לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם
לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,
בְּאַהֲבָה לְמַמֵּשׁ חֲלוֹמָם,
לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ אוֹהֲבָיו,
לְהַגְשִׁים בּוֹ אֶת כָּל תִּקְוָתָם.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם הָמָן, עַל כִּי הָגָה הַשְמָדָת יְהוּדִים.
לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם מֻחַמַּד, עַל כִּי חיסֵל את יְהוּדֵי עֲרָב,
וְדָרַשׁ כִּי תְּנַאי לִגְאֻלָּה הוּא הַשְמָדָתָם כָּלִיל.
לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם בּוֹגְדָן, עַל כִּי רָצַח רְבָבוֹת, וִּבִקֵּעַ הָרוֹת.
לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם אָדוֹלְף, עַל כִּי תִּכְנֵן הַשְמָדָה וְכִמְעַט גַּם הִצְלִיחַ.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,
בְּתְּפִלָּה שֶׁאוֹתָם הוּא יִּרַשׁ,
וְגַם שֵׁם שֶׁקְּנֵה לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו,
עַל כָּל שֶׁעָשָׂה, אוֹ יִמַּ"שׁ.

יום השואה 2013

אל מלא רחמים או שפוך חמתך
בטוחני שהיהודים שנסגרה עליהם דלת חדר הגז לא אמרו אז: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים'" אלא אמרו: נקמה! "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ שְׁפָךְ-עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ..."
הסיבה לכך פשוטה, מאחורי דלת חדר הגז פשוט לא היה בנמצא "אל מלא רחמים". והנה הצעה להחליף בטקס יום השואה את "אל מלא רחמים" ב"שפוך חמתך"
מי ייקח על עצמו את היוזמה?

היכל העצמאות המחודש
בוקר יום העצמאות 09:30. ליד הכניסה להיכל העצמאות המשופץ צובאים אנשים רבים. והנה, לאחר דקות ארוכות מסירים את החבל, ומתירים להיכנס. בכניסה שחזור של חלון מקורי מהבית המקורי של דיזנגוף לפני הפיכתו למוזיאון עירוני שבו נערכה הכרזת העצמאות.
לא נותנים עדיין להיכנס לחדר המרכזי, חדר הכרזת המדינה. מדריכה בלונדינית נושאת נאום ציוני באנגלית לפני קבוצת נוער. מדברת בעיקר על רצון ישראל בשלום. אני מצטרף לקבוצה. המדריכה מתנאה בכך שהיא ילידת נתניה שנת 1960, ובינתיים אני סוקר את החדר. הפתעה. כל תמונות השמן היפהפיות שהיו בעבר באולם הוסרו ונותרו רק כרפרודוקציות עם מסגרות זולות. הכול נראה חדש אבל עלוב.
הפתעה נוספת. בעבר היה שחזור מדויק של מועצת העם, ליד כל כיסא היה פתק עם שמו של חבר המועצה. כל הכיסאות עם הפתקים הוסרו. נשארו שמות רק על שולחן הכבוד.
למרבה הצער המקור נראה היה אותנטי, ועלה על השחזור.

מדוע בוטלה הנצחת חברי המועצה הזמנית
אני מנחש שהנצחת חותמי מגילת העצמאות בוטלה בגלל העובדה שמנחם בגין (שעתיד תוך ימים ספורים מהכרזת המדינה לעשות פוטש מזוין נגד ממשלת ישראל החדשה), לא היה חבר המועצה הזמנית. אם היה חבר בה, בטוחני שההנצחה היתה עדיין קיימת.
למען ההיסטוריה נזכיר את שלושים ושבעה חותמי מגילת העצמאות, שהיו חברי מועצת העם הזמנית (שהפכה לאסיפה המכוננת ולכנסת ישראל). 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו-12 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר. רחל כהן לא היתה חברת מועצת העם, אולם צורפה, כדי שתהיה אישה נוספת בין החותמים על המגילה.

מפא"י: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, אליהו דובקין, גולדה מאירסון, דוד רמז, אברהם קצנלסון, אליעזר קפלן, משה שרתוק, מאיר גרבובסקי, מרדכי שטנר.
מפ"ם: אהרן ציזלינג, נחום ניר-רפאלקס, ברל רפטור, צבי לוריא, מרדכי בנטוב.
הציונים הכלליים: יצחק גרינבוים, דניאל אוסטר, פרץ (פריץ) ברנשטיין, אליהו ברלין.
המפלגה הפרוגרסיבית: אברהם גרנובסקי, משה קולודני, פליכס רוזנבליט.
ברית הציונים הרוויזיוניסטים: הרצל ורדי, בן-ציון שטרנברג, צבי סגל.
המזרחי: יצחק דוד צבי פנקס, יהודה ליב הכהן פישמן, וולף זאב גולד.
הפועל המזרחי: זרח ורהפטיג, משה שפירא.
אגודת ישראל: מאיר לוין , מאיר דוד לוינשטיין.
פועלי אגודת ישראל: קלמן כהנא.
מק"י: מאיר וילנר.
התאחדות התימנים בישראל: סעדיה כובשי
ספרדים ועדות מזרח: בכור-שלום שטרית
ויצ"ו: רחל כהן-כגן

הנצחת מאיר דיזנגוף
גם הנצחת ראש עיריית תל אביב הראשון מאיר דיזנגוף בוטלה. יש לזכור כי המקום היה ביתו הפרטי של האיש. בית שתרם לכלל כדי להפכו למוזיאון לאמנות.
באולם המקורי הייתה בעבר הנצחה למאיר דיזנגוף יליד בסרביה. הוצגו למשל תעודותיו האישיות. שמו אגב בתעודה היה מאיר דיזנהוף. כידוע בשפה הרוסית מבטאים את ההגה ה' כג' למשל במקום הרצל-גרצל, במקום היטלר-גיטלר, במקום הרפס-גרפס. באו העולים מרוסיה שלא יכלו לבטא דיזנהוף ואמרו "דיזנגוף", "דיזנגוף", וכך זה נשאר.
חבל על הכסף שנשפך.
השירותים אגב יפים ונקיים. בהם בלבד יש תמורה לכסף.

מוזיאון ההגנה
מן העבר השני של השדרה נמצא מוזיאון ההגנה. אני נכנס. מבקרים בודדים. משפחה דתית לאומית עם חמישה ילדים קטנים. אב המשפחה מסביר להם בדקדקנות את המוצגים. הילדים הולכים עם דפים בידיהם.
בצד התצוגה החדר הפרטי של אליהו גולומב מפקד ההגנה. כל המוזיאון בעצם ביתו הפרטי. בית מפואר רהיטי עץ מפוסלים ויפים. מרצפות מעוטרות בנוסח מרוקו. מבלי משים עולה בליבי השאלה של למפל (לפיד) מאין הכסף?
אני ממשיך ברחובות תל אביב מלאי הגרפיטי. אין חנות, בנין, תיבת חשמל, או דואר שאינה מקושקשת. בייחוד בולטים שני שמות: Derok ו-Korse. מי יודע מיהם החוליגנים הג'וליקים הללו?
ליד מוזיאון האצ"ל בבית ז'בוטינסקי המון רב. משפחות דתיות רבות. המון ילדים. אני מוותר.

הַמַּחְתָּרוֹת
"הָאֶצֶ"ל גִירֵשׁ אֶת הָבְּרִיטִים," אוֹמֵר בֵּגִין,
אֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ אֶת הַמְּדִינָה.
"הָלֶחִ"י סִלֵּק אֶת הָבְּרִיטִים," אוֹמֵר יָזֶרְנִיצְקִי שָׁמִיר,
אֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ אֶת הַמְּדִינָה.

"חָרַשׁנוּ," אָמַר הַיַּתּוּשׁ לַשּׁוֹר,
אוֹמְרִים עָלֶיהֶם, יִגְאָל אַלּוֹן וּבֵּן גוְּריוֹן.

הָהֲגַנָּה, הפלמ"ח וְצַהַ"ל,
הֵם שֶׁהֵקִימוּ אֶת הַמְּדִינָה.

האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית לתפארת מדינת ישראל
פרופ' אליעאן אלקרנאוי, נשיא מכללת אחוה נבחר להדליק משואה בחג העצמאות 2013. מוזר.
פרופ' אליעאן אלקרנאוי מסרב בתוקף לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. מה צבועות מילותיו: "לתפארת מדינת ישראל".

הטרוריסט הערבי-מוסלמי ותומכותיו
הטרוריסט הערבי-מוסלמי סאמר עיסאווי, נדון בשנת 2002 ל-26 שנות מאסר בגין חברות בארגון הטרור החזית העממית, ובניסיון לגרימת מוות בכוונה, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי ואימונים צבאיים. בהמשך, הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נכלא מחדש לאחר שנתפס כשהוא מפר את תנאי שחרורו ונכנס לשטחי יהודה ושומרון. לאחר מאסרו החל בשביתת רעב.
במכתב שפרסם לישראלים (מכתב המובא ע"י גדעון לוי ויש הטוענים שבכלל הוא גם כתב אותו, "הארץ" 11.4.13) הוא כותב כך: "...בחרתי לכתוב לכם: אנשי רוח, משכילים, סופרים, עורכי דין, אנשי תקשורת ופעילים בחברה האזרחית הישראלית. אני מזמין אתכם לבקרני בבית החולים ולראות אותי כשלד אזוק וקשור למיטה. שלושה סוהרים תשושים מסביבי, אשר אוכלים ושותים ליד מיטתי. הסוהרים עוקבים אחרי ייסוריי ואיבוד משקלי. מדי פעם הם מתבוננים בשעוניהם ושואלים: איך לגוף הזה יש עוד ממה לשרוד?
"ישראלים, אני מחפש משכיל אחד מביניכם אשר עבר את שלב המשחק בין צללים ומראות. אני רוצה שיביט בי כשאני מאבד את הכרתי. שימחה את אבק השריפה מעטו, את קולות הירי מתודעתו, ויראה את תווי פניי, חרוטים עמוק בעיניו. אני אראה אותו והוא יראה אותי; אני אראה כמה הוא מתוח לגבי העתיד, והוא יראה אותי, רוח רפאים שנשארת לצידו ולא עוזבת. אולי תתבקש לכתוב עליי סיפור רומנטי. תעיד עליי כיצור שלא נותר ממנו דבר, מלבד שלד; נושם ונחנק מרעב; מאבד הכרה מדי פעם. ולאחר שתיקתך הקרה, הסיפור שלי יהיה הישג שיתווסף לקורות חייך. כשתלמידיך יגדלו הם יאמינו שהפלסטיני מת מרעב מול חרבו של גלעד הישראלי. תוכל אז לחגוג בריטואל מוות את עליונותך התרבותית והמוסרית.
"אני סאמר אל עיסאווי, הבחור 'הערבוש' לפי מונחי הצבא שלכם. אותו ירושלמי שאסרתם בכלא בלי שום סיבה מוצדקת, מלבד שהוא החליט לצאת מירושלים לפאתי ירושלים. אעמוד לדין פעמיים כי צה"ל והשב"כ הם ששולטים במדינה שלכם וכל שאר חלקי החברה מתחבאים במבצר השומר על טוהר הזהות, כדי לחמוק מהתפוצצות עצמותיי החשודות. לא שמעתי ולו אחד מכם מתערב ומנסה להשתיק את קולו של המוות הגובר, כאשר כולכם הפכתם לחופרי קברים, לובשי מדים צבאיים: השופט, הסופר, המשכיל, העיתונאי, הסוחר, האקדמאי, המשורר. ואיני מסוגל להאמין שחברה שלמה נהפכה לסוהרים של מותי וחיי, למגינים על המתנחלים, הרודפים את חלומותיי ועציי.
"ישראלים, אני אמות מסופק. לא אסכים שיגרשו אותי מאדמתי וממולדתי... לא תיכנסו לרוחי המסרבת להיכנע... אולי עכשיו תבינו שתודעת חירות חזקה מתודעת מוות. אל תקשיבו לגנרלים ולמיתוסים המאובקים, שכן המובסים לא ייוותרו בתבוסתם, והמנצח לא ייוותר בניצחונו. ההיסטוריה אינה נמדדת רק בקרבות, טבח ובתי כלא, אלא בהושטת יד לשלום, לעצמכם ולאחר. ישראלים, אני סאמר אל-עיסאווי, הקשיבו לקולי, קול הזמן הנותר, לי ולכם. שחררו עצמכם מרדיפת כוח חמדנית. אל תשכחו את אשר כלאתם בכלא ובמחנות, בין דלתות הברזל שכולאות את תודעתכם. אני לא מחכה לסוהר שישחרר אותי, אני מחכה לזה שישחרר אתכם מזכרי."

מיהו זה "שישחרר אתכם מזכרי"?
מרגש? אולי רק בעיני השוטים. דבריו של שובת הרעב סאמר עיסאווי היו יכולים באמת לשכנע, לו היה מוסיף משפט קטן: מתוך רצון להושיט יד לשלום, אני מדגיש כי הנני רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7), לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שאני מגנה, ולא מופת מוסרי. למרבה הצער הוא לא אמר זאת. הוא ממשיך לאחוז באידיאולוגיה איסלמו-נאצית.
כדאי לזכור, כי תנועת החמאס, על מצעה זה, קיבלה רוב קולות בבחירות דמוקרטיות, ולמרבה הצער עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, שיצא נגד דברים אלה. כל זמן שלא יקום אחד כזה, אין סיכוי לשלום, ואין ערך למלים אחרות. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

תומכותיו
שתי תומכות אוייב – ה"ישועיות", גברת עץ איש-פטיש (המתרגמת אילנה המרמן) וגברת חוה לרמן, הצליחו לפרוץ לחדר בבית חולים קפלן בו מאושפז עיסאווי (על חשבון משלם המיסים היהודי) על מנת לשחררו. שתיהן נלקחו ע"י המשטרה ובמקום פרצה מהומה. גברת עץ איש-פטיש הצהירה שהיא רוצה לפתוח במרי אזרחי בגלל הזדהותה עם מאבקו (חיסול מדינתה והשמדתה) והנה סופרים ישראלים רחומים כמו א.ב. יהושע ועמוס עוז כתבו לו מכתב בו הפצירו בו: "אל תתאבד!" ("הארץ" 14.4.13) – למותר לציין שלא קראו לו לצאת נגד מדיניותו לחיסול ישראל והשמדת היהודים.
במאמר דעות ("הארץ" 19.4.13) תוקפת גברת עץ איש-פטיש את הסופרים הרחומים: "במקום לחרוד לשלומו היה עליכם לדרוש את שחרורו המיידי." – "הבה נלמד ממנו ונצא למאבק אזרחי ברוח דברי יוסי שריד (12.4.13) להחרים סחורות ישראליות, (חרף החוק) לא לעבוד בהתנחלויות, לשכב על הבולדוזרים, להתנפל על הגדרות והחומות, להיעצר, ולמלא את בתי הסוהר. עד ש-א.ב. יהושע, עמוס עוז, אגי משעול, רונית מטלון, יישבו בכלא אולי זה יביא את המפנה."
גברת עץ איש-פטיש מתנאה כבר זמן רב שהיא עוברת על החוק הישראלי ומבריחה במכוניתה שבח"ים.
את שכאלו כינה לנין: "אידיוטיות שימושיות!"

ושוב משלחת מוסלמית לאושויץ במקום לגיא ההריגה באל-מדינה
שוב ושוב מביאים אנשי דת מוסלמים לאושוויץ. לפי "הארץ" 18.4.13 מתארגנת משלחת של 21 אנשי דת מוסלמים המלוווים על-ידי פעילים יהודים מארה"ב, ושלושה נציגים של משרד החוץ האמריקאי. ברשימת הנוסעים ד"ר באראקאת פווזי חסן, פרופסור למדעי האיסלאם באוניברסיטת אל-קודס ומנהל אגף במשרד החינוך הפלסטיני ברמאללה, ד"ר מוחמד ריאן, פרופסור למדעי האיסלאם בעמאן, והאימאם הד"ר עבדול רחמן עבדה, שניהם מירדן, הד"ר  אנוור מאג'ד אשקי, מרצה למדעי האיסלאם באוניברסיטת מלך עבדול עזיז בג'דה, ועוד.
אין ספק מטרת המארגנים תצליח כמו תמיד במשלחות מסוג זה. אנשי הדת המוסלמים יביעו הזדעזעות ממה שעשו הגרמנים ליהודים, ומיד יציגו את השאלה איך זה שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שהגרמנים עשו להם...
כל הרעיון להביא מוסלמים לאושוויץ כדי להביא את השלום הוא נלוז ונידון לכישלון מראש. כדי להגיע לשלום יש לארגן משלחת של אותם אנשי הדת המוסלמים, אבל לא לאושוויץ – אלא לגיא ההריגה של אל-מדינה (למרבה הצער יהודים לא יוכלו להשתתף במשלחת כי ע"פ חוק האפרטהייד הגזעני-מוסלמי, המקום חייב להיות נקי מיהודים) – ולהכריז שם כי: "בעקבות זעזוע משואת יהודי ערב אנו קוראים לבטל את סעיף 7 באמנת החמאס שלפיו ע"פ דרישת מוחמד יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים!"
רק מסע כזה, והצהרה כזו יוכלו לקרב את השלום.

מטרת המדיניות הישראלית
יש לפתוח במאבק מדיני, דיפלומטי והסברתי, שמטרתו מחיקת סעיף 7 באמנת החמאס, מחיקה שתבוא על ידי הערבים-מוסלמים בעצמם. בלי להפריז, הצלחת המהלך הזה תביא לשינוי היסטורי עולמי.