רומאן
הספר הנידח יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל

פרק חמישי
ליל הקרמפוס

בליל השישי בדצמבר, שהיה גשום וקר, הלבישה אותי עליזה תחתונים ארוכים וגופייה בעלת שרוולים, חבשה לראשי מצנפת אוסטרית של ילדים, וכך, כולי בלבנים, השכיבה אותי במיטה הזוגית הגדולה שלה בחדר-השינה, כיסתה אותי בשמיכה והביאה לחיקי דובי צהוב, כניראה של הילדה.
"אני מבקשת שמה שלא יהיה, אתה לא תזוז, ותשתוק," אמרה, "כמו בהצגה."
נישקה אותי, רועדת סוד, כיבתה את האור ויצאה.

חיכיתי. בפלאנל היה ריח נאפטאלין. לדובי ריח טרי של בתולה. הגשם התחזק. מדי פעם האיר בחוץ ברק ואחריו היכה רעם בצמרות העצים ובבתים של שכונת רחביה. לפי הרעש ירד ברד. שיקשקו המים במרזבים. אבל ההסקה המרכזית פעלה, ומן הראדיאטור הצמוד לקיר שפע החום בריח צבע שמן קלוי על המתכת הלוהטת.

לפתע התקרב רשרוש שרשרת-ברזל לאורך המסדרון, הדלת נפתחה ובחדר הופיע שד שהיה מואר רק באור העמום מאחור, לבוש שחור כולו, בגד הדוק לגוף, על גבו נשא קופסת-עץ מבריקה, רגליו רגלי סוס, פניו מסיכה לבנה, לראשו התנודד משהו שניראה לי כזוג קרניים, והוא רישרש והרעיש בחוליות-השרשרת, התקרב אליי למיטה, הוציא לשון אדומה והכריז גרמנית:
"אכטונג! איש בין דר קרמפוס!" [קו"ף שוואית, רי"ש פתוחה, מ"ם שוואית, פ"א דגושה, ו"ו שרוקה].
הקול היה גברי ועבה. רציתי לצחוק אבל זכרתי את ההבטחה. כמו בהצגה. תיאטרון. מי ימלל נפלאות הייקים.
"אכטונג! למה את גונבת מהפודינג של משפחת אורלובסקי!" פנה אליי בלשון נקבה, "אני יודע שזאת את!"
תקע גרעפס. האיר ברק. ה"איש בין די קרמפוס" עם השדיים התכופף וקרע מעליי בבת-אחת את השמיכה כשהוא מרשרש בשרשרת ממש על פניי:
"ולמה את מאוננת באמבטיה?! – אמרו לך כל השנה: 'תתנהגי יפה, ואם לא – יבוא הקרמפוס ויעניש אותך! ואם תמשיכי ככה לחטוא, את עוד תיראי, ילדה רעה! עוד תיראי מה יקרה לך בשישי בדצמבר!' – אבל את עקשנית... כן, כן, את עקשנית..." הזדמזם בו רוגז מטורף, "אכטונג! לא שמעת בקול אימא! ילדה רעה! רעה! גנבת! מגעילה! מכניסה גם אצבע בפופו כשאת מאוננת! – וגם לא משאירה מספיק פודינג לעליזה! אגואיסטית את! יען על כן הקרמפוס בא מהגיהינום, יכבול אותך בשרשרת, לוקח בקופסה ילדים רעים, חוזר לגיהינום! אלזו, עכשיו! תרעדי! תרעדי לי!"
רעדתי יחד עם הרעם המתגלגל, והצטמררתי, כאילו התקררתי.
"עכשיו הקרמפוס לוקח אותך!"
השד בעל הקרניים הפשיל ומשך מעליי את הגאטקעס. האמת, נדף ממנו קצת ריח של עובש. ושרשרת-הברזל הצוננת טיילה וצילצלה על האובייקט שלי.
"הקרמפוס יראה לך, חוטאת שכמוך! הקרמפוס תיכף יכניס אותך לגיהינום של הילדוֹת!" [ו"ו בחולם].
לאור ברק נוסף התיישב עליי הקרמפוס בקרניים מתנודדות ואפילו לא פשט את הטייטס השחורים כי מראש היה לו שם סדק שעיר, ועתה גם לח-שפתיים, ואת קופסת-העץ לא הוריד. פתאום הייתי תקועה (כלומר תקוע) בחום הגיהינום של הילדות, והקרמפוס רוכב עליי וצורח ובוכה בקול עבה, קול נורא, גס, צרוד, לא-אנושי, ומרשרש את פניי בשרשרת-הברזל:
"ככה כשאני הקרמפוס... ככה כשאני הגבר!... ככה כשאני אבא! אבא! אבא שלך! – "
ככ... ככ... ככ... התחכחרקה...
גלגול הרעם, הצפוי אחר הברק, החריש לרגע את זעקות הקרמפוס –
– – –
– ואנחנו השתוללנו כמו שלא קרה לנו מעולם, והמזרן הקפיצי עוד הגביר את תנופתנו בקצב "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." עד כדי כך שכאשר התזתי לגיהינום את טיפתי האחרונה – נחלץ הקרמפוס מעליי ועף למעלה כפקק מבקבוק (ליתר דיוק, כבקבוק מפקק), והתגלגל באוויר וצנח במיטה לידי, למרבה המזל לא על גבו, בגלל קופסת-העץ.

ונותר רק הבכי. גשם סוחף בחוץ שהיכה בעוז על התריסים – ובכי שבור שהחל עוד בשעה שהגיהינום של הילדות בער באש הוואגינאלית – ונמשך שעה ארוכה גם לאחר שהתקלפה עליזה מכל תחפושת הקרמפוס והגיע תורה לרעוד והתכרבלנו שנינו ערומים תחת השמיכה.
"לא היית צריכה לעשות את זה," ליטפתי אותה, "שיחררת כוחות דימוניים."
בחוץ הגשם וכאן הדמעות החמות זולגות עליי והייתי צריך גם להשתין אבל התאפקתי מפני שעליזה נאחזה בי כטובעת.
מדבריה הבנתי שכל שנה בילדותה, בווינה, בליל השישי בדצמבר, פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי, לימים חבר של אלפרד ברנהיים ומרטין בובר, היה מתחפש לקרמפוס שבא מהגיהינום ונכנס לחדר-הילדים ומפחיד אותם. לא. לא היא ולא אחיה שיערו שזה האב שמדבר איתם. הם האמינו בשד ורעדו. החג הוא של גויים, פולקלור אוסטרי, לא של יהודים. המשפחה היתה מתבוללת, עד האנשלוס, והספיקו לברוח כשפרנץ וורפל נמלט לאמריקה. האב היה דספוט, עריץ. אמא שתקה. הוא ידע את כל החטאים שנאספו במשך השנה. עשיתם את זה, שברתם את זה. עליזה היתה בת שש או שבע ושמה היה עדיין אילזה [זי"ן בסגול]. היא רעדה כאשר רישרש בשרשראות. עד היום לא סר ממנה הפחד מפני הקרמפוס העובר מבית לבית כדי לטפל בילדים הרעים ולהעניש אותם. בייחוד קשה לה בליל השישי בדצמבר. את התחפושת מצאה במזוודה ישנה בבית-ההורים. בגד שחור, מסיכה לבנה. לשון אדומה. קרניים. רגלי סוס. שרשרת ברזל לקשור ילדים רעים. מכל-מעץ מבריק לסגור בו אותם ולקחת לגיהינום. בעונה זו כל חלונות-הראווה של וינה מלאים בתחפושות הקרמפוס והקונדיטורים אופים עוגות, מכינים ממתקים וצרים בובות מרצפאן בצורתו.
"אני מבין שפרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי בעל אותי הערב בתור בתו," סיכמתי.
סוף-סוף הצלחתי להצחיק קצת את עליזה.
קפצתי להשתין וחזרתי ונירדמנו חבוקים כף-יד על פופו כל הגשם והמרזבים, הברקים והרעמים. זה היה השישי בדצמבר המומטר ביותר בירושלים מיום שהחלו מודדים בה את כמות המשקעים. ומי שקורא את הפרק ולא הולך להשתין, הוא סתם יבש.

המשך יבוא