החורף האסלאמי השוטף את המזה"ת מזה למעלה משנתיים והטבח ההדדי בין הקנאות השיעית והקנאות הסונית, שכבר הטביע בדם רבבות בני אדם, בהם אלפי ילדים, מעמיד באור קצת פאתטי את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס.
במתקפת הראיונות שלו בכלי התקשורת, הכתובה והמשודרת, לכבוד יום העצמאות, הגדיר פרס את ה"אביב הערבי" כמרד של הדור הצעיר נגד הדור הקודם. את כישלון חזון המזרח התיכון החדש הוא הסביר בכך שיצחק שמיר לא קיבל את הסכם לונדון... ואולי, מפאת כבודו של מוסד הנשיאות, מוטב שאמנע מלחפש הגדרה קולעת לאמירות הללו.
הבעייה בחזון המזה"ת החדש לא היתה רק בחוסר הריאליות שלו; הכשל העיקרי היה טמון בלִיבת החזון עצמו. החזון דיבר על שלום, ובכך אין כל רע, להיפך – השלום הוא משאת נפש וראוי לחתור אליו ולרדפו, אף שהמציאות אינה נותנת לנו סיבות להיות אופטימיים באשר להיתכנותו בעתיד הנראה לעין. אולם חזונו של פרס הרחיק הרבה מעבר לשלום – הוא דיבר על טשטוש גבולות, טשטוש תרבויות, טשטוש זהויות. לא בבת אחת, אבל כבר בשלב ראשון הוא הסביר ש"אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים... אין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף מאה ה-21 אלא לחזק את הממד האנושי."
הוא הציע להחליף את מיבנה המדינות במזה"ת לקונפדרציה. בפרקו "עולם המחר" הוא בז לקולקטיב הלאומי. "לא קולקטיב לאומי או מעמדי יהיה תכלית ההתארגנות החברתית, אלא הפרט... הדור הבא יתבסס יותר ויותר על הדגם האסיאני של פוליטיקה לאומית, שמקורותיה בעולם הערכים הכלכלי."
העולם הערבי דחה את החזון וראה בו קונספירציה ציונית להשתלטות על המזה"ת. כל מה שקרה במזה"ת מאז ועד היום, הפריך את כל תחזיותיו. אולם היום, כאשר אנו כבר "המחר" עליו כתב, אנו כבר "הדור הבא", פרס הולך הלאה.
במתקפת הראיונות הוא שיווק את חזונו החדש, אודות דעיכת המדינה שאינה יודעת לטפל בצרכים ובאתגרים של התקופה, והנהגת העולם החדש בידי התאגידים העסקיים הבינלאומיים, שיחליפו את המדינות המיושנות.
במאתיים השנים האחרונות חזינו בלא מעט חזונות קוסמופוליטיים, מהרומנטיקה הליברלית של אירופה במאה ה-19, דרך מהפיכת האינטרנציונל הסוציאליסטי והחזון המרקסיסטי של "פועלי כל העולם התאחדו" ועד "קץ ההיסטוריה" עם נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי.
אף אחד מהחזונות הללו לא עמד במבחן ההיסטורי. אך בעוד אותם רעיונות קוסמופוליטיים נבעו מאידיאליזם וחלום על חברה יפה יותר, הגלובליזציה של התאגידים מבוססת על עגל הזהב – על רדיפת הבצע, על הערצת העושר והעשירים. כבר לפני שנים, נהג פרס לחזור שוב ושוב על המנטרה שבכל העולם הצעירים לובשים אותו ג'ינס ואוכלים אותו מקדונלד, כאיזה חזון שיש להתברך בו. אולם הפיכת המכנה המשותף השטחי של החיצוניות לחזון המחר של האנושות, עלול להביא למחיקת תרבויות, להשטחת האנושות ולהשלטת הפלוטוקרטיה – שלטון העשירים, על כל העולם, וניצול תושבי העולם למען תאוות הבצע של הטייקונים הגלובליים השולטים באותם תאגידים.
פרס מיטיב לנסח את חזונותיו בשפת עתיד מלהיבה, אך חזונו הוא חזון בלהות.
בענווה אופיינית, סיפר פרס איך הסביר את סודות העולם החדש לאובמה ולפוטין, ששתו בצמא את דבריו של המנטור הגלובלי. ישראל קטנה עליו, כנראה, ועם סיום תפקידו, בכוונתו להתמסר לשיווק חזונו.
יש לקוות שאזרחי ישראל לא יתפתו אחרי הקסם הזוהר של עגל הזהב הגלובלי.

אהוד: אתה מקל בכישרונותיו של פרס. הוא למד היטב מהערבים ומהפוליטיקה המוסלמית המזרח-תיכונית כיצד לשקר בגדול. יש לייצר כל הזמן ברברת של שלום בידיעה ברורה שלא ייצא מזה שום דבר אבל מה, אתה נראה מצויין באוזני שומעיך. אי אפשר להתנגד לך!

2. שלג ביום העצמאות
יום העצמאות החורפי והגשום מחזיר אותי שלושים שנה אחורה, ליום העצמאות 1983. חורף 83' היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.
הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה – זעק לשמיים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם, שעברנו בדרכנו מן הארץ למוצב, ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.
אך הארץ היפהפייה הזאת היתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעיתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצותRPG . ואנו יצאנו ל"טווסים", מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. איבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו, ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.
ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מיספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא יאומן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.
היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

3. משוט מזוכיסטי בגיליון החג של "הארץ"
חג העצמאות – חג גדול לישראל. היום בו אנו חוגגים את עצמאותה של המדינה היהודית.
להלן – בציר משוט מזוכיסטי בין דפי גיליון החג של "הארץ" (אני יודע, זאת הצגה חד צדדית, יש גם צד שני למטבע, ובכל זאת, זה הקו הדומיננטי):
דורון רוזנבלום כותב על "מנטליות הקסרקטין והאינרציה הביטחוניסטית" שהיא "הגרעין הקשה של הישראליות".
יצחק לאור מציג את ישראל כמדינה גזענית, בהיותה "מדינה יהודית" (המרכאות במקור) ואת ערביי ישראל כ"שרידי הנכבה" (המרכאות לא במקור).
עודה בשאראת מחזק את עמירה הס שכתבה מאמר המסית את הפלשתינאים ליידות בנו אבנים, וטוען שהמהומה בעקבות מאמרה נובעת מכך שאיננו מוכנים לקבל את העובדה שהמלחמה של הערבים נגדנו היא מלחמת דוד נגד גָּלִיָת.
שוהם סמיט מייחלת לצפירה בכל הארץ ביום הנכבה, כפי שיש צפירה ביום השואה, שהרי צריך לאזן את "האופן האגוצנטרי שבו מציינים כאן את יום השואה", והרי לא רק היהודים זכאים לצפירה לזכר "אזרחים חפים מפשע, קרבנות של מדיניות גזענית".
דימיטרי שומסקי כותב נגד פולחן המדינה ונגד האפולוגטיקה המכחישה את האפרטהייד.
חג שמח!

אהוד: ושכחת את המאמר האחרון של הגורו של העיתון, הכותבת הצרפתית ממוצא מרוקאי – אווה אילוז, שבין שאר הזיותיה ברוח שוקן היא מכנה את נפתלי הרץ אימבר בשם "משורר פולני".

4. אחרי מות קדושים
בשבת הקרובה נקרא את שתי הפרשות הסמוכות – "אחרי מות" ו"קדושים". בכל שנה שאינה מעוברת, כמעט 2/3 מהשנים, אנו קוראים את שתי הפרשות יחד. צירוף שמות שתי הפרשות ופרשת "אמור" שאחריהן, יצרו את צירוף המילים "אחרי מות קדושים אמור", שנדרש ככלל – כאשר אדם מת, יש לכבד את זכרו בדברי שבח.
כאשר עושים זאת בצורה מוגזמת – כמו מליצות שווא והדבקת תכונות צדיקות וחסידות שלא היו ולא נבראו, ההגזמה הזאת מקלקלת את השורה ואינה מכבדת באמת את זכר המת. אולם על כל אדם ניתן למצוא דברים חיוביים, ואלה הדברים שראוי לומר לאחר מותו.
אפשר לומר ולכתוב דברי סיכום אובייקטיביים אחרי מות, להציג גם את הצדדים הפחות יפים, אולם מן הראוי לעשות זאת בצורה מכובדת, לא חד צדדית, לא מרושעת, לא פוגענית ותוך רגישות לאבלם של בני המשפחה והחברים הקרובים – לא להוסיף צער על אבלם. ומי שיש לו רק דברים רעים לומר על המנוח? מן הראוי שיתאפק בתקופת האבל. ואפשר להביע צער גם על מותו של אדם שאיננו אוהבים.
הפגנות השמחה על מותה של מרגרט תאצ'ר, 23 שנים אחרי שסיימה את תפקידה, הן מפגן מבחיל של חוסר תרבות, אולי נכון להגדיר זאת כברבריות.
ואצלנו? הפגנות שמחה מסוג זה אינן זכורות לי, אך לא אתפלא אם התופעה הזו תגיע גם לכאן. יומיים קודם למותה של תאצ'ר נפטר העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, והתקשורת מלאה, לצד הספדים ודברים בשבח המת, לא מעט ביטויי שמחה, בעיקר במרשתת ובפייסבוק, אך גם בעיתונות המודפסת.
תרבות הטוקבטקים שברה את הטאבו של "אחרי מות קדושים", והנוהג המכוער והנפסד הזה היה לחלק מן השיח הציבורי שלנו.
מן הראוי שנחזור לכלל היהודי היפה של אחרי מות קדושים אמור.