על ספרו של אמנון דנקנר –
"מגע הקסם של הֶבֶל גאגין"
אחוזת בית, 2011, 331 עמ'
ב"מגע הקסם של הבל גאגין" משובצים 16 סיפורים, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם הזויים לחלוטין. הרקע הוא בדרך כלל ריאליסטי – מוזכרים רחובות הקיימים במציאות, דמויות היסטוריות ממש, מוזכרות השנים בהן התרחשו העלילות (בעיקר שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת), ובחלק מהסיפורים הגיבורים הראשיים הם בני משפחת דנקנר עצמה, כלומר, בני משפחתו של המחבר, אבל סיפורי המעשה נוטים תדיר אל הדמיון ההזוי: מוטקה, המרחרח מטעם שירותי הביטחון, מדביר את ההתקוממות בגדה על ידי כוורות ("הכוורת של אפרים צ'ופאק"); פקח עירייה שתיין, נגמל משתייה (כדי לאפשר לבתו להינשא לבחיר ליבה העשיר) והופך לפקח קפדן הממרר את חייהם של תושבי הבירה. תהלוכת לפידים של אזרחי העיר מחזירה את השתיין לבקבוק, ובאה רווחה לעיר ("מגע הקסם של הבל גאגין"); גרייבסקי מאוהב בשפרה שמידט. כדי להרשים אותה מציע הבל גאגין ש"יציל" את הטובע מאוריציו ליביו, הרומני הקטן, מטביעה. שפרה תראה, תתפעל ותתאהב בו, אך בסופו של דבר, שפרה הצילה את הטובע, והתאהבה בו ("המקרה הנורא של הטובע הרומני"); שופט מחמיר בשם גלינקא, ותובע רשע בשם נחושתן רבינא, מועידים להרברט רוברט שנים רבות בכלא על עיסוק במטבע זר, אבל השופט משפיל את התובע ומוציא את הרברט זכאי רק משום שפעם סיפר לו בדיחה מצחיקה ("אימא מחרפת נפשה"); מתתיהו מינצלר מצליח להפוך סניף כושל של המפלגה הקומוניסטית למקום שוקק חיים עד כי אפילו חברי הכנסת מטעם מק"י נדהמים ("המהפכה הקומוניסטית של שכונת פרוז'ינין"); המהפנט הבינלאומי פיקורלי מקבל מסר מן המתים לברך את צבי ספרא להיות שחמטאי מצטיין, ואת עוזי מרמלשטיין שימצא חן בעיני נשים, אבל הוא מסכל את הברכה – ספרא נעשה אהוב הנשים, ומרמלשטיין נעשה אלוף בשחמט ("הבונאוונטורה של פיקורלי"); מכבי אלנבי אמינוב, מנהל בנק ברקליס, יורד מן הארץ לאחר שלח"י שודדים את הבנק. שם הוא יורד מנכסיו, אבל מוצא 5 סטרלינג על המדרכה. הוא נאבק (בלי לדעת) עם איש בשם יהוידע עשת, זה שהיכה את אביו וגרם למותו, והופך אותו לנכה על כיסא גלגלים. הוא עצמו מרוויח בהימורים, וחוזר לעושר הקודם. בבואו לארץ הוא קונה פיס אצל יהוידע עשת, וכשזה מגלה שלפניו עומד האיש שהיכה אותו – הוא מקבל שבץ ומת. מכבי נותן לאלמנתו רבע מסכום הזכייה שלו בפיס ונושא את האלמנה לאישה ("מזלו המתהפך של מכבי אלנבי"); סלומון פארג'י ממציא סיפור על סרג'נט בשם בנבנישתי אשר גנב לו את הכלה ואת הנדוניה (שלוש חנויות!), ולאחר מותו הוא מופיע אצל פארג'י בחלום, צוחק עליו וגורם לו נדודי שינה. הסיפור הזה מזכה את פארג'י בנדבת ידיהם את כל שומעיו עד כי לא נזקק יותר לעבוד. הבל גאגין, שתמיד מבקש לעזור, ותמיד מקלקל – התחקה אחרי שורשי הסיפור והגיע למסקנה שלא היה סרג'נט בשם בנבנישתי, ולא היתה קיימת אסתר שלה נדוניה של שלוש חנויות. כשהאמת יצאה לאור – אנשים חדלו לרחם על פארג'י, והוא נזרק מדירתו אל הרחוב, ושם הוא נופח את נשמתו, אלא שאותו הסרג'נט, פרי הדמיון, החל להציק להבל גאגין, ואחר כך למספר עצמו ("נדודי השינה של הבל גאגין").
הבל גאגין מופיע בחלק מהסיפורים כדמות מרכזית או כדמות מישנה – הוא נחשב לחכם גדול שהכול נדרשים לעצותיו, אך אלו גובלות בניסוחן בטירוף ממש, והביצוע שלהן תמיד נכשל. בעברו היה איש לח"י והוא נהג להתפאר בבריטים ובמשתפי הפעולה שהוא הרג במו ידיו. בסיפורים שלפנינו הוא יועץ הזוי, שעצותיו חסרות שחר.
הסגנון של דנקנר בספר זה הוא ארכני, ואף מייגע. הסיפורים שלו גדושים בפרטים ובגיבורים (170 גיבורים ב-16 סיפורים!). בדרך כלל, גודש מוביל את הקורא לצחוק, אבל קשה לומר שהטקסט משפיע לכיוון הזה. קצת סיפורים המתארים את האובססיה של אם המספר לתפוס גנבים – בעיקר את מרגלית העוזרת – ו"גבורתה" להתמודד עם מילוי הסיפולוקס כדי שהילדים ישתו ויהיו בריאים ("אימא מחרפת נפשה", "אל נגרו זומבון וגנבת הלבבות", "אימי תופסת את השלטון") – סיפורים אלה מעלים על השפתיים חיוך רפה, ולא יותר.
לזכותו של דנקנר צריך לומר שהוא איננו מתיימר לגלות את כבשונו של עולם בטקסט המוגש, ואיננו רומז שהוא כומן רבדים נסתרים מן העין. הכוונה שלו היא להדהים בסיטואציות הפנטסטיות ובגיבורים ההזויים. אבל באמת צריך לשאוב איזו הנאה אסתטית מקריאת ספר, ואינני חושב שהקורא זוכה בה. כאמור, לטעמי, הקריאה בספר זה מייגעת ואינה מצדיקה את הטרחה.

2. לוּ הייתי ג'וש שירמן
על ספרו של יאיר לפיד, "האישה השנייה"
קשת 2006, 288 עמ'
הגיבור הראשי של הרומן הבלשי "האישה השנייה" הוא החוקר הפרטי ובעל חברת האבטחה ג'וש שירמן, רווק בן 47, המדבר ברומן בגוף ראשון. הוא פוטר מהמשטרה לאחר חמש-עשרה שנות שירות משום שהיכה אסיר, אבל חוץ מהכישלון הזה עושה רושם שבכל הרומן הוא מצליח לומר ולעשות רק את הדברים הנכונים. הוא מדבר בבוטות, מסתבך בקטטות, ותמיד מסתבר בסוף שהוא עשה את הדבר הנכון, ויוצא כשידו על העליונה גם כלפי המשטרה וגם כלפי כנופיות העבריינים, וגם כלפי אויביהם של הלקוחות שלו. צפיתי פעם בסרטון ביוטיוב, בו יאיר לפיד מתמודד בזירת אגרוף עם מתאגרף בריון, וסופג ממנו מכות נאמנות – ג'וש אמנם סופג מכות, אבל מי שמתעסק עימו יוצא מהעימות נכה לכל חייו – לו הייתי ג'וש שירמן!
עלילת הספר די מורכבת, ואני אנסה כאן לסכם אותה בקווים כלליים מאוד: דוביק קליינמן, עבריין בינלאומי, המבוקש בהולנד ובגרמניה על מסחר בקוקאין, נמצא במעצר מבודד כבר חמישה חודשים. מסופר עליו, דרך אגב, שהוא גם הרג מישהו שרימה אותו בקאזינו ברומניה. קליינמן שוכר את ג'וש כמאבטח על סופי, אישתו השנייה (מכאן שם הספר). מאישתו הראשונה יש לו שני בנים – רם ואור, בעלי עתיד עברייני כמו של האב. המתווך בין קליינמן לג'וש הוא עו"ד בני הנדל, שמבטיח לו צ'ק שמן על טרחתו. מסתבר שעיקר התמקדותו של הבעל העצור הוא לאו דווקא במנהיג הכנופיה היריבה בראשות נחי אביחיל, אלא בתנועותיה של אישתו - האם היא מתרועעת בהיעדרו עם גבר אחר.
ג'וש נכשל בתפקידו העיקרי – לשמור על תומתה של סופי – הוא מקשיב לשיחותיה עם חברתה, ומגיע למסקנה שהאישה כמהה למגע גופני עם גבר, והמגע הגופני בין השניים הופך לבלתי נמנע. גיא, אחד המאבטחים של ג'וש, שעבד גם עבור המשטרה, צילם (באישור המשטרה ובית המשפט) את סצינות ההתעלסות של השניים, והעביר את הקלטות למשטרה. קרביץ, קצין משטרה, וחברו של ג'וש, נדהם מטישפותו של זה – הרי בעולם התחתון על מעשה כזה רוצחים ומחלקים את הגופה לשנים-עשר חלקים.
בינתיים יש לג'וש לקוחה חדשה בשם אֵלָה נורמן, הטוענת בתוקף שיש לה אחות תאומה (זהה), שאימָהּ נתנה אותה לאימוץ בינקותה. היא חשה שהאחות הזאת בצרה גדולה, ומבקשת מג'וש למצוא אותה. אימא שלה מכחישה את החשד של בתה ומצביעה עליה כעל מי שנטרפה עליה דעתה. ג'וש נעזר בחבר בשם קידר, מומחה למחשבים הפורץ לרשומות משרד הפנים ומוצא פרטים של כל הבנות שנולדו בתאריך הלידה של אלָה. ג'וש מצליח למצוא את האחות התאומה, ששמה ריקי מאיר, ומסתבר שהיא אישה מוכה שנזקקת לעיתים לאשפוז בבית חולים בעקבות המכות שהיא חוטפת, אבל כל פעם מחדש היא מבטלת את התלונה מפחד בעלה האלים, יואל מאיר, המגובה על ידי העבריין קליינמן. ג'וש מצליח להבריח את ריקי לדירה של אלה, ושתי התאומות מתעמתות עם אימן. ג'וש מצליח להפוך את יואל מאיר לנכה, למרות שזה איש אכזר, צעיר ממנו, גבוה ממנו וחזק ממנו.
בין כנופייתו של קליינמן וזו של אביחיל יש מלחמת עולם, בעיקר משום שקליינמן חיסל את אביו של אביחיל. קליינמן מעוניין בהפסקת אש עם היריב, והמתווך בין השניים הוא לא אחר מאשר ג'וש הנכנס כל פעם לגוב האריות של הטריטוריות העברייניות, מסכן את נפשו, וכל פעם מצליח לשרוד.
בינתיים נערכות שתי התנקשויות בסופי, אישתו השנייה של קליינמן, בהתנקשות השנייה – סופי נהרגת. כל אחת משתי הכנופיות מאשימות האחת את השנייה באירוע. לקליינמן יש כביכול מניע, שכן אישתו בגדה בו, ולאביחיל יש מניע שכן קליינמן הרג, כאמור, את אביו. ג'וש מוצא את הרוצח, הלא הוא רון אלתר, שמצליח לגנוב אמצעי לחימה מבסיס צה"ל כדי להרוג את סופי, ומותה אמור לגרום למלחמה בין כנופיית קליינמן ובין כנופיית אביחיל – וכל כך למה? משום שבמלחמת שתי הכנופיות הם ירו טיל לאו במסעדה, וממנו נהרגו אישתו ובתו הקטנה. רון אלתר מבקש לנקום בילדיו של קליינמן, וג'וש היודע כליות ולב, מחכה לו כשזה מגיע לבוש במעיל, שלדעתו של ג'וש, הוא מסתיר שם חומר נפץ מוכן להפעלה. כאן בפעם הראשונה שוגה ג'וש שגיאה גורלית, שאני נמנע מלפרט. המחבר נתן לג'וש כוחות על, וכנראה החליט שהוא הגזים, ולכן הסוף המפתיע כל-כך.
קשה להלום את ההתנקשות של רון אלתר בסופי, אפילו אם נניח שהשכול על אישתו ובתו הוציאו אותו מדעתו, אך זה לא העניין ההזוי היחיד בספר: קליינמן לא מצווה את הגורילות שלו (לשניים מהם יש שם זהה – סרגיי וסרגיי) להרוג את ג'וש, אלא אפילו ממתיק עימו סודות בתאו שבכלא, לא בא אליו בטענות ששכב עם אישתו, ועל כך שלא שמר עליה שלא יתנקשו בחייה, אלא אפילו שוכר אותו שימצא את הרוצח האמיתי, וגם מבקש ממנו לתווך בינו ובין כנופיית אביחיל  כדי להגיע להפסקת אש – נו, מילא, כך כנראה דרכם של ספרי בלש, שאינני טוען למומחיות בנושא.
ציינתי לעיל שג'וש הוא אדם בוטה מאוד – הוא מכנה פרקליטה ועורכת דין בשם "מטומטמות", מתעמת עם המשטרה, מתגרה בעבריינים, מפגין אדישות כלפי אֵלָה נורמן היפה, הישנה עמו במיטה אחת במלון במטולה (בעת החיפושים אחרי אחותה), והמבקשת את קרבתו. הספר מפרט שתי התעלסויות של ג'וש לפרטי פרטים, כולל איברים מוצנעים בשמותיהם "העממיים" ביותר: פעם תיאור ההתעלסות של ג'וש עם סופי בתנוחות שונות ומזוויות שונות, אחר כך ג'וש צופה בקלטות שעברייני אביחיל מצליחים לגנוב עבורו מהמשטרה, ומתלהט עד לאוננות, ואחר כך ההתעלסות עם אֵלָה נורמן (היא באה לדירתו – אלא מה!), שוב בפרטי פרטים – תנוחות, מילים וכו'. כל האנטומיה המפורטת הזאת איננה הכרחית, כמובן, אלא אם כן המחבר מבקש (למה לא?) למצוא נתיבות לאוהבי הז'אנר.
זאת אולי הסיבה שהמחבר מרבה להשתמש בדימויים מנופחים, ואף מוגזמים, כגון: "הוא היה כל-כך דק שאפשר לפקסס אותו" (עמ' 91), "תמונה אחת שווה אלף מקלות בתחת" (עמ' 124), "הוורידים הכחולים  (בפניו של העבריין אביחיל) נראים כמו מפת הרכבת התחתית בלונדון" (עמ' 146), "מי מנענע למי את הצנרת" (דימוי המכוון להומואים, עמ' 158), "נחש המים הפרטי שלי מתחיל להיות ערני" (עמ' 170), "אם יעלה חמישה קילו (יואל מאיר שמכה את אישתו), אפשר להכריז עליו כמועצה מקומית" (עמ' 250).
נוסיף לכך שאֵלָה נורמן היתה בעברה נערת ליווי, והנה יש לנו כל המרכיבים הדרושים: בלש כל יכול, משטרה שמפריעה לבלש, כנופיות עבריינים, חיסולים, פיגועים מזויפים – העבריינים מחסלים זה את זה במה שנראה כלפי חוץ כפיגוע טרור, וכצפוי, נהרגים חפים מפשע, איש קטן שיודע מה שהמשטרה רוצה להסתיר, איש אלים הבא על עונשו, ויש גם נערת ליווי.
אין ספק שלא הייתי נוגע בספר מן הז'אנר הזה לולא היה המחבר יאיר לפיד, שכל כך התרשמתי מספרו הנפלא – "זיכרונות אחרי מותי". מסתבר שהוא פרסם עוד ארבעה מותחנים מן המין הזה.
 
אהוד: הספר המרתק "זיכרונות אחרי מותי" מבוסס כמעט כולו על מה שאמר, סיפר וכתב אביו של יאיר, יוסף טומי לפיד, במרוצת חייו המרתקים.