרמב"ם ומשפחתו התגוררו מיספר שנים בפאס. הרמב"ם למד באוניברסיטת קיראווין בפאס מתמטיקה ואסטרונומיה. (בפס למד גם האפיפיור סילבסטר השני, והביא את השיטה העשרונית לאירופה) אנחנו רק הצצנו לעבר המוסד, שם גם קבור אידריס השני, זהו אתר מוסלמי האסור לכניסת לא מוסלמים.
התקופה בה חי הרמב"ם בפאס היתה סוערת. גזירות השמד של השושלת האלמוויחידית כפו על מורהו של הרמב"ם ר' יהודה אבן סוסאן להמיר את דתו. הוא מקדש את השם ובוחר למות. הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של הח'ליף עבד אלמֻאמִן, ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי‏. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה."
לפי תפיסת הרמב"ם בניגוד לנצרות "באמונת הייחוד (המונותיאיזם) של האיסלם אין כל דופי," וניתן לומר את העדות, כלומר להתאסלם כלפי חוץ. הרמב"ם שהיה אז רק בן 25, כותב את "אגרת קידוש השם", המלצתו – לעזוב מיד מקום שבו כופים על היהודים לעבור על דתם.
הרמב"ם אומר ועושה. הוא ועוד קבוצה של חכמים עוזבים את העיר. הרמב"ם ומשפחתו מגיעים תחילה לירושלים. עם מות אבי המשפחה יורדים למצרים שם הוא משמש כרופא בחצרם של האיובים אצל בנו של סאלח אדין.
ככלל במרוקו לא קמה תנועת השכלה כבאירופה ולכן גם לא קמה יהדות חרדית שקמה כתגובה אליה. המוני יהודי מרוקו הפכו בעצם ליהודים רפורמים, כלומר קיימו רק את המצוות הנוחות להם, אבל בניגוד ליהדות אשכנז, במרוקו לא קמו רבנים רפורמים, ולא קמה תנועה דתית רפורמית, לכן יהודי מרוקו מחזיקים מעצמם אורתודוכסים אבל מקיימים פרקטיקה רפורמית. (תופעת ההתחרדות הדתית היא רק מישראל בשנים האחרונות).
אחת הפרקטיקות הדתיות שהתפתחו בהשפעה מוסלמית במרוקו, במאה השנים האחרונות לקיום הקהילה – היא פולחן מתים. פולחן המתים מתבצע באמצעות הילולות על קברי צדיקים. בכל מרוקו פזורים קברים שסביבם נערכות הילולות, שבחלקם ביקרנו, ועליהם בהמשך.
בניגוד למה שחושבים, רבני מרוקו לא היו רפורמים מתונים דווקא.
גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.
הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).
מעבר לי"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:
"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).
הרמב"ם, אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים; לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה).
הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – מאמץ את תפיסתם הקיצונית, וקובע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם. הרמב"ם "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד)  
בהשפעת הפסיקה המוסלמית (קוראן, סורה 4, פסוק 34) שבה נאמר שיש להכות את האישה עד שתציית לבעל, קובע הרמב"ם שהאישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י)
למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון.
כתוצאה מהשפעת הרמב"ם (ובגלל התאווה לכסף) נוצר הזיוף הגדול ביהדות, כאשר משה די לאון (1240-1305) חשש לומר שהוא כתב את ספר הזוהר בו הוא סטה מתורת הרמב"ם שהאל הוא אחד ולא ניתן לתארו בתארים חיוביים, ותיאר את האל כחלק משכינה המחולקת לעשר ספירות הכוללות את אלוהים העולם והאדם, ולכן ייחס אותו משה די ליאון לתנא רבי שמעון בר יוחאי.
יהודי מעכו בשם יצחק דמן עכו, (1250-1340) ניסה להתחקות אחרי מקור ספר הזוהר, נסע לספרד, ופגש את אשתו של די לאון, שסיפרה לו שספר הזוהר לא "התגלה" על ידי משה די לאון, ולא הועתק על ידו, אלא נכתב "ממוחו ומליבו". וכך אמרה אשת ר' משה, לדברי ר' יצחק דמן עכו:
"כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה [כלומר ספר קדמון] היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אלי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים [בכסף רב] כאשר עיניך רואות. (ישעיה תשבי, משנת הזוהר עמוד 30)

בערב בפאס הולכים לערב פולקלור משונה. קבוצת גברים מבוגרים מכים על תוף וקוסם מוציא חזייה מחולצה של ישראלית וקורא לזה "נחש שחור". הפנטזייה המרוקאית הייתה ללכת לישון.

שוויץ במרוקו
למחרת ערב פסח נוסעים להרי האטלס. מגיעים לאיפרן. עיירה שוויצרית. מסביב ההרים מכוסים שלג. יש גם יערות עם קופי מקוק בֶּרְבֶּרִי חמודים.
בשלב הזה האוטובוס נתקע. מה עושים? הנהג והאסיסטנט שלו לא מצליחים להתניע את האוטובוס. כולם תקועים באמצע שטח שומם. מה יהיה עם הסדר? למזל כולם, צאצא של רבי אברהם זכותו (רבי אברהם בן שמואל זכות (1452-1515) מתמטיקאי והאסטרונום שהכין לוחות אסטרונומים ואצטרובל מנחושת שאיפשרו לוסקו דה גמה, ולקולומבוס לנווט בים, ועל שמו נקרא מכתש Zagut על הירח) – שהוא בעל מוסך, ושמאי רכב, הציל את המצב ובעזרת נוסע נוסף הצליח לתקן את משאבת הדלק, והאוטובוס המשיך בנסיעה. העיקר – נגיע ברגע האחרון לסדר הפסח.
ממשיכים לטפס לאטלס הגבוה. מישורים עם שלג ומגיעים לאזור תפיללת מקום מוצא השושלת העלאווית והנה הכפר של סבתו של שי המדריך, כפר שבמקור נקרא קסר-סוק (מבצר השוק) שונה למולאי רשיד. ניכר שהמלך משקיע כאן גם בבנייה וגם בגינון.
לקראת שקיעה מתגלים לעינינו נאת המדבר הירוקה של נהר הזיז עם מיליון הדקלים שבה. המגיעים כמעט בחשיכה לארפוד, רגעים מעטים לפני הסדר.
המלצרים הערבים משתאים לשירת "אחד מי יודע" הנלהבת. שותים ארבע כוסות יין בכוסית קטנה. התפריט היה פסטה...
לא מספיקים לישון, ובארבע עולים על ג'יפים לראות את הזריחה בדיונות של מרזוגה. מידבר הסהרה הענק, גבול אלג'יר, דיונות חול מאופק לאופק, ירח מלא. (אבותינו ידעו לקבוע את החג עת הירח מלא. באין תאורה אחרת רק לאור הירח ניתן לראות איך לאכול את הגעפילטע-פיש...)
שי, המדריך, הישר באדם, מציע לכל המתעצל ללכת ברגל לקחת גמל, ולרכב עליו עד מקום הצפייה בזריחה. המחיר הוא אומר, 100 דירהם, ישולם ישירות לבעל הגמלים. (אחר כך נודע לנו מחברי קבוצה נוספת של אותה חברה, כי המדריך גבה מהם סך של 200 דירהם, ואת ההפרש שילשל לכיסו... לכל הקוראים, זיכרו, המחיר רק 100 דירהם).
אני לוקח גמל. הגמלים מוברכים, ואנחנו עולים עליהם. הם מוקמים, ראשית הרגליים האחוריות, ואחר הקדמיות. מתחילים לנוע במדבר בשיירה. הגמלים קשורים זה אחר זה. עלטה, רק אור הירח המלא מלווה אותנו. חווייה מיסטית. האם כך יצאו אבותינו מארץ מצריים? הקמצנים או הפחדנים, מבוססים אחרינו בחול במסע רגלי קשה. אחד יתעלף לפתע ומדקרת סינית ונטורופתית תחזיר אותו לחיים. באופק נראית אורחת גמלים, שיירה עם עשרות רבות של גמלים, מאופק אל אופק. "אלו יפנים," אומר לי עלי הנער המגמל.
מגיעים לסוף המסלול יש לטפס על הדיונה האחרונה. הדיונה תלולה מאוד, הטיפוס קשה. יושבים ומחכים לזריחה. והנה השמש זורחת ומאירה את דיונות החול. רואים את הזריחה ומתחיל מסע הגמלים חזרה. עתה המסע מהיר יותר ופחות נעים. הם רוצים להספיק למכור מאובנים. מגיעים שותים תה חם. חוזרים למלון לארוחת בוקר וממשיכים במסע.

שלוכים או שלופים?
התושבים הבֶּרְבֶּרִים של האטלס נקראים שלוֹחים. כך גם קיבלו היהודים באטלס את כינויים זה כביטוי מזלזל שניתן להם על-ידי יהודי הערים הגדולות.
מסתבר שקובי פרץ אומר שלוּכים ולא שלוֹחים כמו שצריך, ומכאן גם ההמצאה שלו לגבי השלוּפים. שהרי אם המילה היא שלוֹחים, לא ניתן להחליפה בשלוּפים...
הזמר קובי פרץ שלוֹכים שלופים:
http://www.youtube.com/watch?v=yXGLDtYy6xI

אבי המחצלת
הקהילה היהודית בארפוד בשיא תפארתה מנתה כ-1,550 נפשות. כיום אין יהודים בעיירה, אבל קברי צדיקים יש: בבית העלמין היהודי בארפוד נמצא קבר רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת). מתחם הקבר סגור. אישה השומרת על הקבר מנסה לפתוח את הדלת אבל הדלת לא נפתחת. שי המדריך לוקח את המפתח ולאחר דקות ארוכות מצליח, הדלת נפתחת. אולי תחילת קריירה בפריצת דלתות. בפנים מצבת הקבר. כתובת המציינת כי הבניין נבנה ע"י בנו הרבי אליהו אביחצירא. (בוויקיפדיה לא מופיע בן כזה).
רבי שמואל אבי חצירא היה הראשון לשושלת משפחת אבוחצירא. במקור שמו היה רבי שמואל אלבז מירושלים. באחד הימים ביקש רבי שמואל לצאת את גבולות ארץ ישראל לאסוף כסף. ירד לחוף יפו בכדי לעלות לספינת נוסעים. מכיוון שהיה עני מרוד ביקש מרב-החובל כי יועיל בטובו לקחתו חינם אין כסף. רב-החובל סירב לקחתו בחינם. רבי שמואל ראה כי אינו יכול לו, פרש את המחצלת שלו בנמל והחל ללמוד בספרי הקודש שהיו תחת אמתחתו. לא חלפה שעה, וספינת הנוסעים החלה להפליג בלב הים, כאשר המחצלת המחוררת של רבי שמואל שטה לה לאיטה בסמוך לספינה, משל הייתה היא קשורה אליו. בראות רב-החובל נס זה, הוא הבין כי לפניו צדיק גדול וביקש ממנו שיעלה על ספינתו.
סיפור זה התפרסם בקרב יושבי הארץ, ומני אז ואילך כונה רבי שמואל בשם "אביחצירא" שתרגומה "אבי המחצלת". לפי ויקיפדיה רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת) נקבר בכלל בג'ובר אשר בדמשק. האם מצבת הקבר ריקה? מכל מקום הקבר כאן אינו נראה כעסק טוב לעומת הקבר של הבבא סאלי בנתיבות. שם הוא עסק המניב מיליונים, כאן יש רק תרומות של דירהמים בודדים...

זה הזמן להעלות על נס את גבורת הנפש של יהודי האטלס שהצליחו לשמור אלפי שנה על הזהות היהודית ועמדו בגבורה רבה בתלאות הגולה. האם אנו נדע לשמור על זהותנו כמותם?

עליית יהודי האטלס:
http://www.youtube.com/watch?v=SKsLSLOCPfw

גולת הכותרת של היום הוא ביקור בקניון הטודרה המדהים. צוקים גבוהים ומתחת נובעים המים. סיור מעניין בחלקות המעובדות.
יש קניון טודרה, אין כפר טודרה: שלמה בר והברירה הטבעית, בשירו של יהושע סובול, אצלנו בכפר טודרה:
http://www.youtube.com/watch?v=csWplQcU9ZY

עוברים גם בעמק הדרע, מכאן בא דרעי (זהו גם שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

השטחים הכבושים
מעל עמק הדאדאס בואכה סהרה המערבית נראית למרחוק כתובת ענקית על ההר: "סהרא סהרנא!" (סהרה שלנו) ומשמאלה הכתובת הרגילה: "אללה, המולדת, המלך."
סהרה המערבית נכבשה על-ידי מרוקו ב-1979. האינטרס הוא כלכלי טהור. בסהרה יש מרבצים עצומים של פוספטים. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. (יהודה ושומרון כ-5000 קמ"ר) האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-530 אלף בני אדם, מרביתם מהאומה הסראוית. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991. התושבים המקומיים הכריזו על עצמאות הטריטוריה בשם רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, אולם מרוקו התעלמה מההכרזה. מרוקו הקימה חומת גבול לאורך 2,700 ק"מ המוגנת על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקפת במוקשים, המחלקת את סהרה המערבית בין השטח הנשלט על ידי מרוקו ובין השטח בשליטת מחתרת "פוליסאריו" השואפת לעצמאות סהרה המערבית.
המרוקאים מקימים בסהרה המערבית התנחלויות רבות במטרה לזכות במשאל עם ולמנוע את עצמאותה.
עד עתה לא שמענו על תנועת חרם נגד הכיבוש המרוקאי, והקמת ההתנחלויות המרוקאיות. המורים האירלנדים לא מעלים על הדעת להחרים את המורים המרוקאים. לא נתקלתי גם במרוקאית שבדומה לעמירה הס קוראת לזרוק אבנים במרוקאים כפעולת חובה נגד השלטון הזר. מן הסתם גם לא נשמע.
סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר ש"כיבוש" גם הוא, עניין של גיאוגרפיה...
מעניינת מה אומרת על הכיבוש המרוקאי, הסוציולוגית אווה אילוז?

הוליווד
מגיעים לוארזאזאת עיר הסרטים, "בוליווד" המרוקאית. התושבים הם הניצבים בסרטים. בארמון של משפחת גאלווי מספר המדריך שהוא הופיע בסרט קליאופטרה. הוא נשאל כיצד זה יתכן הרי הוא טרם נולד אז... מסתבר שמדובר בגרסה אחרת, לא זו של אלישבע טיילור וריצ'רד ברטון. פוגשים את הניצב שגילם את בן לאדן...
במלאח היהודי ליד קצבת תאורירת kasbaah de taourirtגרים בעלי מלאכה שלמדו מהיהודים את מלאכתם. נכנסים לחדר שהיה פעם בית כנסת. בין המוצגים למכירה פריטי יודאיקה, והנה ביניהם נמצא פריט ישראליאנה משנות השישים-שבעים. עיטור מברזל שעליו כתוב jarusalem מעניין איך עשה הפריט את הדרך הארוכה חזרה מירושלים לכאן.
בסוף היום מטפסים גבוה אל פסגת קצבת אית בן חאדו הנחשבת ליפה ביותר במרוקו ומשום כך שימשה כתפאורה לסרטים רבים.

מרקש
במרקש סרים לבית מרקחת מקומי המותאם לתיירים. הזבנית מדברת עברית שוטפת ונותנת הרצאה על טיב הסחורה. בבית המרקחת מוכרים לנשים סם מעורר אהבה. "מתאים רק לפולניות..." מעירה הזבנית. "יש גם סם הרגעה למרוקאיות," היא ממשיכה. "אבל מרוקאיות לא מתרגזות. מרגיזים אותן."
מעניין מי לימד אותה את כל השטיקים הללו. בכל מקרה הקופה רושמת.

בית הכנסת "צלאת אל עזמה"
כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, הם ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (כמעט אמרתי אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה. לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. בכניסה כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252. שימו לב לתאריך שנת גירוש ספרד. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח.
אגב, מיספר גדול של יהודים ספרדים הגיעו גם לפולניה, אך הם נטמעו במשך הזמן בחברה האשכנזית. לזמושץ', עירם של י"ל פרץ ורוזה לוכסמבורג, הגיעו יהודים ספרדים, וביניהם אף רופאים ממרוקו. בית הכנסת הספרדי בעיר שופץ להפליא.

כיכר ג'מע אל פנע
בכיכר הציורית ג'מע אל פנע – כיכר חבורת האבודים, ביקרנו פעמים. בלילה וביום. בכיכר מאלפי נחשים, רקדנים, נגנים, קוראים בכף יד, מספרי סיפורים, ללהטוטנים – והכל לצלילי מוזיקה העולה מתופי הלהקות הבֶּרְבֶּרִיוֹת. לקראת השקיעה נפתחים בכיכר דוכני מזון, המציעים אוכל מגוון: דגים מטוגנים, סרדינים, סלטים חריפים, מרק ראש כבש, בשר כבש, קבב, צ'יפס, כדורי שוקולד וסופגניות חמות. אני מעדיף את הכיכר ביום. הרבה פחות צפוף. ליד הכיכר השוק המתפתל בסימטאות, והמלא בכל דבר.
בעיר החדשה נמצאת תחנת רכבת מודרנית יפהפייה בעיצובה. הלוואי עלינו.

הפנטזיה של עלי
במרקש בערב הולכים למופע "הפנטזיה אצל עלי". מתחם ענק, מעין דיסני-לנד לעניים. סוסים ואנשים עומדים. לא ברורה הכוריאוגרפיה. הנה המוני אנשים עוברים, נשים וגברים מבוגרים. גמל זקן ופצוע מסיע אנשים תמורת תשלום. רקדנית בטן לא צעירה ולא חיננית מחוללת לעיני תאורה חלושה. והנה באים סוסים ועליהם פרשים. יריות דמה מחרישות את האוזניים. והנה הפלא ופלא גם חמור דוהר. הפנטזיה של עלי מסתיימת בזיקוקי דינור מעטים כשברקע המנון נאצי מתוך כרמינה בורנה של קרל אורף.

איסאוורה – מוגדור
מוגדור הפורטוגזית הפכה לאיסאוורה (תמונה בערבית) ואכן היא יפה כתמונה! צבועה בלבן וכחול, נמל דייגים עשרות סירות כחולות עולים למבצר למעלה. נוף מרהיב.
איסאוורה נבנתה על-ידי הפורטוגזים כתחנת עגינה לאורך האטלנטי בנתיב הימי למזרח. החומות הפורטוגזיות הגנו על המצודה מפולשים לא רצויים. בעיר סממנים יהודים רבים. תקופות מסוימות היוו היהודים רוב בעיר. באיסאוורה נמצא המלאח, בית הכנסת, ובית הקברות, שממוקם קרוב לים, שם קבור ר' חיים פינטו. מבקרים בבית הכנסת של חיים פינטו, שהיה גם ביתו הפרטי. בכ"ו אלול מקיימים כאן תמיד הילולה לזכרו.
אישה צדיקה מהקבוצה מברכת אותנו בשמו של פינטו. אני נחרד שהרי כל טייקון שהיה קשור לפינטו בארץ מאוד נפגע. ישמור עלינו אלוהים מהאיש הזה.

סאפי – מתחם שבעת בני זמירו
לאחר ארוחת הערב יוצאים ב-21:15 לסיור. המדריך שי מקיש ארוכות על דלת של מבנה. לאחר דקות ארוכות מופיע שוטר ופותח את הדלת. אנחנו נמצאים במתחם שבעת הקדושים של בני זמירו. האתר "אולד בני זמירו" כולל 8,000 מטרים רבועים. המתחם כולל בית כנסת ואולם להתכנסות עם קיבולת של 1,000 מושבים, מטבח, גינה, וחנייה.
במה ועל שום מה קודשו אותם בני זמירו? לא ברור. האם הם הקריבו את חייהם על קידוש השם? כנראה שלא. מסתבר שכמעט 5,000 יהודים מאמינים מארבעה קצוות עולם מגיעים מידי שנה לאתר כדי לחגוג את ההילולה לזכרם של שבעת האחים המפורסמים והנערצים הערצה גדולה בקרב יהודי מרוקו, ובעיקר בקרב יוצאי העיר סאפי.
במתחם הקברים של האחים Ouled Ben Zmirou טמונים אברהם ובנו, ובנוסף האחים. אברהם בן זמירו, היה רב משורר סוחר וחצרן מן המאה ה-15, יליד חצי האי האיברי. שהגיע למרוקו כדי להימלט מן האינקוויזיציה. לאחר שחי בעיר פאס. בשנת 1944 [?] הוא התיישב בסאפי. היהודים עזרו לפורטוגזים בכיבוש סאפי. אברהם היה בעל ידע נרחב בספרות ובחוקים הערביים, וזכה למוניטין בקרב היהודים והמוסלמים כאחת.
למתחם באים אנשים רבים הסובלים ממחלות בתקווה להיוושע. מגיעות גם נשים עקרות בתקווה להביא ילדים לעולם. כמו כן נשים הרוצות למצוא את זיווגן.
בהילולה מתקיימים טכסים מיוחדים נערכת תפילה וסעודה. המבקרים מבקשים מהאחים הקדושים רפואה לחבר, קרוב משפחה או לעצמם. תפילות ומזמורים נאמרים מול הקברים. ארוחות דשנות ומחייא (Mahia – עראק) מלווים את העלייה לרגל. נערכים מכרזים לרכוש את הזכות להדליק נר המוקדש לרבנים.
באתר יש מצבות, אך לא ברור אם הן קברים. על הקיר יש תמונות מצויירות של כל רבני מרוקו. שתי הפתעות: האחת, במקום רמב"ם כתוב בטעות משה בן מימון רמב"ן, והשנייה, תמונה של סימון בר יוחאי. לא ברור כיצד הגיע התנא הזה למרוקו. אולי בגלל שמיוחס לו ספר הזוהר?
אישה מהקבוצה רצה ומנשקת את ספר התורה. אני שואל אותה האם היא רוצה שהאחים הקדושים ימחלו לה על חטא אכילת החמץ בפסח?
"צריך רק לבקש, והתפילה נענית," היא אומרת.
(למה אצלי זה אף פעם לא הולך כך?) על דבריה אלו היה אומר הרמב"ם שזו "עבודה שלא לשמה," ואילו פרופסור ליבוביץ היה אומר שהיא בעצם עובדת את עצמה, ורואה את אלוהים כעובד עבורה...

מאזאגאן – אל ג'דידה – (החדשה)
מזאגאן – עיר פוטוגזית שנקראת היום בערבית אל ג'דידה (החדשה) – הרחוב הראשי ליד שער הנמל נקרא רחוב נצרת. בעיר מאגרי המים תת-קרקעיים שבעבר שימשו כמחסן נשק, (הבריכה במסגד הלבן ברמלה מרשימה יותר). בחומות נמצאים התותחים הפורטוגזיים המקוריים, לאורך החומות גם בית הכלא ובית הכנסת.

קזבלנקה
קזבלנקה העיר הגדולה במרוקו. כזכור משם בא קזבלן, ושם גם הקהילה היהודית הגדולה במרוקו. כמה אלפים. רואים כמה בנייני תעשיית הייטק מודרניים. בכללית העיר קצת מוזנחת. בקורניש (טיילת) – מסעדת מק דונלד. תור ענקי. ליד המסעדה שלט ענק מברך את הנשיא הצרפתי הולנד הבא לביקור במרוקו. "תחי הידידות המרוקאית-צרפתית!" כתוב בשלט.
בכיכר מוחמד החמישי במרכזו של הוויל נובל (העיר החדשה) מתנהלת הפגנת המונים שקטה. לא ברור לי למה.

הגודל לא קובע
יום אחרון במרוקו ביקור במסגד חסן השני: המסגד בנוי על הים, לצורך הקמת המסגד פונתה שכונה שלמה ממקומה.
האבן השחורה הקדושה במכה גודלה רק כ-30 ס"מ בלבד [אולי 30 מטר? – אב"ע]. וכאן נמצא הצריח הגבוה ביותר בעולם. גובה של 210 מטר. מסתבר שהגודל לא תמיד קובע את היופי. דומה שאפילו מסגד הקצה וכיפת הסלע על הר הבית ססגוניים ויפים יותר.
היציאה מקזבלנקה עוברת מהר. את בעיית המשקל העודף פותרים בכמה דירהם. בדלפק טורקיש בטיסה מקזבלנקה אומרים לנו שלום שלושה "ערבים-מוסלמים-אזרחי ישראל בכפייה" (זה המינוח הפוליטקלי קורקט). הם מספרים לנו באושר כמה נהנו במרוקו. בייחוד הם אומרים, הם נהנו מהדמוקרטיה במרוקו...
סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר שדמוקרטיה גם היא עניין של גיאוגרפיה.
האוכל בטורקיש שוב מעולה.

שוּק-תרפיה
לא כתבתי על כל המקומות בהם היינו במרוקו, אבל אי אפשר ללא מרכיב חשוב במסע. מעבר למלאחים, המדינות, והקסבות: קניות כמובן. מרוקו מלאה בנחושת, תכשיטים, קרמיקה, אבנים, מאובנים, ומה לא.
הנה הצעה לשרת הבריאות החדשה – יעל גרמן. שיטת ריפוי קלה ויעילה. כשם שיש תרפיה במים, בשמש, במחול, בתיאטרון וכיו"ב, אני מציע שיטת ריפוי בשוּק. שוּק-תרפיה:
מיליון שנים של אבולוציה בהן הגברים היו צדים והנשים מלקטות משפיעות עד היום. נשים חולות עם שלשולים, חום, נקע ברגל, שרירים תפוסים, והנה נס רפואי, רק מגיעים לשוק, והופס הפלא ופלא, תחיית המתים! הנשים מתעוררות במלא עזוז, כל המדווים נעלמים וקדימה לקניות!
שּוק-תרפיה - שיטה קלה ויעילה לשמירת בריאות טובה.

דודי שמש
בכל מרוקו החמה שטופת השמש ראיתי רק 3 דודי שמש. הנה יוזמה לחברה ישראלית, עשו קומבינה עם חברה צרפתית, שלמו משהו למלך, ומלאו את מרוקו בדודי שמש.

בתי קפה
בכל רחבי מרוקו פזורים בתי קפה. מפוארים בסגנון צרפתי ופחות מפוארים. בכולם יושבים רק גברים. שותים תה מינט מעשנים סיגריות ומסתכלים בכדורגל. רק בקזבלנקה ראיתי אישה אחת עם כיסוי ראש יושבת בבית קפה. המלצה – אם אתם מזמינים תה מינט (נענע) בקשו מראש, בלי סוכר. אחרת תקבלו "צוקר פושקע". פצצת סוכר.

מלונות
למרות שפגסוס הבטיחה מלונות ארבעה כוכבים, חלקם היו בעלי שני כוכבים לכל היותר. וגם במלונות המפוארים שקיבלנו, ואחד התהדר אפילו בחמישה כוכבים, תמיד יש פגם כלשהו. אין מים חמים, או מים חמים לסירוגין. האסלה בנויה קרוב לקיר וכדי לשבת עליה יש לשבת עם גוף נטוי. ניר הטואלט נמצא על הקיר ממול, וכדי לקחתו יש לקום. מגבות צהובות וישנות, מפסק החשמל ליד המיטה נמצא במקום לא הגיוני, שני מפלסים בחדר, וכיו"ב כאלו.

הפתעות
היו לי כמה הפתעות במרוקו.

האוכל
האוכל במרוקו ממש ממש-שונה מהאוכל המרוקאי בארץ. רובו ממש תפל. רוצים קוסקוס טוב, לכו לגואטה ביפו [אנחנו ממליצים על ד"ר שקשוקה ביפו. – אב"ע]. חיפשתי ולא מצאתי בכל מרוקו קוסקוס מפרום. (זה כנראה טריפוליטאי או תוניסאי). אגב, קוסקוס זה השם הצרפתי של המאכל. אם מישהו יצליח להגות קוסקוס במרוקאית בצורה מושלמת (ארבעה שוואים) יזכה לפרס.
והנה עוד הפתעה. בארוחת בוקר מקבלים מופלטה. נער הייתי וגם זקנתי ולא זכיתי לאכול בארץ מופלטה. והנה מופלטה בחול המועד פסח, ולא בחג לכבוד האלה מימונה (אשתו של האל מימון). המופלטה אגב מבצק ושמן. לא בריא, לא טעים.

מראה המרוקאים
בדרך כלל קיימת התאמה מסוימת בין מראה עם הארץ למראה היהודים היושבים בקרבו. יהודי אשכנז בימי הביניים סבלו מאד בגלל כיעורם היחסי לעומת יופיים של הגויים.
כמובן יש גם בין היהודים יוצאי מרוקו כאלו בעלי חזות מקומית ערבית ובֶּרְבֶּרִית, אבל בכללי עדת יהודי מרוקו היא עדה יפה, נשים יפות, גברים נאים, ובזה יש שוני רב מעם הארץ המרוקאי.
היופי היהודי שבה את האמן הצרפתי אז'ן דלקרוא כמו בציורו:"כלה יהודייה בטנג'יר":
http://www.darnna.com/08/rondpointculturel/femmejuive.jpg

אופי המרוקאים
בניגוד לדימוי בארץ, המרוקאים הינם חביבים ואדיבים, ואינם מתרגזים בקלות. הייתי עד לכמה תקריות של כמעט תאונה. בארץ זה היה נגמר ברצח, ושם בכעס קטן.
מי שכן היה עצבני, היה הגמל המרוקאי שקיבלתי, גמל עצבני, ובעל הפרעת חוסר קשב. לאחר הרכיבה בחשיכה בחולות מרגוזה, כשהגענו ליעד לראות את הזריחה, הבריך נער הגמלים משבט הטוארג, עלי – את הגמלים אחד אחד לפי התור. כל הגמלים שכבו בשקט בשורה. והנה הגמל שלי שהיה אחרון בטור היה כל כך עצבני שקם פתאום ממקומו והתחיל להציק לגמל שלפניו. הוא ניסה להסיר מעליו את השטיח שעל האוכף, והכריח אותו לקום.
לאחר הזריחה הבריך אותו עלי, עליתי עליו ורכבנו חזרה. אבל הגמל שהיה האחרון בשיירה ניסה כל הזמן להשיג את זה שלפניו. "הדא גמל מג'נון," אני אומר לעלי.
כשהגענו חזרה החלה הברכת הגמלים לפי התור בשיירה מהראשון לאחרון. הגמל מוריד קודם את רגליו הקדמיות, ואז את האחוריות. והנה הגיע תורי לרדת. הגמל המג'נון שלי, מוריד את רגליו הקדמיות, ובמקום להוריד את האחוריות כדי שאוכל לרדת, הוא מתעקש ומתרומם מחדש על רגליו הקדמיות וזורק אותי למעלה.
"מג'נון תרד!" אני צועק.
עלי הנער המגמל מוריד את רגליו הקדמיות בשנית, והופ! במקום לרדת הוא מתרומם בחזרה! וכך עוד פעם. גמל מרוקאי עצבני ומשוגע. במקום להיפטר ממני להמשיך לשאת את משקלי הוא מתעקש להמשיך ולשאת אותי. לבסוף הוא התרצה וירד, ומיד קפצתי ממנו שלא יתחרט.

עיצוב
בכל מרוקו ניכר העיצוב התל-אביבי. רוב מרצפות הבתים הן מרצפות שומשום המעוטרות בסגנון התל-אביבי של שנות העשרים.

על המדריך שי עם-שלם
שמעון הצדיק, משיירי אנשי כנסת הגדולה, היה אומר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים," ואני אומר: "על שלושה דברים הטיול עומד, על המדריך, על המדריך, ועל המדריך."
המדריך שי עם-שלם בוגר גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, ותואר שני בתכנון ערים טכניון. צעיר נעים הליכות שמעולם לא מש החיוך מפיו גם בתנאים קשים. הדרכתו כללה את שלושת דבריו של שמעון הצדיק:
התורה: שי שפע ים של ידע בכל תחום החל מהיסטוריה, גיאוגרפיה, בוטניקה, אמנות.
העבודה: מעבר לארגון המופתי של הטיול, בכל יום לאחר החזרה למלון הוא אירגן, על חשבון זמנו הפנוי, טיול נוסף במקום, המאיר תחום נוסף מאותו מקום.
גמילות חסדים: שי טיפוס טולסטויאני השואף לתרום לעולם מבחינה אקולוגית, ולהקים ישוב אקולוגי. ברצונו להשפיע שפע טוב על העולם והאדם, נטל עימו חבילה גדולה של עטים ומתנות קטנות וחילק ממנה בכל מקום לילדים עניים. ובכך השאיר לא מעט ילדים מאושרים במרוקו. כדובר ערבית-מרוקאית שוטפת הוא הצליח להתחבב על הכול, ולהתחבר עם כולם, מהמנהל הגדול ועד אחרון האנשים בשוק.
בסוף הטיול חילק מתנה לכל משתתף, דיסק שירים אותו הוא צרב במיוחד, ותשבץ להעברת הזמן הפנוי בטיסה.

המלצה
כל הרוצים לחוות חוויה תרבותית גדולה, סעו למרוקו עם פגסוס, אבל אך ורק עם המדריך שי עם-שלם. לא תצטערו.