רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק ארבעה-עשר

ליל השלג אשר באמבטיה

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת להשתתף בסמינר שהתקיים בבית הפרופסור איזידור לבונה. התכנס שם חוג תלמידי מ"א ותיקים, ניבחרים, ועימם שניים-שלושה סופרים חשובים-בעתיד שלמדו עדיין לב"א, וגברוש, שהכל ניבאו לו גדולות כבר אז. אני, שהתחלתי את לימודיי רק השנה, (עם עליזה למדתי רק במכינה לתלמוד, שהיתה חובה לסטודנטים בספרות עברית גם בלימודי התואר השני) – עדיין לא נמצאתי ראוי להיות מוזמן אליו למרות שכבר פירסמתי שיר אחד ב"הארץ" ושיר אחד ב"פי האתון".

אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות בינינו מתוך תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של פרופסור לבונה וכמובן שרק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי.

"לסופרים שהוא מטפח הוא כל-כך נאמן," צבטה באשכיי, מתגרה בי, "עד שאני בטוחה שגם אחרי מותו ימשיך לפרסם רשימת-ביקורת על כל ספר חדש שלהם."

"תורידי את היד, מה הקושי?" אמרתי, "הוא יכול להשאיר בצוואתו נוסח פתוח שבו יש לשנות מדי פעם רק את שם הספר."

בשכבר הימים, רמזה לי עליזה, כמספרת פרק מהרומאן "שירה" של עגנון המתרחש חלקו ברחביה, פרופסור לבונה חיזר אחריה. הוא הזמין אותה לחדר-העבודה בביתו כאשר אשתו נסעה ללמד בסמינר הקיבוצים, לפתע כרע ברך, טמן את ראשו בחיקה (של עליזה), התחנן שתרשה לו לזיין אותה, וכשסירבה בכה ולא חדל להריח בחצאיתה. אך היה עליה להפסיק אז את לימודי התואר השני בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה על מכתבי אהבה גנוזים שלו, אליה, סונטות בסגנון שירת ספרד וכתמים, של דמעות, כניראה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי על הזלזול שבו נהגו בי, הרי מרגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אמבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור לבונה – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה בגן-העדן, עירומים ולא התבוששנו. בחוץ ירד גשם. סערה רוח. אולי כבר גם היו פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי על הקטנה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי. את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראוייה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו, מתנשקים באמבטיה המהבילה. שערה הארוך, אדום-כהה וממלא את המים, שורשיו מצרים את המצח כמסגרת. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב. נגעתי בבתולים שלה. בשער הקטן, החתום, שטרם חדרו אליו הגברים. היא צחקה מלמטה, ממש. התפרפרה במים, הקציפה בועות, הרימה מולי ערווה רטובה כמו אי ג'ינג'י שצף בלובן. סילסלתי בו באצבע והיא שלחה יד וצבטה את האובייקט שלי. קצת הכאיבה. וככה השתובבנו. היו לה כפות-רגליים נהדרות. רכות ובתוליות עדיין. אני זוכר עצמי מוצץ את הבוהן הרטובה שלה בפי. איזה מותק.

"הייתי רוצה שתכיר את אבא'לה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!"

קמה, עמדה במים, נוטפת, חוגגת, נשקתי את הזר הג'ינג'י שהתנוסס בגובה עיניי. הקטנה פצחה פיה בשיר, מבקשת שאשלים בו כל שורה שנייה, שארגיש בפי את הוויבראציות:

ושתי הקירחת ישבה במקלחת

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

בטחנת הקמח יש קמח שחור

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

חורף ובקיץ ישן גם הסוס

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

לראשונה אמרה פתאום שהיא אוהבת אותי, אוהבת אותי ושאישבע לה שגם אני אוהב אותה.

נשבעתי. בנשיקת דגדגנה נשבעתי לה, כבנקיטת חפץ קדוש נשבעתי לה, כמו שיעקב אבינו השביע את בניו שתקעו כף תחת ירכו ואחזו לו בזין. הייתי כבר מלא קינאה. כל פעם שמישהו מהרחוב למטה שרק לה את ההימנון הצופי: "הייה נכון למלא חובתך, לעמך ארצך ומולדתך..." – רציתי לחנוק אותו, שלא ייכנס ולא יקח אותה ולא בטיח.

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו, כאילו לא לבדנו אנחנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, גם כאן, היינו עירומים, שנינו –

"אני רק בגללך חדלתי לספר למוטי [ו"ו בשורוק] כל מה שקורה לי וכבר יש לי נפיקות מצפון מזה."

"נקיפות, אורנל'ה, וזו צורת רבים של נקיפה – לא של נפקנית."

"שיהיה. אני איתך על עברית לא מתפכחת," קינטרה, "בובי גדול וחכם שכמוך! אתה חושב שאני לא יודעת שעשית גם למוטי? איזה ביצים שעירות יש לך... – בנות ישראל, אנא, חוסו, אל תתלבשו בפריצות!" שילבה כפיים על שדיה הקטנים וסיימה דבריה בדקלום קצר, וקצת ילדותי.

"מה זה?" משכתי את ידיה כדי שאוכל לבלוע את החזה.

"זה כתוב בשלט גדול על השער לאחת השכונות הדוסיות, בדרך לשוק מחנה יהודה. מה אני יגיד לך, אלוהים בטח אוהב אותי דווקא כשאני בלי בגדים, ככה, מהטבע... די, אל תכאיב לי במיצוצי..." התפנקה בכ"ף דגושה.

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בערב שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את החיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולו רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כול-כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה שלא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי בפתחו של היכל, רחבה מאימה, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

"מה איתך," לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על שנעתרה לי, בשלימות, "מוטי לא סיפרה לך שכבר היתה לי הפלה?"

פרק חמישה-עשר

הגירוש

נדהמתי. אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה כמו בליל הקרמפוס עליזה במעיל-גשם רטוב כשהיא מאירה עלינו בפנס-כיס.

"שייסה!" (שזה חרא בגרמנית), שמעתי את אורנה נוהמת כעוסה בחיקי בקולה של זבתא תרזה.

רטובה וחמימה היתה והתוסיק שלה פירכס בהנאה ופירפר, אולי כבר מפחד.

עד היום לא אדע אם עליזה התכוונה לבוא אליי בחשאי כדי לקרוא לי לחדרה, והופתעה, או שידעה מראש שתמצא את אורנה במיטתי, והחליטה להפתיע את שנינו.

לאחר ימים אחדים נודע לי כי הפרופסור איזידור לבונה הובהל אותו ערב לבית-החולים, שם לקה בהתקף-לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור לבונה שמרו בקנאות כל פיסת-מידע על אודותיו, כמו חוג של גנוסטיקאים יודעי תורת-סוד קדמונים, וכמובן שלא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה אור בחדר (אולי כדי שלא ייחרת בבהירות מראה העירום שלנו בזיכרונה) אלא המשיכה להאיר עלינו בפנס-הכיס, מים נוטפים ממעיל-הגשם שלה, וקולה צונן ככפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות-קרח. קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

"קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

"קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחיזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – ועוד איך! בת-אביך את, חרפה, אוי וי, איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... אנ'לא מבינה איך את לא מתביישת? אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אמא! – עם הברווזון המכוער הזה, עם השפריצר, עם הסמארקאטש, עם תופס הג'וקים שמרח את הבתוכו על הריצפה במסדרון, פיחססס, אועאא..." השמיעה הקאה, "עם האובייקט המפליץ הזה שאת הכנסת להשתכן כאן, עם הקנדונים, עם החצ'קונים – בבית הקדוש שלנו. 'זרע זה לא מיץ תפוזים!' – " חיקתה את קולה של אימה, (בחיי שלא ממני שמעה), "את עם ה'אני מפחדת שיהרגו אותי...' אמא, ואם את רוצה לדעת, הוא [וכאן קראה בשמי] הדבר המאוס ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי מגועל כאשר התקרב אליי בטלפיים הזבות שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי פעם אחת ולתמיד לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, מוטי, אחרי אבא – "

נידמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל-המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה-עדיין אך מוצקה כלביאה קטנה, בדרכה החוצה מחדרי. אך אלה, וגם גמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנטנים, מחודדי הפטמות, לא מנעו ממנה את סטירת-הלחי המצלצלת כאשר עברה, ליד אימה, מגששת לפתח החדר לאור הפנס המסנוור מולה. היא נמלטה בבכי אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר-הדלת, לאחר שנכנסה לחדר שלה וטמנה את פניה בכר, במיטתה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

"שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן על שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר על כל מה שקרה, לבקש אורכה כדי שלא איזרק ישר על תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעל בי. קמתי, הדלקתי את האור הקטן ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביא אותה לידי הקאה. וזאת לאחר... טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין ויכולתי לארוז אותם במזוודה, ובצרור נוסף את חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת-אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, במיבטא ייקי צורם, גברי, דימוני – מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה-למחצה של חדר-השינה –

"לא לשכוח להשאיר את המפתח בתוך הדירה!"

כאילו התכוונתי אחרת! טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא ויבש. את צרור הספרים, ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי, כאמור, לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ועני ממני בירושלים, שייאות לשכור אותו. מצבי היה, כמו שאומרים במושבה: "כול אל-חרא קודאמאכ!" – חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שכל החרא עודנו לפניך!

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלי מפתח, ממרפסת הגג. כבר למוחרת התכוונתי להתקשר עם בעל-הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות-בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאחר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמוחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שנמצא בו עדיין התנור הישן אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה בחוץ היתה קרובה לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות, לוהט כולי, רעב (את המצרכים השארתי במקרר של עליזה), וכתבתי את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, "יום השלג אשר באמבטיה", בקיץ (היה תור לפירסום), במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שבו את ביכורי יצירותיהם הבוסריות הדפיסו באותם ימים לא רק פרחי-הסופרים אלא גם כמה פרופסורים-לעתיד, בשמם ובעילום-שם.

בסיפור שלי קראו השתיים זו לזו – "תולעת!" – "זונה!" – "מושחתת!" – "רקובה מבפנים!" – "שכבנית חולנית!" ו"חרמנית מדופלמת!" – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום אני לא מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור החושפני "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו. והלא כמעט נאסרתי והועמדתי למשפט בגללו. אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.

בזכות "יום השלג אשר באמבטיה", שגיליונו עדיין נמצא בחדר-התרבות, נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: "א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!"

ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: "יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים..." ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל "להישאר במחוזות החלום," ככה התפייטה.

הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.

המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.

לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: "אוי גוואלד!... א-שוואנץ!" – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי... גבו אליי, איזו זוועה...

הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.

במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי "הנאהבים והנעימים". עלי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: "רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?"

אחזור לאחור. עד היום אינני מבין איך העזתי אז לפרסם את "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים, עליזה ואורנה, לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם כשהחלה שנת הלימודים הרגשתי איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסויים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני-גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות.

חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי למה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות תישארנה סגורות בפניי, לתמיד. ועקרתי לתל-אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

המשך יבוא