רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שישה-עשר

חנניה של נמרודה

ואילו חנניה המשיך לבקר מדי פעם בירושלים אצל עליזה, שפרשה עליו את רחמיה וניחמה אותו מנמרודה הבלתי-נשכחת שלו. לא אתפלא אם בבואו היה ישן במיטה "שלי". יחסינו התקררו במידה רבה לאחר שעליזה סיפרה לו את הסיבה לגירושי מביתה.

כדי להבין את המשך הסיפור, ואת סופו המוזר, עליי לעצור עכשיו ולספר על חנניה של נמרודה. חנניה היה הילד הכי דחוי בכיתה שלנו, שהיתה כיתה אכזרית למדיי. הוא לא הצטיין בשום דבר. כאשר שיחקנו כדורגל היה נתקע במקומות הכי לא מתאימים באמצע המגרש, וחטף חבטות מאיתנו או מהכדור ואחר-כך ישב בצד בפנים נפוחים והשתדל לעצור בעד דמעותיו כדי שלא נצחק עליו, אבל הקפיד להכריז ששום דבר לא כואב לו.

בשיעורים היה משיב תשובות מוזרות שאותן לא הבנו. היינו פורצים בצחוק ולפעמים גם המורה ציפה בקושי התאפקה, כי גם היא לא הבינה. חנניה היה מסמיק כסלק. לבסוף היה קורה שהסמיק עוד לפני שהתחיל לענות, כאילו כבר מראש חיכו כולם לשמוע מה יתפקשש לו הפעם.

כולנו אהבנו את נמרודה, שהיתה מלכת הכיתה וגם נכדה של מייסד המושבה. עיניה היו ירוקות בוערות, עורה שזוף ושערה בצבע הדבש. היו לה אצבעות ידיים ורגליים נהדרות שממש רצית למשש בשפתיך ולנשק אותן. צחוקה היה מצטלצל. כל אחד מאיתנו רצה להיות קרוב אליה, לעזור לה בשיעורים ובכל דבר אחר, להרים, לשאת, להרכיב על האופניים. חלום כולנו, הבנים בכיתה, היה להיבחר על ידה להיות החבר הקבוע שלה.

כמובן שגם חנניה אהב את נמרודה. לא רק אהב אלא העריץ אותה. פעם זרקה נמרודה קצה של עיפרון משומש, שנהגה לעיתים ללעוס, וחנניה העיז לשאול אותה אולי היא כבר לא צריכה את חתיכת העיפרון שנפלה.

נמרודה צחקה ואמרה: "אתה יכול לקבל אותה במתנה!"

ומאז קצה העיפרון שזרקה נמרודה, ובו פעורים סימני שיניה, היה החפץ היקר ביותר בעיני חנניה. כמובן שלא כתב בו ואפילו לא צייר כדי שלא יצטרך לחדד אותו כך שבסוף כלום לא יישאר לו ממנו – אלא היה מעביר אותו על שפתיו וחש את הגבשושיות ואת החורים כאילו שיניה של נמרודה זה עתה ננעצו בעץ, וככה גם הריח בו את הגראפיט שנשמה בלעיסתה אותו.

*

כאשר היינו צריכים להכין הצגה לפורים, לא קשה לשער מי שיחקה את תפקיד "מלכת אסתר", ומי התנדב לבנות את כס המלכות לנמרודה אם לא חנניה, מה עוד שאבא שלו עסק בעבודות נגרות, צביעה וגם שרברבות.

ממש לפני ההצגה הביאו חנניה ואביו את כס-המלכות. הם פרקו אותו מהטנדר הישן, המוכתם בצבעים רבים, העמידו על הבמה והסירו מעליו את הסדינים שכיסו אותו.

בדרך-כלל רהיטים להצגות הם תפאורה, רק ניראים כאילו הם מה שהם. אבל הכיסא שהכין אבא של חנניה היה מצופה בעלי-זהב דמויי אמיתיים, מקושט, צבוע ומצועצע ככס-מלכים שרואים בארמונות אירופה. באותם ימים מיעטו לנסוע לחוץ-לארץ, והאב אולי ראה כס כמוהו עוד לפני המלחמה בקראקוב, שהיתה עיר הבירה של מלכי פולין.

כולם פרצו בצחוק למראה הכס המוזהב. נמרודה אמרה כי בשום אופן לא תשב על כיסא מגוחך ו"גלותי" כזה. חנניה הסמיק וברח החוצה. אביו לא הבין כלל מה קורה. המורה שלנו ציפה חזרה והודתה לו כשהיא משתדלת להסתיר ממנו את הסיבה לצחוק שלנו.

לבסוף הסכימה נמרודה לשבת על "הכס הפולני" אבל חנניה לא בא להצגה, ואביו גם לא בא לקחת חזרה את הכיסא, שאולי נמצא עד היום בחדר-הטבע בבית-הספר שבו למדתי, ורק עלי הזהב ודאי כבר נעלמו.

חנניה חש שהוא הולך מכישלון לכישלון. כל פעם שנמרודה היתה במקרה מסתכלת עליו הסמיק וחשב שהיא לועגת לו.

כאשר העלינו הצגה לקראת סיום השנה, הטילה ציפה על חנניה למלא את תפקיד אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה במחזה של שלום-עליכם, או שהיה זה עיבוד-להצגה לסיפור שלו. חנניה, שבא מהגולה, נמצא לדעת ציפה מתאים לתפקיד. מאחר שהיה רזה, ממש מקל, ריפדו אותו בכרים כדי שישמין. הדביקו לו זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו לו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא היה גבוה דיו – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת האיכרות במושבה והתאימו לו אותן.

היה עליו לקום מן השולחן, לתקוע את אגודליו מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלו, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לחנניה שום "חוש דראמאטי" אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שקולו חלש מדי. שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלו, והוא היה מנסה להגביר את קולו, אך ההצלחה היתה מעטה מאוד. המורה ציפה ביקשה מאימו של חנניה לעשות איתו חזרות בבית. וכך היה יושב שעות וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!"

אך קולו לא היה הבעייה היחידה. נמרודה היפה, בעלת העיניים הירוקות, שהיתה מתרוצצת במכנסי-התעמלות כחולים ושאותה כאמור כולנו אהבנו, שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלו. היה עליו לגשת ולנשק אותה מיד לאחר שיגיד: "נעריצך ונקדישך!"

נמרודה הרגישה שחנניה יותר מדי מחכה לנשיקות, ולכן כל פעם כשהגיע בחזרות הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתפנק: "אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

יש סברה שאמרה: "ריר גלותי".

כמובן שחנניה חיכה בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שיוכל סוף-סוף לנשק את נמרודה. הוא היה בטוח שבערב ההצגה יצליח לשאוג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד יקפוץ לנשק את נמרודה אהובת-ליבו, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, אולם בית-הספר פיק"א התמלא בהורים, בתלמידים ובמורים, גם הוריו של חנניה ישבו בקהל. הלבישו אותו בבגדים השחורים והדביקו לו זקן, שפם ופיאות. אבל כאשר קם משולחן-הסעודה שעל הבמה ותקע את אגודליו מתחת לבית-השחי, בגד בו לפתע קולו וככל שניסה לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמע בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפיו.

הוא פשוט נאלם.

חנניה ליעלע בגרונו. המורה ציפה לחשה לו מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" והוא המשיך ללעלע וקולו לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה דממה, אבל עד מהרה החלו להישמע ציחקוקים. אחד הפרחחים שלנו, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפיו והרביץ שריקה אדירה שהרעידה את חלונות האולם (שנוצר משלוש כיתות בצריף הארוך שדלתותיהן-המחברות נפתחו לרווחה) והשריקה הגבירה את גלי הצחוק בקהל.

באותו רגע נשבר חנניה וברח מהבמה. הוא רץ החוצה. בדרכו זרק את הכובע, את הז'קט, תלש את השפם, הזקן והפיאות, ניפנף מעליו את הנעליים הגבוהות של האיכרה שבהן הנעילו אותו להצגה –

ויחף, והוא רק במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רץ בדרך החול, לאור הירח, אל הפרדסים. שם ישב בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת של חנניה בתור שחקן על הבמה, ומאז לא העיז לשחק בשום הצגה. הוא הלך בראש כבוש באדמה והתבייש להסתכל לנו בעיניים כי חשש שכולנו צוחקים עליו.

יום אחד הרים חנניה ראש והנה מולו עומדת נמרודה היפה, במכנסי התעמלות קצרים וברגליה הנהדרות! –

הוא הסמיק מאוד אבל נמרודה אמרה לו: "בוא הנה!"

כאשר התקרב אליה היא התרוממה על קצות אצבעותיה ההיחפות, נשקה לו על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

זה קרה כבר בחופש הגדול, בקיץ, כאשר היינו מסתובבים יחפים במשעולי המושבה. לימים אמר לי חנניה ששווה היתה לו לו כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבל מנמרודה נשיקה!

הוא לא ידע שנמרודה התערבה על כך עם אחת החברות שלה, וכי כולן התפוצצו מצחוק בשומען את המעשה בנשיקה, ואני לא גיליתי לו.

היתה אז תקופה ומגמה, טרנד, של התערבויות. כאשר היינו במחנה-העבודה בקיבוץ כפר-החורש התערבו ביניהם הבנים שנמרודה תשתין על חנניה. עד היום אינני יודע איך הצליחו בכך. אולי עבדו על אחת החברות שלה.

הדבר התרחש בלילה, באוהל הבנים, איכשהו הזיזו לשם את השביל המסומן אבנים לבנות ומוביל לשירותי הבנות, העירו את נמרודה משינה עמוקה, אין צורך לומר שחנניה עצמו ישן, מת מעייפות אחרי יום של קטיף במטע תפוחי-העץ, היא הגיעה חצי-ישינה, ישבה על איזה ארגז גדול מעל חנניה – והשתינה עליו. הוא התעורר בבהלה נוראה והתחיל לצעוק משהו באידיש. ואז נמרודה נבהלה עוד יותר וברחה משם בתחתונים מופשלים ובכתה כל הלילה ולמוחרת קמה בחום גבוה ומישהו כמובן התנדב לנסוע איתה חזרה למושבה.

בקיצור, זה היה תעלול אכזרי שאיש לא דיבר עליו אז. עד היום קשה לי להאמין שהיו בינינו נבלות כאלה.

יכול להיות שרצו לנקום בנמרודה יותר מאשר ביקשו להתעלל בחנניה. היא התחילה אז בפעילות מינית עם בנים מהכיתות הגבוהות ואצלנו כעסו מאוד מפני שלא היתה לנו עוד חתיכה כמוה. לילה אחד סידרו הפרחחים שלנו עם אחד הבנים מהכיתה שמעלינו, שאותו אהבה כניראה נמרודה באותה תקופה – שיביא אותה בלילה לספסל שבפרדס הנטוש מאחורי בריכת "מכבי" ויחשש אותה (כך קראנו אז למזמוז) עד שיעלה ממנה עשן. הוא ישב איתה שם ולאט-לאט היא הירשתה לו לפשוט את חולצתה ולהתיר את החזייה, וכאשר ידע שכל החלק העליון שלה חשוף הוא הרביץ שריקה קלה ואנחנו כולנו הארנו עליה מכל צד בפנסי-כיס והיא תפסה את החזייה והחולצה וקמה וברחה מהפרדס. אני חושב שכולנו אוננו אחר-כך מהזיכרון על השדיים הנהדרים שלה שהיו זקורים כמו מגש וגם עכשיו יש לי זיקפה כשאני נזכר בהם.

פרק שבעה-עשר

נאום הסרדינים לרגלי המונפורט

חנניה הגיע אלינו מפריס אבל הוא לא נולד בפריס אלא בווארשה. הוריו ברחו איתו בעודו ילד, לאחר שהגרמנים פלשו לפולניה, הפציצו במטוסיהם את וארשה וכבשו גם אותה. חנניה והוריו התגלגלו עד לטאשקנט, עיר-הבירה של אוזבקיסטן, בחלק של רוסיה השייך ליבשת אסיה ואשר הגרמנים, למרבה-המזל, לא הגיעו אליו.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ישב חנניה עם הוריו במחנה-עקורים, מחנה של פליטים יהודים בגרמניה הכבושה, ומשם עברו לפריס. חנניה היה מילדותו בעל כישרון לציור. עוד בטאשקנט היה הולך מוקסם וגם רעב עם הוריו לשווקים ההומים ומצייר את הדוכנים ואת ערימות המזון ואת המוכרים והרוכלים האוזבקים. אולי היו שם גם בני שבטים ועמים של רוסיה האסיאטית, ששומעים עליהם מדי בחדשות: קאזאחים, צ'צ'נים. אבא של חנניה היה מוכר לאוזבקים את הציורים הצבעוניים של חנניה תמורת לחם.

גם בפריס המשיך חנניה לצייר ואפילו זכה בפרס ראשון מבין כל תלמידי בתי-הספר של העיר. אבל הוריו של חנניה לא רצו להישאר בגולה. הם החליטו שאחרי המלחמה הנוראה, שבה נשמדו שישה מיליונים מבני עמנו, יש רק מקום אחד שראוי לגור בו, ישראל.

וכך הגיעו חנניה ומשפחתו למושבה שלנו. מהר מאוד למד עברית והשתדל להיות כאחד מאיתנו בבית-הספר ובתנועת-הנוער – אבל הוא לא היה כמונו. הוא היה משכמו ומעלה לעומתנו. אנחנו היינו נערים די פשוטים, דיברנו רק עברית, וקצת אנגלית, בקושי. כל מה שידענו על העולם היה מספרים שקראנו, מעיתונים, וקצת מסרטים ומיומני-סרטים. בשנים ההן היו מקרינים לפני כל סרט "יומן חדשות" בשחור-לבן, שהיה מורכב מכתבות מצולמות מהעולם או מישראל. היומן היה מתחדש אולי פעם בשבוע, והמקום היחידי שיכולת לראותו היה באולם הקולנוע.

חנניה ידע צרפתית, אידיש, אנגלית וגם קצת רוסית ופולנית. הוא הכיר את המוזיאונים בפריס ואת כתבי הסופרים והמשוררים הגדולים של צרפת. הוא הביא איתו ספרים ואלבומים של סופרים וציירים מפורסמים והיה קורא לנו מהם ומתרגם בו-במקום. היינו יושבים אצלו בחדר הקטן שבנה לעצמו במו-ידיו כדי שיהיה לו סטודיו לצייר בו את תמונותיו. יושבים ושומעים מפיו על נפלאות העולם הגדול, מתבוננים בו כשהוא עומד ומצייר תמונות שמן, מריחים את הריח החריף של הצבעים ושל חומר-הדילול העשוי שרף-עצים, ומרגישים שדרכו אנחנו כאילו נוגעים בתרבות ובאמנות של אירופה, היבשת שהוא והוריו עזבו אחרי השואה ושהיתה אז בעינינו כל התרבות העולמית ובית-מטבחיים גם יחד.

חנניה כבר ניראה כאחד מאיתנו, שזוף, בסנדלים, במכנסי-חאקי קצרים, בכובע טמבל. מי שראה אותנו הולכים בחבורה לא היה מבדיל בינינו. סבא, שהיה ממייסדי המושבה, כבר לא היה בחיים, אבל חנניה אהב לשבת בביתנו ולשמוע מפי אבי סיפורים על השנים הרחוקות של המושבה תחת שלטון התורכים והאנגלים. אני חושב שהוא העריץ את אבי.

יום אחד טיילנו אל המיבצר הצלבני מונפורט שבגליל המערבי. נעלנו נעלי-עבודה שחורות וגבוהות, נשאנו על גבינו תרמילים ובהם קצת מזון ושקי-שינה, הצמדנו מימיות לחגורותינו, נופפנו במקלות-הליכה שבידינו, צעדנו ושרנו. לקראת הערב הגענו לרגלי המיבצר הצלבני העתיק. פרקנו את התרמילים, הוצאנו את הצידה, והתחלנו להכין את ארוחת-ערב.

חנניה לא השתתף איתנו בהכנות. הוא עמד והתבונן בנוף הנפלא הנשקף לצד מערב – הים, השמש השוקעת, שפלת החוף שכולה שדות ומטעים מעובדים, קירות הוואדי הירוקים, ההולכים ומתרוממים משני העברים, ומאחור, צללית המיבצר –

אנחנו פרשנו בינתיים חתיכת קרטון ועליה שמנו פרוסות לחם שחור, מלפפונים, עגבניות, מלח, ביצים קשות, וגם פתחנו קופסת סרדינים. סרדינים היו הכיף של כל טיול. מסע בלי סרדינים זה כמו מימייה בלי מים ובנות בלי ציצים, כך היינו אומרים.

"חנניה, תפסיק להסתכל כבר על הנוף! בוא לאכול – "

"אני לא מבין אתכם. רק צורכי הקיבה מעניינים אתכם. בשביל מה טיפסתם עד כאן אם אתם לא מסוגלים להרגיש את היופי של הנוף, איך הטבע מדבר אלינו בצורות ובצבעים שלו – "

"חנניה, תפסיק כבר להתפלסף! אנחנו אוכלים!"

"גם הפרות לועסות את העשב אבל הן לא מסוגלות לקלוט את היופי של הירוק – "

וכך זה נמשך, ונמשך. אנחנו אוכלים, וחנניה מסביר לנו את הנוף, וכאשר סיים סוף-סוף את הרצאתו, והואיל בטובו להצטרף אלינו – לא נישאר אף סרדין בקופסה, רק השמן, ושני זנבות שקופים שוחים בו!

"איך, איך הייתם מסוגלים לגמור את כל הסרדינים בזמן שאני השתדלתי לפתוח את העיניים שלכם, שתתבוננו, שתבינו את הנוף! איך? איך?" נעלב חנניה עד עמקי נפשו, וטבל את הלחם בשאריות השמן שבקופסה.

ולעולם, לעולם לא שכח לנו את הסרדינים. כל פעם שהיה כועס עלינו, או רוצה להוכיח לנו כמה רחוקים אנחנו מהתרבות ומהנימוס של אירופה, היה מזכיר לנו את הסרדינים שחיסלנו בזמן שהוא עמד והתפעל מן הנוף.

המשך יבוא