תגובה לאלון עידן, "קשה יש רק בלחם"
מוסף "הארץ" 19.4.13
אלון עידן מיצר על השימוש במושג "אתגר" במקום "קושי", ומציג את המילה כמניפולציה שמאפשרת למדינה, לצבא ולמקום העבודה לברוח מאחריותה לפרט ולזרוק אותה בחזרה על הסובייקט.
אני רואה במסר של עידן ביטוי לתרבות ההתבכיינות, הראש הקטן, המגיע לי, ה"שתו לי אכלו לי", ההתקרבנות, העושה שמות בחברה הישראלית ובחברה המערבית בכללה. מדינת ישראל לא היתה קמה ברוח זו.
הציונות עשתה את הבלתי יאומן, כיוון שראתה בכל קושי אתגר. הייתה זו דרישה מהפרט, מהקבוצה, מהקהילה ומהאומה להתאמץ, לדרוש מעצמם, לסייע זה לזה ולא להיכנע לקושי.
"בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" כתבה רחל המשוררת ב-1927. הגשמת החלום הציוני נראתה כאבן שאין אפשרות לגול אותה מפי הבאר. אולם הדבר אפשרי במאמץ עקשני וער של אלף זרועות. האלף מבוססות על היחיד, על המאמץ של כל אחד ואחד מן האלף.
שנים אחדות מאוחר יותר כתב המשורר אהרון זאב את שירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע על פי הבית השני שלו, המולחן, כ"אנו נושאים לפידים". זאב מדבר על "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם." אין גבול ליכולת של האדם המאמין ביכולתו להתגבר על הקושי – כפרט וכחלק מקולקטיב: "בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!" – היכולת של האמיצים והמתגברים החוצבים בסלע עד דם, משולה לכוח הבריאה. זו הרוח המביאה את האור לעולם.
לוחמי הפלמ"ח שרו "מסביב יהום הסער אך ראשנו לא יישח". עמיתיהם, לוחמי האצ"ל, שרו: "תגר על כל מעצור ומיצר."
הרוח הזו הביאה להישגים כבירים. האנטיתזה של הרוח הזו, היא רוח העידן של עידן – רוח ההתבכיינות והפינוק.
ואם אמנם צודק עידן באבחנתו שאת המילה קושי מחליפה המילה אתגר, יש לראות זאת בחיוב, כהתחדשות הרוח הגדולה כתגובה לרוח הרפיסות הבכיינית.

2. מעם למעמד
888ספרו של דוד בן גוריון "ממעמד לעם", שיצא לאור ב-1933, לפני 80 שנה בדיוק (באיסרו חג של שבועות) - קובץ מאמרים ונאומים של המחבר מ-1915 ועד צאת הספר, הוא אחד ממסמכי היסוד החשובים, המשמעותיים והמשפיעים ביותר בתולדות הציונות בכלל, ותנועת העבודה הציונית בפרט. עצם העובדה שהספר קיבץ מאמרים כבר משנת 1915 מעידה על כך שהוא לא המציא את הגלגל ברעיון חדשני, לא מוכר. אולם עצם הריכוז, אופן פירסומו ועיתוי פירסומו – סמוך לעליית תנועה העבודה לשלטון בתנועה הציונית, העבירו מסר מהותי ומשמעותי אודות תפקידה המרכזי של תנועת הפועלים הציונית – לא תנועה מעמדית, אלא בראש ובראשונה תנועה לאומית.
בפתח מאמרו "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים" (תרפ"ה 1925) כתב ב"ג: "הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט באשר ימצא, והחוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק וביישוב. בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול בעבודתו בכפר ובעיר, בניין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על ענייניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו הייעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאווי העם וצרכיו ההיסטוריים".
הספר היה מניפסט שבו הכריז מנהיג התנועה באופן ברור – אנו בראש ובראשונה תנועה לאומית, שייעודה הוא בניין אומה, והנושא המעמדי הוא שני בחשיבותו ונועד לשרת, בראש ובראשונה, את המטרה הלאומית.
המשמעות של המסר הזה כפולה. מרכיב אחד בו, הוא עליונות האינטרס הלאומי על האינטרס המעמדי, המגזרי. המרכיב השני הוא עליונות ההשתייכות, ההזדהות והסולידריות הלאומית, על פני הסולידריות המעמדית האוניברסלית. כאמור, ב"ג לא חידש הרבה בדבריו, כיוון שזו היתה תחושתם הטבעית של החלוצים, אולם בהגדרתו ובאמירתו הברורה והנוקבת, הוא שם קץ למסרים הכפולים ברטוריקה של התנועה. המסר שלו היה שהציונות הסוציאליסטית, פירושה – דרך סוציאליסטית בהגשמת הציונות. ההיררכיה ברורה. ומאחר וההזדהות הטבעית של הפרט היא עם עמו, הסוציאליזם הציוני הארצישראלי הצליח מעל ומעבר לכל ניסיון סוציאליסטי אחר בעולם.
על בסיס השקפת העולם הזו, הציונות הקונסטרוקטיבית יצרה משק מעורב, המשלב יוזמה ציבורית סוציאליסטית עם יוזמה פרטית קפיטליסטית למען המטרה המשותפת של בניין הארץ. על בסיס השקפת העולם הזו, נכרתה ברית פוליטית בין תנועת העבודה לחוגים האזרחיים – הבורגניים, ביישוב הארץ ובהקמת המדינה שבדרך. על בסיס השקפת העולם הזו, נוצרה התפיסה הממלכתית עם כינון המדינה.
המסר של "ממעמד לעם" נועד לשים קץ לחלומות הקוסמופוליטיים בתוך תנועת הפועלים, של הזדהות עם מעמד הפועלים הבינלאומי לפני ההזדהות עם בני העם היהודי מכל המעמדות. הוא העדיף מסר של – יהודי כל העולם התאחֵדו סביב הציונות ובניין הארץ, על פני "פועלי כל העולם התאחֵדו".
היה זה בתקופה שבה רעיונות "עולם המחר" של האינטרנציונל הסוציאליסטי פשטו ברחבי העולם כאש בשדה קוצים וכבשו גם רבים מקרב הנוער היהודי. ב"ג אמר שהמחר שלנו הוא בניין הארץ והגשמת הציונות.
רעיונות קוסמופוליטיים הלהיבו תמיד אליטות מסוימות, שחשו שעמם קטן עליהם; כך הליברליזם של המאה ה-19, כך המרקסיזם וכך גם הגלובליזציה בימינו. ותמיד, בין הקופצים בראש היו יהודים. היהודים גם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיונות הללו.
היום, 80 שנה לאחר ספרו של ב"ג "ממעמד לעם", נשיא מדינת היהודים, מי שבכל נאום ובכל ראיון מציג עצמו כתלמידו המובהק של ב"ג וכממשיך דרכו, מנסה להוביל מהלך הפוך – מעם למעמד.
במתקפת ראיונות בכל כלי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, לכבוד יום העצמאות, נשא פרס את הבשורה הפוסט-לאומית, הבזה למדינות הלאומיות המיושנות, חסרות היכולת להתמודד עם אתגרי התקופה, והציב כחלופה להנהגת העולם את התאגידים העסקיים הבינלאומיים.
בניגוד למהלך ההיסטורי של ב"ג, שהצליח בשל האמת המהותית שהוא נשא אודות הזיקה הבסיסית האנושית הטבעית לקולקטיב הלאומי – מנסה פרס להוביל מהלך הפוך: העדפת המעמד על העם, והעדפת הסולידריות המעמדית הבינלאומית על פני הסולידריות הלאומית.
אלא שהמעמד עליו מדבר פרס אינו מעמד הפועלים שאמור היה להיות המעמד של ההמונים, אלא מעמד הטייקונים העולמי, שהינו מעמד מצומצם של הרבבון העליון הגלובלי. רעיונות האינטרנציונל הסוציאליסטי והדיקטטורה של הפרולטריון המיטו על האנושות אסונות כבדים שגבו חיי מיליונים, אולם מלכתחילה הם נבעו מחתירה לצדק וליצירת עולם טוב יותר. מעמד הטייקונים והתאגידים הבינלאומיים מבוסס מלכתחילה על רדיפת בצע והתעשרות המעטים. שלטון המעמד הזה עלול להוביל לתוצאות הרות אסון לאנושות, לא פחות מהדיקטטורה של הפרולטריון.
שמעון פרס ראוי להערצה על חיוניותו הפיסית והאינטלקטואלית בגילו המופלג. אולם הפוזה של מי שנכנס לעשור העשירי של חייו כאיש העתיד, שאינו מבזבז את זמנו על העבר, מביאה אותו לנצל את מעמדו וכוחו כדי להנחיל רעיונות מסוכנים של "לא כלום אתמול – הכול מחר", כשהמחר הזה, למעשה, אינו נושא כל בשורה.
המציאות המזרח-תיכונית בימים אלה של עליית האסלאם הקנאי והטבח ההדדי בין קנאים סונים ושיעים – מעידה עד כמה מופרכים והזויים היו רעיונות המזרח התיכון החדש שפרס דחף בשנות ה-90 של המאה הקודמת. המשבר הכלכלי של 2008 מעיד עד כמה מסוכן לתת לתאוות הבצע להנהיג את האנושות. אנו עדים שוב ושוב למחיר החברתי והכלכלי של הון/שלטון. רעיונותיו של פרס על הענקת שלטון עולמי להון, מסוכנים וחמורים ביותר.
המדינה האחרונה בעולם, שראוי שהעומד בראשה יהיה מְבָשְׂרָם של רעיונות פוסט לאומיים וקוסמופוליטיים, היא מדינת היהודים. אנו, היודעים טוב מכולם את משמעות הקיום ללא מדינת לאום ריבונית, איננו חייבים לקפוץ בראש עם רעיונות כאלה. קודם ששאר העולם יתפרק מלאומיותו, אח"כ נשקול את הרעיון...