רומאן
הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל

פרק שביעי
אחרי הבדיקה הרקטאלית. החלום על משה דיין

בוקר אחד היה עליי ללכת לקופת חולים לבדיקה רקטאלית. חשש לטחורים. ישבתי במיטבח עם עליזה והתייעצתי. אני שונא שזרים נוגעים בגופי, בייחוד רופא או אחות.
"תגידי, זה כואב?" שאלתי בחשש.
"כן." פסקה.
"כן?"
"מה אתה מופתע? זה בטח כואב שדוחפים לך רקטאלית!"
"מאיפה את יודעת? יש לך ניסיון של בדיקה כזו?"
"יש, אבל לא רפואי..." חייכה ועיניה נצצו באור שחור שהצית את דמיוני. "תגיד, ניראה לך שאני כזאת שמקבלת אורגאזם רק מהפעלתנות שלי, שאני היפר-אקטיבית?"
"לא. מה פתאום?"
"ככה הבנים ב'צופים' היו אומרים עליי. שאני לא צריכה גבר מפני שמספיק לי שאני קופצת כל הזמן. באיזשהו מקום זה מציק לי עד היום. פוגע בדימוי העצמי שלי."
"טוב, הם לא הכירו אותך מבפנים..."
היא שוב צחקה כמסתירה משהו. "נידמה לי שגם בגימנסיה חושבים ככה. בצפיפות שבמסדרון הבנים מנסים לפעמים להתחכך לי בפיטמה וחושבים שאני לא מרגישה," והוסיפה ואמרה דבר עוד יותר מוזר – "במקום להמשיך לתואר שני בספרות הייתי צריכה להתחיל ללמוד קבלה אצל פרופסור גרשם שלום. לפעמים אני חשה שהייתי רוצה להתחבר אל השדים..."

הרופא הציב אותי על שולחן הטיפולים בתנוחת-כלב, על ארבעתיי, מרח ואזלין על כפפה דקה ולבנה כקנדון, ובבת-אחת תקע לי את האצבע מאחור "אוי!" – עד שכמעט נפלתי קדימה על המצח. הוא מישש, מישש, ולאחר שסיים הודיע שאין לי טחורים, רשם לי משחה פשוטה של תינוקות, קמבוסטין, למרוח על העור המגורה, וגם יעץ לי שלא להגזים באכילת סחוג חריף עם החומוס.

המשכתי לאוניברסיטה באוטובוס כשאני נודף ריח כפפת-גומי רפואית מהתחת ורק בערב חזרתי מגבעת-רם לדירתה של עליזה ברחביה ומאוחר יותר באתי עליה מאחור כשאני נהנה לשמוע את אנחות הכאב וההנאה החייתיות שלה וגם לא שכחה לחזור על "הוא גדול... הוא גדול... הוא גדול..." זו היתה הרגשה נהדרת, כאילו לקחתי את בתוליה. מה עוד שהפעם לא היה לי צורך לעטוף בגומי את האובייקט. רק אני והיא, בלי חציצה.
"קרע לי המורה עליזה..." הפצירה בי בדמעות ובעי"ן, "תגיד: אני מבקש שתשפרי לי את הציון בחיבור..."

אחר-כך במיטבח, כשטיגנה לי חביתה עם פטרוזיליה (מדהים איך אני זוכר כל פרט), אמרה לי עליזה: "בגללך קשה לי לשבת. אתה גורם לי להסמיק. אני ממש מתביישת לזכור. אתה לא יודע שאסור לעשות בתחת? מדוע אתה מעורר בי תמיד את הצד החייתי. אין בך שום דבר רוחני. אני מתארת לעצמי שככה קורה כשגדלים במושבה מילדות עם פרות."
"אנחנו בפרדסים, לא בפרות," חלבתי לה בציצי כאשר התכופפה עליי, "מייצרים תפוזים ולא חלב."
"תפסיק לסחוט אותי, אין לי מיץ!" צחקה צרודה.

בקשר לבתולים – לאחר נישואיה ברחה עליזה לבית הוריה ברחביה. אימה תרזה אורלובסקי, אשת הפרופסור הידוע, הרימה טלפון לגברת שגיב ואמרה: "זי הכל קרה בגלל בן שלך לא גבר!"
ענתה לה שגיב: "ובת שלך לא בתולה! סחורה פסולה מכרתם לי!"
בשומעה זאת, תרזה אורלובסקי התעלפה.
לאחר תקופת-זמן נעלמו ההתכווצויות ונולדה אורנה אך הנישואים לא החזיקו מעמד זמן רב ואני מכבד את בקשתה של עליזה מנוחתה-עדן שלא להרחיב את הדיבור בזה וגם לא נעים לי מהמשפחות שגיב וארזים.
היא גם ביקשה שבבוא היום לא אכלול את מה שקורה לנו באוטוביוגראפיה שלי. "אימי נוהגת לומר לאבי שלא יכתוב אוטוביוגראפיה כי כל אוטוביוגראפיה טובה היא צבועה או לא דיסקרטית – 'ומאחר שאני [תרזה] בטוחה שאתה [גרהארד] לא תכתוב באופן צבוע, אינני רוצה שתכתוב באופן לא דיסקרטי,' וזה גם מה שאני [עליזה] מבקשת ממך!"

זכיתי גם לביקור הגברת הזקנה תרזה אורלובסקי. בוקר אחד הופיעה כשהייתי לבד בדירה ועליזה בגימנסיה. בנעליים חצאיות כשל גבר, ובשיער ג'ינג'י דהוי, ישבה פראו פרופסור איתי לשולחן במיטבח, ביקשה שאביא מילון גרמני-עברי ובנתה משפטים איטיים כשהיא מדפדפת בו:
"אני יודע אתה משמש מיטה עם בת שלי עליזה, משוגעת. ראש מלא זקז. אהבה חופשי. זפרים. אבר [אל"ף בקמץ, בי"ת דגושה בסגול], יונגרמן, קיינה שוויינראיי! [אבל, בחור צעיר, בלי חזירות!] בבקשה להיות נחמד אל בת שלי, איש צעיר, להיות אנושיות. לא מנצל עליזה. לא שובר לב שלה. לא עושה מחלומות שלה קוואטש [שטויות]. לא צוחק לחיים שלה. זי לא יפה. מי עושה צרות, יש משטרה, יש שומר הקליטוריז בירושלים, יש אורדר!"
עשתה תנועת חניקה בצווארה. טרקה את המילון. אחר-כך קמה, אני מולה, "אני מקווה מכשיר שלך בסדר," הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין, "אלזו, מאוּזִי, אאוף וידר זיין!" – ובכן עכברוני, שלום ולהתראות!
והלכה.
לא סיפרתי לעליזה על האזהרה.
עליזה סיפרה לי שכאשר אורנה היתה קטנה אמרה יום אחד לסבתא תרזה: "סבתא את זקנה, סבתא את מכוערת, סבתא למה את לא מתה?"

למד איתנו אז בחוג לספרות עברית סטודנט נמוך בשם גברוש האחאבי שברבות השנים נעשה פרופסור בעל-שם החורץ גורלם של סופרים, מרוממם ומשפילם, וגם נשא לאישה אמריקאית עשירה. צורת הליכתו היתה כשל אווז ונשא עימו תמיד ילקוט משולש ועבה שניראה אף הוא כאווז, וגם פניו היו כמשולש עם משקפיים.
מעולם לא החלפתי איתו מילה.
יום אחד נעמד מולי במידרכה שבין בניין מייזר לבניין לאוטרמן שבגבעת-רם (הכל כבר השתנה שם, גם השמות), ואמר:
"אז מה, [וכאן נקב בשם-משפחתי] עכשיו אתה דופק את הג'ינג'ית של פרופסור לבונה? הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."
הפלקתי לו סטירת-לחי חזקה והסתלקתי. משקפיו עפו. הוא לא עשה מזה עניין אבל מאז התעלם ממני ומכל מה שאני כותב. (סיפרו שהיה מכנה אותי בלעג בשם "הפורם", דער טרנר, שזה כינוי לזיין באידיש). עד שהתאבד.
לא סיפרתי לעליזה על הסטירה.

דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט למדעי המדינה ולמזרח התיכון משה דיין, במכנסיים רחבים, והרטייה השחורה של עינו השמאלית, חלפה לעיתים קרובות במסדרונות של בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן או במידרכה המקשרת ביניהם והצופה על ירושלים ועל שכונת בית-הכרם, ושהיתה כמו טיילת רוחשת שבה פוסעות רבות מהדמויות החשובות בדורנו ובדורות הבאים. יחד עימו למדו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, שהיו קרויים "צעירי מפא"י".
דיין בלט בפשטות הליכותיו. הוא נהג לשבת במסעדה של אדון שטארק שבבניין המנהלה למטה, לא בחלק ההומה שלנו, הסטודנטים, שבשירות עצמי, אלא באגף המוגבה מעט, המיוחס, של הסגל. שקוע בשיחה עם מרצה, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מבצע סיני של 1956, או מארח לשולחנו סטודנטית צעירה ויפה, שלאחר שראו אותה עימו היה עולה ערכה, כך הסבירה לי עליזה. ליד הכניסה למסעדה של אדון שטארק נמצא חדר הכספת שבו הוצגו למבקרים המגילות הגנוזות בארונות של זכוכית משוריינת.

סיפרו שדיין גר בדירה קטנה במחנה הצבאי אלנבי יחד עם הסטודנטית הדסה מור. בלילות שומעים משם את צעקות החמדה שלה. לא ממושכות ביותר.
על יחסיה עימו פירסמה לאחר זמן לא-רב רומאן, "דרכים לוהטות", שבו תיארה את דיין בדמות אלוף בצה"ל, קטוע זרוע, וציינה במיוחד את ביצועיו במיטה, שיחותיו בחדר-מישכבו ומחשבותיו האינטימיות.

בחדרי בדירתה של עליזה חלמתי שאני נוסע באוטובוס העולה לעיר שדומה לירושלים ובכל זאת יש בנופיה משהו אירופאי ומזרחי גם יחד. משה דיין יושב בספסל האחורי עם עוד אישה אחת, מבוגרת, והוא מוסתר קצת ואנשים לא יודעים שהוא נוסע באוטובוס.
אני חושב לעצמי: כמה יפה שהוא נוסע באוטובוס כאחד העם.
כמה בחורים כבר מצטופפים ומסתירים אותו משום שהרגישו בזהותו. האוטובוס עוצר בתחנה והוא קם לרדת. עיניו פוגשות בי והוא אומר לי שלום, ואני לו, כאילו כבר נפגשנו פעם, והוא אומר לי כי קרא אותי ונהנה.
הוא יורד מן האוטובוס, לבד, ועולה במדרגות לכיוון איזה בית גדול, כמו ארמון מזרחי עתיק, עם חזית בעלת עמודים ושתי קומות ומרפסת בקומה השנייה וגינה גדולה מלפנים, אבל המקום קצת מוזנח.
מיד כשהוא מתחיל לעלות במדרגות, שבצד שמאל, הולכות אחריו שתיים או שלוש דמויות של בחורים צעירים ומיד אני יודע שאלה פדאיון, פלשתינאים, החפצים ברעתו. הוא מתחיל לברוח מהם אל תוך הבית. ואני נמצא בחוץ, רץ אחריהם, אך מפחד להתקרב קרוב מדי כי אינני מזויין ואני מרגיש שלא יהיה בכוחי להושיעו, רק אסכן את חיי עצמי. לכן באמצע מרוצתי אני מפסיק, ובעוד אני שומע את קולות מנוסתו, ואולי גם יריות שמהדהדות בחלל הבית, או צעקותיו בשעה שהם פוגעים בו בסכיניהם – אני צועק בחצר לאנשים שונים, ביניהם הרבה חיילים שנמצאים בחורשה סמוכה, וקורא להם לרוץ להציל מפני שרוצחים את דיין. והרבה אנשים מסתובבים ומתקרבים לבית אך לא מועילים מאומה ויש גם הרגשה כי איחרו כבר והמעשה הנורא נעשה.
אחר-כך אני נמצא על פי ואדי מידברי, בין צוקים, בנוף שבין נגב לירושלים. ומביאים בהליקופטר את גופתו המתה הערומה של דיין, בכמה חלקים נפרדים קטועים זה מזה, ואנחנו, בתור חובשים, צריכים לטפל בה. ובייחוד מושך את עיניי החלק האמצעי של גופו, ובו אבר המין שלו, אשר ניראה קפוא וגדול, והבשר כאילו מכוסה במעטה שקוף של שיש לבן, כאילו היה חלק מפסל.
אנחנו מטפלים בסידור חלקי הגופה על פני אלונקה, וקורה דבר מוזר. ככל שאנחנו מהפכים בחלקים ומנסים לחבר אותם זה ליד זה כן הם הולכים ומצטמקים, ובאותו זמן מתאספים עוד אנשים אשר חפצים לזכות בחלקים מן הגופה, ובדרך מיסתורית הם קורעים נתחים מן הבשר המת וכניראה אוכלים אותו. כמו סאקראמנט. וכך הגופה הולכת ונעלמת ולא נותרים ממנה אלא כמה גושים חסרי צורה. ולי יש רגש אשמה שלא עמדנו במה שהוטל עלינו – לשמור על הגופה ולהעביר אותה בשלמותה לאן שצריך. ואני חש כל הזמן רגש של צער על אובדנו ורגש של אשמה ואחריות – מדוע לא הצלתי אותו כשהיה הדבר בידי.

ולא רק סטודנטים בגילי, גם אנשים מבוגרים באו ללמוד באוניברסיטה או רק לשמוע הרצאות מפי הפרופסורים הירושלמיים, שכל אחד מהם היה שם דבר בתחומו – יצחק בער, יעקב טלמון, שמעון הלקין, איזידור לבונה, חיים שירמן, א"א מנדילוב, לאה גולדברג, דן פטנקין, קלוד ויז'ה, חיים רבין, חירם פרי-פלאום, משה גושן-גוטשטיין, יונינה גרבר-טלמון, גרהארד גרייפנבאך, נתן רוטנשטרייך, יהושע בר-הלל, גרהארד גבריאל אורלובסקי, ישעיהו תשבי, בנימין אקצין, יגאל ידין, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, והדוקטורים מנפרד הרבסט, יעקב פליישמן ופפיטה האזרחי.
בהרצאות של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה ישבתי עם ח"כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ"ך הראשון עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן שהיה בא בנעלי-בית חמות, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, החוקרים רבקה ש"ץ, אפרים גוטליב, יוסף בן-שלמה ואלי שבייד, העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן והרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר.
כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד ומבקריה, גם מתחילים שלא המשיכו, למדו או לפחות הסתובבו בקמפוס שבגבעת רם – משה זינגר-הנעמי, אהרון קומם, אורי אורלב, אריה זקס, עמוס עוז, אברהם שפירא, אברהם ב. יהושע, יהואש ביבר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, דן מירון, דן עומר, יוסף דן, דן פגיס, דליה רביקוביץ, שלמה צוקר, רינה ליטווין, ראובן קריץ, אשר רייך, ישראל אלירז, אלכס זהבי, אהרן אפלפלד, שמואל הופרט, רן סיגד, בת-שבע שריף, גדעון שונמי, יעל דיין, עדי צמח, רות קרטון-בלום, מלאכי בית-אריה, חמוטל בר-יוסף, יוסי יזרעאלי, יוסי שריד, יגאל לוסין, גילי יעקבסון, חיים גיל, יונתן גורל, מנחם ברינקר, עזרא פליישר, אורי בן-עמי, פוליק שומרון, רינה שני, שמאי וארנה גולן, הלית ישורון, גברוש האחאבי וגרשון שקד.
יכולת לראותם במסעדה של אדון שטארק או בקאפאטריה שבקומת הקרקע של בניין קפלן, יושבים סביב י"ד אברמסקי הממושקף, איש ירושלמי מלומד, תמהוני, חייכן ועגול פנים, שנהג "להמתיק סוד באבקת רכילות" כשהוא לוגם מכוס התה – מגלה לשומעיו פרטים כמוסים מחיי הפרופסורים המפורסמים, עזי היצרים, ומקטין בכך את הערצת הסטודנטים ליושבים במרומי האולימפוס.

בתקופה שהייתי דייר אצל עליזה בא לבקר אותי חברי-מילדות חנניה של נמרודה. היה לו שם-משפחה משלו שבו גם נקבר אבל אני מעדיף לכנותו "של נמרודה". הסופר פנחס שדה אמר לי שאילו היה מחליף בתקופה מאוחרת יותר את שם משפחתו פלדמן לא היה קורא לעצמו פנחס שדה אלא פנחס מן האדמה. ה"מן" וה"של" בשם-המשפחה מעניקות כניראה הילה של אצולה, של חשיבות ושייכות רבת-דורות.
חנניה ועליזה מצאו מיד שפה משותפת. למוחרת כבר קינטרה אותי: "חנניה יותר רוחני ממך! הוא אמן אמיתי. חבל שאותה נמרודה קורעת את ליבו."
"מאיפה את יודעת?"
"אתה כל-כך נתון בעצמך שלעולם לא תבין ללב אישה. לא קשה לנחש כשגבר נתקע לספר לך על מישהי שכבר בכלל לא חשוב לו ממנה – כבר במשפט השלישי שלו."
חנניה אכן התהלך כמחזיק את ליבו הפצוע ביד. מסוגל להכחיש את אהבתו לנמרודה גם כשהוא נכנס לשיחה עם נוסע מקרי באוטובוס.

ירח-הדבש העליז שלנו נמשך חודשיים. לקראת סופו התחילה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שהיא תגלה לבד? או להציג אותי מיד בהתחלה בתור "חבר של אימא"? חבר? עכשיו כבר ידעתי שעליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר בדיוק כמה. ואולם גוף נאה היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות-הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות יותר מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן.
אך לי זה לא הפריע. בהיותה לבושה ניראתה בעיניי כיישות אחרת, וממילא גם לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני המשכתי לכתוב שירים חושניים, כבדים, מלאים הערצה עצמית. החזירו לי אותם מכל מערכות העיתונים.
עד כדי כך!

המשך יבוא