רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשירי

יום הולדת של קנדונים

אותה תקופה טרם היו בשימוש גלולות נגד הריון. כבר מההתחלה עליזה קנתה לי קנדונים ושמרה אותם במגירה בארון-הלילה ליד מיטתה. במחשבה שנייה, אולי נותרו שם מהתקופה של טרום-גירושיה או ממאהבים אחרים שהיו לה לפניי. היא העדיפה לשמור את הקנדונים אצלה כדי שתהיה לה ביקורת עליי. רגע לפני ההתזה היתה הודפת אותי מעליה בקשיחות ומלבישה לי את הקנדון בתנועות נמרצות כמו מורה שמסדרת את המעיל או הכובע על התלמיד לפני שהוא יוצא החוצה לגשם. בושה לספר, לא פעם גמרתי בגומי בין אצבעותיה.

בקנדונים השתמשנו רק כדי שלא להכניס להריון, ולא מפחד המחלות. בימים ההם עוד לא התגלה האיידס. לכל היותר יכולת לחטוף טריכומונאס לאחר ביקור בווגינה שידעה תחלופה תכופה מדי. משתין בקושי בבוקר. לוקח גלולות ונירפא מהדלקת. נזהר שלא להדביק בינתיים מישהי אחרת. קראו לכך שיטת הטלפון. אבל בחיים, בחיים לא היתה בסקס ובסקס-מזדמן סכנת מוות. יכולנו לזיין אז בלי חשש כל מה שזז, ותחי האהבה העברית החופשית!

יום אחד, באותו ערב הייתי אמור לצאת עם עליזה לקולנוע לכבוד יום-הולדתי והדבר היה אמור להישמר בסוד, אני חוזר לחדרי ומה עיניי רואות? זר קנדונים לבנים-שקופים מתנופף לו ברוח הקלה, שט כשהוא קשור בחוט למנורה המשתלשלת מהתקרה!

גנבה אותם הקטנה מהמגירה של עליזה וניפחה.

ואותיות צבעוניות ציירה עליהם, אני חושב, בשפתון: "יום הולדת שמח לחבר!"

וגם שמעתי צחוק חנוק מהעבר השני של קיר הדלתות והזגוגיות האטומות. חתכתי את החוט, הוצאתי את האוויר בקול שריקה מעצבן, שהזמין חיקוי-בפה מהעבר השני, עטפתי את הבלונים הרפויים בנייר-עיתון ויצאתי לזרוק את החבילה לפח הזבל שבחצר הסמוכה. פחדתי מבירור אצל עליזה. היא תהיה משוכנעת שגנבתי אותם כדי לזיין איזו חברה אינטימית שלי, שאינה קיימת אלא בדימיונה. המשכתי מיד לבית-המרקחת של רחביה. בשארית כספי קניתי שתי חפיסות חדשות והגנבתי אותן למגירה של עליזה. בגלל התעלול של הקטנה היה עליי לדלג על שלוש ארוחות-צהריים.

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את האמת של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאמא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאמא כן מצאה לה חבר, ושטוב לה.

אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו.

ואני, אני כבר הייתי מאוהב כולי באורנה המתעללת בי, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, ובאופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שלפני השינה. מאמין שכמו שאני מעלה בדמיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הג'ינג'י הכהה, כשהיא חבוקה עם הדובי-מילדות הצהוב שלה במיטתה, כך חולמת היא עליי, "המשורר החלכה" (כך, במו-אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם בפני עליזה), אשר יום אחד ילמדו אותו בבתי-הספר כמו את ביאליק ואת פיכמן, ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות-הרואי, בערפל של קרח לבנבנן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי כדייר בבית עליזה אורלובסקי (היא שמרה כל השנים על שם-נעוריה מהיותה בתו של ההיסטוריון פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי הידוע) היתה באה לקיצה יום אחד אילו חזרה אורנה במפתיע מהגימנסיה העברית רחביה והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את כוס-אימה המפורקד על מיטת נישואיה עם אבא הקדוש שלה, ששמה אולי עשו גם את אורנה-עצמה – אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי הוורודים והקודרים ביותר.

פרק אחד-עשר

אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה

את ציפורני רגליה של אימה

לילה אחד שמעתי נקישה קלה, מהוססת, בקיר-הדלתות המפריד בינינו.

הלב שלי החסיר פעימה. האומנם? לא האמנתי. בטח אורנה הפילה איזה חפץ. אולי התהפכה במקרה על מיטתה, והיד שלה נגעה במקרה בקיר-הדלתות הסגור.

או שהפריזה באוננות ובלי כוונה דפקה את רגלה העדינה בזגוגית שבדלת.

אך הנקישה על הזגוגית האטומה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם היו שתי נקישות בזו אחר זו: תק-תק!

ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. הייתכן? האם אני יכול להעיז? המותר לי? האם זו אינה מלכודת מצד אורנה הגאה, שבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת, בחזרה.

בצד השני של הזגוגית שרר עכשיו היסוס, כאילו גם שם נבהלו מהתשובה. ואולם מיד שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן תישמע במסדרון ואצל עליזה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים בשפת הנקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט.

ככה לילות אחדים, לפעמים פעמים אחדות בלילה, במירווחים, וביניהם דממה, שעה או יותר, כאילו כדי לבדוק אם אני עדיין בחדר. ערמומית. עובדה, במשך היום, אם אנחנו ניפגשים במסדרון או במיטבח, כלום. לפעמים נידמה לי שהיא מסובבת את הראש ועושה תנועה כאילו מקיאה כשרואה אותי.

שבת בבוקר. אני עובר במסדרון בדרכי לחדר-האמבטיה. עושה זאת אולי יותר מדי בשקט. דלת החדר של עליזה פתוחה-למחצה. עליזה יושבת בכתונת-לילה לבנה על המיטה כששערותיה פזורות לאחור ומושיטה קדימה רגל לבנה, אורנה לצידה על שרפרף, שערה הג'ינג'י גולש ומסתיר את פניה, מחזיקה בה ומורחת אחת לאחת את ציפורני-רגליה של אימה בלכה אדומה כשהיא נושפת עליהן לייבשן.

התמונה חילחלה בי כמו מחלה וכמו רעל. לא יכולתי להתרכז בלימודים. כשהייתי עם עליזה במיטה ליטפתי את כפות-רגליה, נגעתי בלכה של ציפורניה כאילו המגע של אורנה עודנו שם ונשפתי עליה עד שעליזה צחקה. ביתר הזמן חלמתי שאני יושב לרגלי המיטה בחדר של הקטנה ומורח את הציפורניים הבתוליות שלה בלכה אדומה.

בלילה החמישי של הנקישות השתררה שוב דממה אחרי שנשמעה הסידרה הראשונה. הקשתי פעמיים-שלוש, במירווחים, ולא באה תשובה. איזו ריקות מוזרה שודרה מהעבר ההוא, החי והרוטט קודם, של קיר-העץ-והזכוכית, ואז –

חריקה קלה, דלת החדר שלי נפתחה, ובחשיכה גמורה משהו חלף-חצה את המרחק הקצר ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט על הבלטות הירושלמיות, ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן את זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שמכוחו, כך חשבתי, תינתן לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום אני שומע לפעמים בחלומות הלילה את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נירגש, אני ממשיך לשמוע אותן מבעד לקירות.

אורנה התכרבלה בזרועותיי תחת חמש השמיכות הצבאיות מהקיבוץ והסדין שליוו את כל חיי כסטודנט בירושלים. לבשנו שנינו פיג'אמות פלאנל ולא העזנו לפשוט אותן ומבעדן התגפפנו והתנשקנו. לבד ממגע חפוז בפקעות-שדיה המוצקות, וכפות-רגלינו הערומות, היא לא הניחה לי לתור את גופה אלא מעל לפלאנל העבה.

שער המשי הארוך והסמיך ששורשיו מתחילים במצח הקטן, ריח הגוף הג'ינג'י המזכיר את ריח אימה, כהפרשה של בושם מן הבלוטות.

רק פעם אחת נגעה במקרה מבעד לבד באובייקט שלי, שממש השתולל, בקושי התאפקתי שלא להתיז וככה גם עכשיו כשאני כותב (אבל אז שמרתי אותי לאימא שלה) – ומיד ריפרפה אורנה בנשיקה על שפתיי ואני יכולתי לחוש בחושך שהיא מחייכת לתגלית – פעם ראשונה בחייה נגעה בזכרות!

כעבור שעה קלה, שניראתה לי קצרה וארוכה כאחת, שייכת לאיכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כמו זהב טהור – חמקה ממני הקטנה, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה.

כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותו רגע, היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש במאומה.

ומבלי שהרכיבה את משקפיה, הקטנה!

ובבוקר – שום רמז. היא המשיכה להתנכר לי ואפילו ללגלג עליי! – "בעצם מתאים לך מוטי [אמא] להתאהב בגאון צעיר כזה. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בגימנסיה, עם הסבר מגוף ראשון!"

או –

"אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברה שלכם! – שני פרצופי עט-תחת! נאדות ספרים! נפוחים במילים!"

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, מיד נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – לפעמים היתה שבה וחוזרת אליי פעמיים ושלוש באותו לילה, הלוך ושוב, מניחה באלכסון רגל יחפה ערומה לפני רגל יחפה ערומה וטופפת קדימה ומענטזת כדוגמנית שכמוה אולי ראתה בתצוגת-אופנה באחד מבתי הכלבו הגדולים בלונדון, וכאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת:

"פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הפוצי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

אבל –

אולי רצתה להיות בטוחה שלא חמקתי לחדר של אימה? – אולי רצתה להעמיד במיבחן את עליזה, אם תצליח לתפוס אותה, אורנה, מתגנבת אליי בלילה? – או אם תתפוס אורנה את עליזה במסדרון, חוצה אותו בדרכה לחדרי?

אני לא טוב בפסיכולוגיה. המניעים של האנשים לא מעניינים אותי. אני רק מספר מה קרה. הקורא לא אידיוט. הוא מבין בעצמו את הסיבות. עד היום אין לי הסבר מדוע הקטנה לחשה לי בחיקי בגרמנית, (השפה שבה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם סבתה תרזה), נצמדת אליי בחושך ומדגדגת לי את האובייקט: "איש בין איינה [נו"ן בצירה] מדיצין פור [ו"ו שרוקה] דיינן [דל"ת בפתח, נו"ן בסגול] שפריצר!"

המשך יבוא