ב-12 במרץ נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו."

ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויביי."

לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצג איש זולת עצמה, במקרה הטוב?

אז זהו, שלא. הבעייה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.

נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.

בשנתיים האחרונות פעלתי באזור נגד הלגיטימציה הזאת. ניסיתי, ולרוב בהצלחה, לשכנע קיבוצים ומוסדות חינוך והשכלה שלא להשכיר כיתות לסדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה; לא לתת מנוח לכף רגלם. ועל כך זכיתי במטר של מחמאות, שאת הבוטות שבהן לא אזכיר, אך הרכות היו האשמתי בחוסר סובלנות, בחוסר פלורליזם, בחוסר פתיחות ואיך זה כמנהל של ארגון הנושא את דגל הפלורליזם אני סותם פיות וכו'.

ברגע של חולשה, נכנעתי ללחצים כבדים שהופעלו עליי, שאסור להפקיר את הבמה ורק אני יכול להתמודד עימן וכו', והסכמתי להשתתף בעימות עם "הזוכרת הראשי". ולמרות שאפשר לספור על אצבעות יד אחת של קצין חבלה בעל ניסיון מבצעי את מיספר האנשים בקהל שהשתכנעו מדבריי, ועוד יישאר עודף, חשתי ששגיתי קשות בכך שהייתי שותף למתן במה ציבורית לפרוורסיה הזו. בתחושתי זו שיתפתי את קוראיי, ושוב הותקפתי על חוסר סובלנות, חוסר דמוקרטיות וכד'. בפאנל עצמו, "הזוכרת הראשי" רצה אף הוא להוכיח את חוסר סובלנותי ופעמים אחדות הזכיר את העובדה שהגדרתי את "זוכרות" – "המיץ של הזבל של החברה הישראלית." אני דווקא נהניתי לשמוע מפיו את ההגדרה המדויקת הזאת.

את ההגדרה הזו כתבתי בדף הפייסבוק שלי לנוכח אירוע של "זוכרות" ביום העצמאות לציון ה"נכבה", ובעקבות כתבה באתר "הניצוץ" שתיאר את הפעילות הזו, שנעשתה ב"יום העצמאות" – המרכאות במקור. ומי היתה חתומה על הכתבה? כמובן, פעילת "זוכרות" נועה שיינדלינגר.

אז מה הפלא, שמי שחגנו הוא יום אבל עבורם, אבלנו הוא יום חג להם?