רומאן
יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל

פרק שניים-עשר
מה שאמר לה הגניקולוג

במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.
היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פינומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: "ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור..." וגם "תרנגולים": "מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה... מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים..." המלצר הערבי ממועדון-הלילה "בכחוס" השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג'ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב"בכחוס". גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי..." כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.
בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: "אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר..."
כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. "אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי."
היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.
"אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה..."
שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטייים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.
בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש"זבתא תרזה" באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו"זבתא" אמרה לו: "זי זאדיזם, זי זקאנדל!" – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.
המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגיליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.
לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: "בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות," ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל'ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכול ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפיטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הירשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהירבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.
"יש לי גירוי מתמיד בפותי," ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, "חבר של זבא", היה בודק אותה – היה הכול מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.
בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: "דוקטור, השדיים שלי קטנים!" – אומר לה הרופא: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!" – "וזי עוזר?" – "אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!"
החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר... היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה... הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.

לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע "רקס" הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. הייתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.
היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה "טעמון" גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.
ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – ניראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.
"מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אמכנזיים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי... ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

פרק שלושה-עשר
"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!
ככה הזדווגנו.
וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.
הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –
יודעת להיות איתי כך, במיטה!
והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!

"מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוּטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."
סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."
"ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."
"די, תפסיקי לצבוט אותי..."
"ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."

לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:
"ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"
כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.
אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.
"השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."
"מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."
"אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."
"לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"
אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?
עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"
הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.
"מלאך שלי!"
בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.
"מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.
משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.
סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.
והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.
"תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.
"תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.
מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.
ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.
החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.
וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –
כמה זמן כל זה יוכל להימשך?
– – –
מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"
וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

המשך יבוא