אולי שאבת השראה מיומן מדריד ואנדלוסיה שלי, משנת 2007. שהריני לצטט ממנו כאן קטע חראי למדי:
29.10.07. יום שני. 06.20 בבוקר. טיסת אל-על נתב"ג-מדריד. ארוחת בוקר ארוחת בריאות. מצויינת. גביע קוטג' קטן, גבינה לבנה קשה. זיתים שחורים. חמאה. דבש. מים קרים. קפה. פרילי. מיסלי. גרגירי רימונים, קוביות מלון וענבים. לחמניות טריות. סוף-סוף קיבלו שכל שאפשר בלי החביתות הנוראות והבלינצ'ס חסרי הטעם.
נוחתים בנמל התעופה החדש במדריד. העיצוב מודרני ביותר. עמודים גדולים ועבים עם עיניים של רובוטים. לקראת סוף הטיסה החלו המעיים לוחצים עליי עד כדי כאב. אני לא מחרבן במטוסים כי לא נוח לי.
איך שירדנו, עוד לפני קבלת המזוודות, אני רץ לבית שימוש בנמל התעופה ומתרחשת לי תקרית מביכה. כמות השלשול עם הגזים היתה כה גדולה – בום! בום! בום!– עד כי ליכלכתי את שולי חולצתי וגם את המושב. מזל שהיה זה תא מבודד לנכים, רחב יחסית עם כיור נפרד, כך שיכולתי לרחוץ ולסחוט את כל החרא וגם לייבש קצת את שולי החולצה מול מייבש הידיים באוויר החם ולנקות סביב. אבל ההרגשה הכללית, לבד מההקלה הנהדרת במעיים – היתה די גועלית. כזאת קבלת פנים בספרד! ומדוע? הרי אכלתי במטוס ארוחת בריאות של אל על. בלי חומוס! ובראשי מזדמזמת כל הזמן שורה מפתח תקווה של ילדותי:
"אֶקְס לַקְס אַ גוּטֶע זַאך, מִאֶסְט אַ-בִּיסְל אוּן מִקַאקְט [מִמַכְט] אַ סַאך!" – אקס לקס סחורה טובה [דבר טוב], אוכלים מעט [קצת] ומחרבנים [עושים] הרבה!
הכנסתי את שולי החולצה למכנסיים ויצאתי לפגוש את המסתורית המודאגת, שלא הבינה לאן זה נעלמתי זמן כה רב. הצטרפנו ל-ג. ול-צ. שפגשנו בטיסה. למרבה המזל התנקיתי טוב ולא הסרחתי והם לא הרגישו ולא שמו לב ששולי חולצתי רטובים, ובתוך המכנסיים החולצה היתה עדיין רטובה לגמרי – אבל לא נפטרתי מההרגשה של הטינופת עד שלא באנו [בטיסה נוספת] למלון במלגה והתקלחתי היטב והחלפתי בגדים.
מעודי לא עברתי חווייה לא נעימה כזו. זו אחת הסיבות שאני שונא טיסות מוקדם בבוקר. אתה לא מספיק להתפנות היטב ולרוקן את בני-מעיך, ואחר-כך סובל כל הדרך, ואם אתה מחרבן במטוס אתה אף פעם לא מצליח להתנקות כמו בחדר אמבטיה שמאפשר שטיפה, ואחר-כך מגרד לך בפי הטבעת ואתה מרגיש מטונף.
וחשבתי שאולי כדאי בכל זאת להשאיר איזה ציון לזכר המאורע יוצא הדופן שאירע לי עם נחיתתי בספרד. אמנם המלך חואן קרלוס לא הזמין אותי לנאום על השלום ולקבל פרס ולומר לגויים [כמו שאמר בנאום הפרס אחד מגדולי סופרינו] – שהישראלים והפלסטינים אשמים באותה מידה בכך שטרם הושג השלום! – אבל לפחות לוחית קטנה אפשר שתודבק בבוא היום:
"כאן חירבן האקריטור הנידח אהוד בן עזר! – שלקח שני קורסים בספרדית במכון סרוונטס בתל אביב לקראת המסע!"