רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שמונה-עשר

הצלת נמרודה בארבל

באותה שנה או לאחריה יצאנו לטיול השנתי. חנניה היה לבוש ככולנו אבל איכשהו עליו החגורה, המימיה, הכובע-טמבל והתרמיל – ניראו קצת אחרת, מגוחכים.

כאשר טיפסנו על הצוקים של הארבל, הצופה אל הכינרת, הסתדר חנניה ללכת בטור אחרי נמרודה והחברות שלה. נמרודה לא הפסיקה לצחוק ולדבר כל הדרך, וכניראה לא שמה לב לשביל כי פתאום היא מעדה והתחילה ליפול לתהום שלמטה.

כולנו עמדנו מבוהלים וכמו משותקים ואף אחד לא ידע מה לעשות ואיך להציל אותה. ואילו חנניה שעמד בשביל אחריה קפץ מיד מדרגה אחת למטה והצליח לתפוס אותה בידה ולבלום את ההידרדרות שלה. גם הוא נפל, על גבו, והיא עליו, אבל שניהם נישארו במדרגת הסלע ולא הידרדרו למטה לתהום.

מיד הובאו חבלים והעלינו את השניים. נמרודה ניצלה בלי פגע אבל חנניה, שריפד בגופו את נפילתה, קיבל מכה חזקה בראש וגם שבר יד. כאביו היו נוראים אבל הוא כמובן השתדל להסתיר אותם. מיד לקחו אותו למכונית ומשם העבירו לבית-חולים, ולאחר ימים אחדים החזירו אותו הביתה.

כולנו באנו לבקר אותו ומעתה אף אחד לא צחק עליו. להיפך, אפילו קינאנו בו על גבורתו וגם על כך שנמרודה שינתה לגמרי את יחסה אליו, ישבה ליד מיטתו, דיברה עם הוריו ואפילו ליטפה את שער ראשו. אמנם הוא לא נעשה חבר שלה אבל היא אמרה שהוא הידיד הכי טוב שלה בעולם. היתה מכינה איתו שיעורים ומגינה עליו בכל הזדמנות. וגם כשהיה לה חבר, המשיכה בידידות אמיצה עם חנניה, ואני חושב שבגללה לא היתה לו אף פעם חברה משלו. הוא המשיך לאהוב אותה כל חייו.

חנניה היה "תולעת ספרים", כך כינו מי שבלע ספרים יום ולילה. בימים ההם כירסמו תולעים זעירות את הספרים, בעיקר בגלל הדבק בגב הכריכה שהיה עשוי עמילן. הן היו מתחילות בכריכה וחודרות לדפים עצמם, נוקבות בהם חורים וכורות תעלות עד שהיה הספר מתפורר. היום הדבק בכריכות פלאסטי ולתולעים כבר אין בהן מזון.

החיים האמיתיים של חנניה היו רק כאשר היה מצייר או שקוע בספר, וכמובן, מאוהב בנמרודה. השעות האחרות היו רק הפסקות. גם כשהיה מדבר היה אומר לא פעם את המשפטים מתוך הרומאנים האהובים עליו. את מעט הכסף שהיה לו הוציא על בדים, שפופרות-צבע וספרים, וגם נהג לשאול ספרים בספריה, אבל כשמצא ספר שאהב, היה לו קשה להיפרד ממנו, ובייחוד ספרים ישנים, שלא היה אפשר לקנותם.

לכן, כשהיה שואל בספרייה ספר נדיר, "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה, "טוניו קרגר" של תומס מאן, "מיסתורין" של קנוט האמסון – היה מפריד את גוף הספר מהכריכה ושומר אצלו בבית את הספר הערום. בכריכה הריקה, עם העמוד הראשון המקורי, היה משתיל ספר אחר, שממנו תלש את הכריכה ואת העמוד הראשון – ספר זול וחסר ערך, "רומאן זעיר" שהיה נמכר כספר-כיס בקיוסקים: "סבינה", "בגן המחשבות", "מווארשה לבואנוס-איירס – וידוייה של חוטאת", "מגדה הנואשת", "הייתי כלבתו של קולונל שולץ", "הגרפינה הנוצצת", "בכבלי התאווה".

עד היום יש קוראים הסבורים שקראו את "פטר קמנצינד" של הרמן הסה ואינם יודעים שנהנו מהרומאן הזעיר "נקמתה של רוחל'ה היתומה". לפני שנים אחדות, פרופסור גברוש האחאבי, שפירסם מחקר השוואתי מדהים על השפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית החדשה, גילה גם כי ברומאנים של טובי הסופרים האירופאיים נמצאות הדמויות של סבינה, מגדה והגרפינה. הוא קרא אותם כניראה רק בעברית.

לימים, כאשר התגייסנו לצבא, הלך חנניה לצנחנים, סיים בהצטיינות קורס קצינים והיה מוצב בחטיבת המילואים של הצנחנים.

פרק תשעה-עשר

אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא

את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

המשך יבוא