הסערה התקשורתית התורנית, סביב היוזמה לחוקק חוק יסוד משאל עם, נובעת משילוב של מרוץ של ח"כים ושרים אחרי קרדיט – עם שטחיות התקשורת הדנה בנושא בלי לבדוק את העובדות.
הדיון התקשורתי מתנהל סביב חוק המחייב משאל עם – על כל הסדר עם הפלשתינאים. בעיניי, אגב, חוק כזה הוא בהחלט ראוי, אלא שלא בחוק הזה מדובר. החוק המדובר, שהנו חלק מן ההסכמים הקואליציוניים והוא מחייב את כל סיעות הקואליציה, כולל "התנועה", הוא עיגון החוק הקיים, המחייב משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני של המדינה, בחוק יסוד.
קצת רקע היסטורי – ב-1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ (לשעבר) יהודה הראל, המחייבת רוב מיוחד (לפחות 61 ח"כים) בכנסת ואישור של משאל עם, לצורך נסיגה משטח ריבוני של המדינה. אולם מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו את היוזמה.
מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק, שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה. לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון, כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם, ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד. זה החוק העומד על הפרק.
החוק אינו מחייב משאל על כל הסדר מדיני, גם לא על כל פשרה טריטוריאלית ולא על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטח ריבוני. שטח ריבוני הוא שטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי. שטחים אלה הם כל השטחים שבתוך הקו הירוק – שהיו בגבול מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, מזרח ירושלים שסופחה ב-1967 והגולן שסופח ב-1981. הסכם בין ישראל ובין הפלשתינאים על פי מתווה ברק/אולמרט יחייב משאל עם, מאחר וכרוכים בו נסיגה ממזרח ירושלים ו"חילופי שטחים" שמשמעותם ויתור על שטחים בתוך הקו הירוק.
קיום משאל עם בהכרעות בעלות משמעות היסטורית כבדת משקל הנוגעות לריבונותה של המדינה, יצרף את ישראל למשפחת הדמוקרטיות המתוקנות. כך נהוג בכל העולם הדמוקרטי. למשל, מדינות האיחוד האירופי אישרו את אמנת מסטריכט ואת החלפת המטבע הלאומי באירו, במשאלי עם. לכן, הטענה על פיה משאלי עם הם פעולה הנוגדת את הדמוקרטיה או את השיטה הפרלמנטרית מגוחכת ומשוללת כל יסוד.
לשלל הפִּרְכוֹת המְתָרְצוֹת את ההתנגדות למשאל עם, צירפה השבוע ציפי לבני טעם חדש. החוק אינו הוגן, היא טוענת, כיוון שמשאל העם יתקיים רק כאשר הכנסת אישרה את ההסכם, ואילו אין משאל עם במקרה שבו הכנסת תדחה את ההסכם. כששמעתי את הטיעון המוזר הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לצחוק, כי זה מצחיק. לבכות, כי זאת שרת המשפטים. הרי משאל העם לא נועד להחליף את הכנסת, אלא לעגן הכרעה כה מרחיקת לכת כמו ויתור על שטח ריבוני, באישור ערכאה גבוהה יותר – הריבון, העם. ברור, שאם אין בכנסת רוב להצעה, ההצעה נפלה ואין צורך להביא אותה לערכאה הגבוהה יותר. בדיוק כפי שהכנסת אינה יכולה לאשר הסכם שהממשלה תדחה, כך העם אינו יכול לאשר הסכם שהכנסת תדחה. כך פועלת כל דמוקרטיה, וכאשר אני שומע את שרת המשפטים טוענת את הטענה המוזרה הזאת בכזאת רצינות, לא נותר לי אלא לשאול האם היה לציפי לבני, התלמידה, פטור משעורי אזרחות?
ההתנגדות למשאל עם נובעת מסיבה אחת – פחד מהכרעת הבוחר. האם יש מי שרוצים לכפות על הציבור הישראלי ויתור על שטחים ריבוניים ממדינתו, בניגוד לרצונו?

2. שבחי החינוך הקהילתי
הוספת יום החופשה השני בל"ג בעומר, הציתה מדורה ציבורית גדולה. למה עוד יום חופשה? חסרות לנו חופשות? התלוננו הורים. ומנגד הוסבר שאין כאן תוספת חופשה אלא מספר ימים שהורדו מחופשת הקיץ הוספו לחופשות שבמהלך השנה. אלה קוראים להעביר את הימים הללו לימי שישי, אחרים מחפשים פתרון אחר, השר מקים ועדה, מבטיח לבדוק, לשנות. וכל הדיון נסוב סביב שאלת הבייביסיטר – החופשה היא עונש להורים והם מבקשים שיורידו להם שליש על התנהגות טובה.
השיח הציבורי על אורך החופשות הוא מעוות – במקום שיתמקד בשאלה איך לנצל את ימי החופשה כדי להעשיר את הילדים ואת הנוער בחינוך קהילתי (בלתי פורמלי), שאינו נופל כהוא זה בחשיבותו מהחינוך בבית הספר, השיח מתייחס לחופשה כאל רִיק, כאל תקופה ריקה מתוכן, כאל תקופה שמה שיש בה זה שאין בה בית ספר. כתקופה שבה "הילדים עולים להורים על העצבים" ו"מטפסים על הקירות", ומשתעממים, ולא זזים מהפייסבוק.
התפיסה המעוותת הזאת, היא שהופכת את החופשות לסיוט וקוראת לקיצוצן. נמאס להורים להיות בייביסיטר והם רוצים שבית הספר יהיה הבייביסיטר שלהם, ויפה חודש אחד קודם. ולכן, כאשר שר החינוך הקודם החליט לקצר בארבעה ימים את חופשת הקיץ, התנפלו עליו בטענה שזה לא רציני. רק ארבעה ימים? צריך לקצץ בשבועיים, בחודש, ולא להחזיר את הימים במהלך השנה. גם אני כעסתי על החלטת השר. כעסתי על כך שנגזלו מילדינו ארבעה ימים מחופשת הקיץ. לא, איני חושב שבית הספר הוא ארץ גזירה ולפיכך אני מקדש כל יום של חופשה ממנו. ההיפך הוא הנכון – המשמעות של החופשה היא הרבה מעבר ל"לא בית ספר". חופשת הקיץ היא המגרש הגדול של החינוך הקהילתי. "החופש הגדול" הוא התקופה הגדולה של תנועות הנוער – המחנות, קורסי ההדרכה, הוא התקופה הגדולה של מחלקות הנוער והילדים במתנ"סים וברשויות המקומיות, הוא התקופה הגדולה של הקייטנות, של מחנות האימונים בספורט, במוסיקה, באמנות. זה הזמן לקורסים שונים לבני נוער (מציל חובב, מדריכי רכיבה וכד'). זו גם התקופה שבה הנוער יכול לעבוד. וכמובן, זה הזמן לחופשה משפחתית הגונה.
ואם קוצצו הימים, טוב שהוספו לחופשות אחרות, על מנת שניתן יהיה לספק באותם ימים את החינוך הקהילתי. אולם לנוכח הדיון הציבורי, ספק בידי האם אנו רוצים חינוך לילדינו, או סידור להורים שלהם, כלומר – בייביסיטר?
מדוע, למשל, מעונות היום אינם שייכים למשרד החינוך אלא למשרד הכלכלה והמסחר? מאחר והמשרד הזה הוא גלגול של איחוד משרדים שונים בעבר ובהם משרד העבודה. מעונות היום הוקמו בשנות ה-50, כשגולדה הייתה שרת העבודה, כדי לעודד נשים לצאת לעבודה. כלומר, מלכתחילה הם הוקמו כבייביסיטר. עד שהאחריות עליהם לא תעבור למשרד החינוך, משמעות הדבר היא שאין מדובר במוסדות חינוך אלא במוסדות בייביסיטר.
הגוף האמון על החינוך בישראל הוא משרד החינוך. על המשרד והעומד בראשו להפנים שהחינוך אינו רק רכישת ההשכלה בבתי הספר, אלא לא פחות מכך, רכישת החינוך הקהילתי. כאשר אני מביט לאחור, לימי נעוריי, אין לי ספק שתנועת הנוער עיצבה את אישיותי הרבה יותר מבית הספר.
מן הראוי, שהמדינה תבין את אחריותה לחינוך הבלתי פורמאלי, ותיקח אחריות על מימון וסבסוד של תכניות רבות לקיץ ולשאר החופשות ותגדיל את תקציב הגורמים העוסקים בכך.
הגורם הרציני ביותר שבחן את מערכת החינוך בישראל היה ועדת דוברת. הוועדה ראתה חשיבות רבה בחינוך הקהילתי. למשל, היא המליצה להנהיג 5 ימי לימודים ולתקצב דרך הרשויות פעילות קהילתית משמעותית ביום ו'.
אחד החברים המרכזיים בוועדה היה הרב שי פירון. היום, כשר החינוך, יש לצפות ממנו שיעמיד את החינוך הקהילתי ברמת החשיבות הראויה לו.
ומדוע אני מדבר על "חינוך קהילתי" ולא על "חינוך בלתי פורמלי"? כיוון שמן הראוי שלא להגדירו על דרך השלילה. מה שיש בחינוך הזה אינו שהוא "בלתי" משהו, אלא היש הגדול הטמון בו – חינוך של הקהילה, בערכי הקהילה, למען הקהילה.

3. אגדת אי המשילות
בשבוע שעבר החליטה הממשלה על רפורמה משמעותית בכלכלה הישראלית – שמיים פתוחים. ישבה הממשלה בישיבתה השבועית וקיבלה את ההחלטה, על אף ההתנגדות החריפה של חברות התעופה ושל ההסתדרות. גם השבתת חברות התעופה והאיום בהשבתת נמלי התעופה לא עצרו את המהלך. החברות וההסתדרות הבינו במהרה שהממשלה נחושה לבצע את ההחלטה, ומיהרו להגיע עימה להסכם. הרפורמה היתה לעובדה.
שבועיים קודם לכן ניסה נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בבתי הנבחרים רפורמה משמעותית בנושא ביטחון הפנים – רפורמת רכישת הנשק. הוא נכשל. הלובי של תעשיות הנשק הפעיל לחץ כבד על סנטורים וחברי קונגרס והיוזמה נבלמה.
איך זה יכול להיות? הרי ארה"ב היא התגלמות המשילות במדינות הדמוקרטיות. הזרוע המבצעת שלה היא הנשיא הכל יכול. וישראל, כידוע, סובלת משיטת ממשל פרלמנטרית קואליציונית בלתי יעילה ובלתי משילה. מסתבר שתדמיות לחוד ומציאות לחוד.
האמת היא שאין בעיית משילות בישראל. המשילות אינה מוחלטת, מאחר שהמגבלות על השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, מבקר המדינה, התקשורת ודעת הקהל, הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה. אך במגבלות הדמוקרטיה, ישראל היא מדינה משילה בהחלט.
הנה, זה עתה סיימה את ימיה ממשלה שמשלה במשך ארבע שנים, והעבירה וביצעה כמעט כל יוזמה שרצתה. בתחילתו של כל מושב בכנסת הקודמת ניבאה העיתונות שזה המושב האחרון בקדנציה, והמציאות טפחה על פניה.
אז מניִן הדימוי של אי המשילות?
הוא נובע ממציאות שהיתה וחלפה. בעיית המשילות בישראל נפתרה ברפורמה קטנה, אך משמעותית מאוד, שאותה הוביל אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי הרפורמה הזו, ניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים מתלכדים סביב מועמד חלופי. כך, הפלת ממשלה מכהנת באמצע הקדנציה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עד לאותה רפורמה, הממשלות קרטעו מיום שני ליום שני, ונחלצו בעור שיניהם מנפילה בהצבעת אי אמון. תִּחזוק הקואליציה חייב ניהול מו"מ קואליציוני שבועי עם רסיסי סיעות ואפילו עם ח"כים יחידים, לקראת כל הצבעה. אכן, ישראל סבלה מבעייה קשה של משילות. המציאות הזאת חלפה ואיננה.
מי שמציע היום הצעות להגברת המשילות, מציע בעצם להחליש את הדמוקרטיה. כאלו הם הסעיפים העיקריים בהצעותיו של ליברמן. בעידן אי האמון הקונסטרוקטיבי, הצעות אי אמון רגילות אינן מסכנות את הממשלה. גם הצעה שתזכה לרוב, לא תפיל את הממשלה, ומשמעותה תהיה בעיקר סמלית, הצהרתית. היום, הצעות האי אמון הן כלי פרלמנטרי לביטוי ההתנגדות של האופוזיציה לממשלה וצעד של מחאה נגדה. ההצעה האוסרת את עצם הגשת ההצעה אם אין בה תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, שומטת מידי האופוזיציה את אחד הכלים הפרלמנטריים החשובים ביותר שבידה. האם ליברמן מעלה על דעתו מצב שבו האופוזיציה לא יכלה להציע אי אמון בממשלה על הסכם אוסלו וההתנתקות? זו המשמעות המעשית של הצעתם.
אני סבור שיש היום אינפלציה בהצעות אי אמון. אני עוד זוכר את הימים שהצעת אי אמון הייתה אירוע משמעותי, שבו כל הכנסת הייתה מתייצבת לשמוע את ראש האופוזיציה בגין ואת תשובת ראש הממשלה. הצעות אי אמון בממשלה היו מוגשות לעתים רחוקות, ככלי פרלמנטרי יקר ערך שיש לשמור אותו להחלטות או מעשים שההתנגדות אליהם חריפה במיוחד. ריבוי הצעות האי אמון השבועיות מוזילה את ערך הכלי ומחלישה את הפרלמנטריזם. טוב יהיה אם הכנסת תחזור לנורמה הישנה. אולם אין בריבוי הצעות האי אמון כל פגיעה במשילות, וההצעה בנדון אינה פוגעת באותה אינפלציה, אלא מעקרת את עצם הכלי של אי אמון. זו פגיעה בכנסת.
גם העלאת אחוז החסימה אינה מוצדקת. בעידן שקדם לרפורמת האי אמון הקונסטרוקטיבי, אכן מפלגות קטנות ורסיסי סיעות נהנו מכוח בלתי סביר שפגע במשילות. היום הבעיה אינה קיימת. העלאת אחוז החסימה, רק תפגע בייצוגיות. היום אחוז החסימה עומד על 2% ואין כל צורך להעלותו.
לעומת זאת, אני תומך בהצעה להגביל את מספר השרים ל-19 (ואולי אף לפחות). גם ההצעה להגביל לארבעה את מספר סגני השרים טובה, אם כי בעיניי רצוי לבטל לחלוטין את תפקיד סגן שר. מן הראוי שנבחר ציבור, אדם פוליטי, יעמוד בראש משרד ממשלתי ותחתיו מערכת ביצועית של משרתי ציבור. אין כל צורך באדם פוליטי נוסף, בתפקיד המיותר של סגן שר.
זעקות השבר בעקבות הצגת ההצעות של ליברמן בנוסח "דיקטטורה עלינו" מוגזמות. הזיהוי הפבלובי בין ליברמן לפוטין מדיף ריח רע של גזענות כלפי העולים מחבר העמים. אולם ההצעות הללו מיותרות ומזיקות. הן נושאות לשווא את שם המשילות, ומחלישות את הכנסת ואת הדמוקרטיה.