מ.י. רץ כבר שנים רבות ברחבי הארץ עם הרצאה המלווה במצגת. לאורך השנים ההרצאה והמצגת השתנו שוב ושוב ועברו התאמות רבות. אולם שער המצגת נותר כשהיה, ללא שינוי – מפת ישראל. ובמפת ישראל שעל המצגת, יהודה ושומרון בגבולות 4.6.67 צבועים בצבע אחר משאר המדינה. והגולן, בגבולות ה-4.6.67 – בצבע שלישי. לגבי יהודה ושומרון, ניתן להצדיק זאת בכך שמדובר בשטחים שאינם בריבונות ישראל. והגולן? לא אחת הערתי למרצה – והוא בשלו.
לפני ימים אחדים הוא שלח אליי מייל ובו שער המצגת במתכונתו החדשה. הוא סיפח סוף סוף את הגולן למפת ישראל. האם המרצה שינה את השקפת עולמו. לא בהכרח. הוא פשוט הכיר בעובדות החיים. הוא הבין שהמציאות השתנתה.
אני פוגש אנשים רבים, שבתקופת המאבק על הגולן היו מן העבר האחר של המתרס, המודים בטעותם ובצדקתנו. "מזל שלא שמעו בקולנו," הם אומרים.
ואני תמה – במה צדקנו? האם מישהו מאיתנו ידע להסביר שאין חיה כזו "העם הסורי", שסוריה היא פיקציה המתקיימת רק מאימת כידוני משפחת אסד? האם מישהו מאיתנו צפה את התפוררותה של סוריה? האם מישהו מאיתנו שיער שאנשי אל-קאעידה ישבו על הגבול עם ישראל – היכן שיהיה? לא זכור לי דבר כזה.
נכון, הערכות המצב שלנו היו הרבה יותר ריאליות מאשר הערכות המצב של שוחרי הנסיגה. הם טענו כלפינו, שהערכת המצב שלנו מוטת אידיאולוגיה. מסתבר שהערכת המצב שלהם היתה מוטת פנטזיה. העובדה שעשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ראש אמ"ן הוביל באף את הנהגת מדינת ישראל בקונספציה הזויה אודות השלום המחכה מעבר לפינה אם רק ניסוג מהגולן, חייבת להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.
אולם לא הערכת המצב הריאלית עמדה בבסיס מאבקנו, כי אם דבקותנו בציונות והתעקשותנו להגשימה במפעל ההתיישבות בגולן. לא כל כך נעים לשמוע מאנשים, שסיבת תמיכתם בקיומנו היא מלחמת האזרחים בסוריה. אולם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. יש סיבות רבות ומגוונות לכך שהסכנה לעתיד הגולן חלפה, אך אין ספק שאחת המרכזיות שבהן היא התפוררותה של סוריה.
איך משפיעה המלחמה בסוריה על מדינת ישראל ועל הגולן?
בטרם נבחן את הסוגיה, חשוב לציין שמן הבחינה האנושית מדובר בטרגדיה נוראה. מיספר ההרוגים בטבח ההדדי הוא פי שלושה מכל מניין חללי צה"ל ומערכות ישראל, והרוגי פעולות האיבה לפני קום המדינה ובכל שנות קיומה. מספר ההרוגים בסוריה גדול יותר מסך כל ההרוגים הערביים לאורך הסכסוך הישראלי ערבי. האכזריות במלחמה הזאת היא חסרת גבולות – רצח ואונס של אלפי נשים וילדים, שימוש בנשק כימי ועוד. מיספר הפליטים שנמלטו מסוריה הוא כבר למעלה משני מיליון. סופו של הטבח ההדדי הזה אינו נראה באופק והוא עלול להמשך עוד שנים.
מבחינת ההשפעה על ישראל, יש פנים שונות למערכה.
השפעה חיובית משמעותית היא היחלשותו הדרמטית של הצבא הסורי. הצבא הסורי, שעד לאחרונה נחשב לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל, הוא היום צבא חבול ומוכה, מרוט נוצות. יחידות שלמות ערקו ממנו, כולל חלק ניכר משדרת הפיקוד. גם אם מלחמת האזרחים תסתיים בקרוב, יחלפו שנים רבות מאוד עד שצבא סוריה יוכל להשתקם.
השפעה שלילית משמעותית, היא שכנראה צודק הרמטכ"ל באמירתו ש"תמו ארבעים שנות שקט בגבול עם סוריה". בארבעת העשורים האחרונים, הגבול השקט ביותר של ישראל, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, היה הגבול עם סוריה. הסיבה לכך היא ההרתעה הישראלית – הלקח הסורי ממלחמת יום הכיפורים. חרף תנאי הפתיחה המדהימים, החד פעמיים של סוריה, בפלישתה לישראל, המלחמה הסתיימה כשצה"ל עצר בפאתי דמשק. סוריה הבינה, שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן והחרמון, לא כדאי לה להסתכן במלחמה עמה. התובנה הזאת עמדה במבחנים רבים, ובהם החלת הריבונות על הגולן, שתי מלחמות לבנון, האינתיפאדות והעימותים עם הפלשתינאים, כישלון המו"מ המדיני בין סוריה וישראל ותקיפת הכור הסורי (על פי מקורות וגו').
התפוררותה של סוריה העלתה כוחות פנאטיים חסרי אחריות כמו ארגוני הג'יהאד העולמי התופסים חלק מן הגבול עם ישראל. קיימת סבירות גבוהה שהם ינסו להפוך את הגבול עם ישראל לגבול של טרור וטילים. איני מתכוון לתקריות האחרונות, שלמיטב הכרתי היו פגזים תועים ולא ירי מכוון, אלא להפיכת הגבול לתואם גבול לבנון (לפני מלחמת לבנון השנייה) וגבול עזה. צה"ל נערך לתרחישים הללו וגם אנו, בצד האזרחי, צריכים להיות מודעים לכך. אין לי ספק שתושבי הגולן יגלו נחישות רבה וייטיבו להתמודד עם האתגר הזה, כפי שהשכלנו להתמודד עם איומים מסוכנים יותר (ובראשם איום הנסיגה).
עוד השלכה שלילית ומסוכנת היא השימוש בנשק כימי במלחמה הזו והבלגת העולם לנוכח הדבר. עובדה זו עלולה להרגיל את העולם לכך שנשק בלתי קונבנציונלי מותר לשימוש. זהו גם איתות חמור ביותר לאיראן – עד כמה עליה להתרשם מן האיומים והעיצומים של הקהילייה הבינלאומית. כשאנו רואים את השימוש הסורי בנשק כימי, מן הראוי שנבין מה המשמעויות של רעיון העוועים אודות "הכלת הגרעין האיראני".
בתום שנתיים של מלחמת האזרחים בסוריה, יש לשבח את ממשלת ישראל על ניהול שקול וחכם של המשבר. ישראל לא נפלה לבורות והבליגה על פרובוקציות של הצדדים השונים שניסו להטביעה במערבולת הזו. ישראל לא הִשלתה את עצמה שיש "אביב ערבי", שהמאבק הזה הוא בין דיקטטור לאזרחים שוחרי חופש, בין אוייב ישראל לשוחרי שלום עם ישראל. אין זו מלחמת בין טובים לרעים, אלא בין רעים לרעים. זוהי, בראש ובראשונה, מלחמה דתית בין סונים ושיעים, כשחוד החנית שלה הם ארגוני הג'יהאד האיסלאמיסטים השיעים (חיזבאללה) מצד אחד והסונים (אל קאעידה) מצד שני. ומול שתי החלופות הבלתי סימפטיות הללו, ראוי לשמור על ניטרליות ויש לשבח את הממשלה על שנהגה ועודה נוהגת כך.
וכאמור, ההשלכה המשמעותית ביותר בעבורנו, תושבי הגולן, היא הימצאות רעיון הנסיגה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה (גם אם יש עדין גרעין קשה של תימהונים שהאסימון טרם נפל להם). הסימנים לכך רבים, אך אולי המעניין מכולם הוא ביטול החרם הדתי בכפרים בוקעתא ומסעדה על התושבים שבחרו באזרחות ישראלית, לאחר 31 שנים.
ואף על פי כן, אשרי מפחד תמיד. על אף המצב שנוצר, הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שאולי המציאות הזאת תשתנה אי פעם, ולכן עלינו להמשיך לחזק את אחיזתנו בגולן, הן בציונות המעשית – המשך תנופת הקליטה והרחבת היישובים והן בציונות המדינית – המשך והעמקת החקיקה המגינה על ריבונותנו בגולן, כמו עיגון חוק משאל העם בחוק יסוד.

2. חובתה המוסרית של המדינה היהודית
צל"ש לשני ח"כים שבדרך כלל אני מבקר אותם בחריפות – זהבה גלאון ומשה פייגלין. זהבה גלאון, על יוזמתה לקיים דיון בכנסת על רצח העם הארמני. משה פייגלין על יוזמתו לקיים דיון בכנסת על קצירת האיברים מאסירים ומתנגדי משטר בסין.
צל"ג לממשלת ישראל ולנציגה בדיון על טבח האיראנים, אופיר אקוניס, שהמסר שלו היה "ישראל אף פעם לא הכחישה את רצח העם הארמני, אבל..."
ישראל, מדינת היהודים, הנלחמת נגד התופעה של הכחשת השואה, חייבת להילחם נגד הכחשת רצח העם הארמני. נכון, תמיד העיתוי לא מתאים. כאשר שתי המדינות היו בעלות ברית, העיתוי לא התאים כי חבל להרוס את האידיליה. כאשר העימות בין המדינות היה בשיאו, העיתוי לא התאים כי המשבר גם כך עמוק, למה להחריף אותו. היום, כאשר היחסים בין המדינות מתחממים (או אמורים להתחמם) העיתוי אינו מתאים כי עד שסוף סוף מסתמן סוף למשבר אז אנחנו נחדש אותו? שקט, מתנצלים. איני מזלזל כלל באינטרסים המדיניים, אבל יש שיקולים מוסריים שמעל האינטרס.
יוזמתו של פייגלין לדון בכנסת על קצירת האיברים חשובה אפילו יותר, כיוון שמדובר בפשע הנעשה בימינו ועל העולם הנאור לצאת נגדו.
צל"ג למשרד החוץ המפעיל לחץ על הכנסת שלא לקיים את הדיון.

3. האם על ארה"ב להתערב?
השימוש שעשה אסד בנשק כימי, מאתגר את ארה"ב. נשיא ארה"ב ברק אובמה הציב את השימוש בנשק זה כקו אדום, ואף שלא אמר כן במפורש, ניתן היה להבין שחציית הקו תביא להתערבות צבאית אמריקאית במלחמת האזרחים בסוריה. מה יעשה כעת אובמה?
הימנעות מהתערבות, עלולה להיחשב כחולשה אמריקאית ולשחוק את מעמדה, ההולך ונשחק בלאו הכי, בעולם ובפרט במזה"ת.
הבלגה על חציית הקו האדום הזה, עלולה להפוך את השימוש בנשק בלתי קונבנציונלי לנורמה; מצב מסוכן מאוד, בוודאי במזה"ת הנפיץ.
ואף על פי כן, תהיה זו טעות מבחינתה של ארה"ב להתערב במלחמה. שאלת השימוש בנשק כימי, עם כל חשיבותה, אינה חזות הכול. בטרם תשתמש ארה"ב בצבאה ותשלח חיילים אמריקאיים לקרב, עליה לשאול את עצמה מיהם הכוחות במלחמה, מי נגד מי והאם יש הגיון בהתייצבות, בוודאי התייצבות צבאית, לצד זה או אחר. הרי ארה"ב למודת ניסיון – היא התייצבה נגד הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שהרי בריה"מ הייתה אויבתה העיקרית, אך הכוח שטיפחה היה הטליבאן – המשטר האיסלאמיסטי הקנאי. היום האסלאם הקנאי הוא האויב מס' 1 של המערב ובעיקר של ארה"ב. ארה"ב הפילה את שלטונו העריץ של סדאם חוסיין, אך השלטון השיעי הפך את עיראק בת ברית לאיראן ולמשטרו של אסד – לבטח לא השלטון הדמוקרטי שארה"ב קיוותה שיחליף את סדאם.
בניגוד לאשליות הרומנטיות של ראשית ההתקוממות בסוריה לפני למעלה משנתיים, היום ברור שאין המדובר במאבק של שוחרי חירות ושלום נגד הדיקטטורה. אין זו מלחמה בין טובים ורעים, אלא בין רעים ורעים. זו מלחמה בין גורמים שונים שאף אחד מהם אינו חשוד בזיקה כלשהי לדמוקרטיה ולאוריינטציה מערבית. עיקר המאבק הוא מלחמה דתית בין האסלאם השיעי והעלאווי לבין האסלאם הסוני, כאשר חוד החנית הם הגורמים הקנאים ביותר בשני הצדדים – חיזבאללה בצד השיעי ואל-קאעידה בצד הסוני. סוריה הייתה אבן שואבת לכוחות הקנאיים משני צד המתרס האסלאמי – אלפי לוחמי גרילה ומתנדבים משני הצדדים, מכל המזרח התיכון ואף מחוצה לו, נוהרים לסוריה ונוטלים חלק בקרבות. אף אחד משני הצדדים אינו יכול להיות בעל ברית לארה"ב ואין לארה"ב כל סיבה לסייע לאחד הצדדים במלחמה הזאת.
מוטב שארה"ב תמנע ממעורבות. טוב יותר שתפיק את הלקחים מן המלחמה. הלקח המרכזי, הוא הבנת מהותו של המזה"ת ומשמעות האיומים על בעלת בריתה האמיתית – ישראל. האכזריות הנוראה, חסרת הגבולות, של שני הצדדים, בטבח ההדדי בסוריה, מעידים מה צפוי לישראל המוקפת בכוחות השנאה הללו, הרואים בה נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומה – אם תהיה חלשה. ומכאן המסקנה שעל העולם הנאור וארה"ב בראשו, לתמוך בישראל ובצרכיה הביטחוניים ההכרחיים: צבא חזק ומרתיע, מימוש זכות ההגנה העצמית מול הטרור, מונופול גרעיני וגבולות בני הגנה.
השימוש בנשק כימי בידי אסד מחייב התערבות אמריקאית, אך לא בסוריה. העובדה שאסד לא היסס להשתמש בנשק כימי נגד מתנגדיו הסורים, מעידה על תרבות של היעדר קווים אדומים במזה"ת ומכאן שיש למנוע ממשטרים מסוגו של משטר אסד את היכולת להצטייד בנשק השמדה המונית. כפי שאסד השתמש בנשק כימי שבידו, כך המשטר האיראני עלול להשתמש בנשק גרעיני אם יהיה בידו. הלקח האמריקאי מחציית הקו האדום בידי אסד, הוא פעולה אמריקאית להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית. הדיפלומטיה והסנקציות מיצו את עצמן ולא עצרו את התוכנית האיראנית. כעת, רק פעולה צבאית תוכל לעצור זאת. אם לא תהיה לישראל ברירה, היא תיאלץ לעשות כן בעצמה, אך יש לקוות שלא נגיע למצב הזה, כיוון שיכולותיה של ארה"ב טובות לאין ערוך משל ישראל.
בביקורו בישראל התחייב אובמה שלא יהיה נשק גרעיני בידי איראן. מקורביו מקפידים לציין שהנשיא אינו מבלף. הגיע הזמן לשים קץ למשחקי ההשהיה של איראן. הגיע הזמן לפעול.