בטורו האחרון ב"בשבע" ביקש ידידיה מאיר שיפסיקו עם ההשוואה בין הערבים לחרדים והביא את הסיפור הבא:
הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בתקופת המנדט ומבכירי המתנגדים החרדים לציונות, קיבל פעם הצעה מהמופתי של ירושלים. המופתי ביקש ממנו לשתף איתו פעולה נגד האוייב הציוני. "שנינו הרי נגד הציונים," אמר חאג' אמין אל חוסייני, "אז בוא נילחם בהם ביחד."
הרב זוננפלד סירב כמובן והסביר למופתי את הכול, אבל ממש את הכול, במשפט מחץ אחד: "אתה נלחם במה שיהודי בציונות, אני נלחם במה שגויי בציונות."
מה גויי בציונות, נגדו נלחמו זוננפלד ועדתו?
מצוות יישוב ארץ ישראל, עליית יהודים לארץ ישראל, מדינה ריבונית לעם היהודי, ביטחון ליהודים והגנה על חיי היהודים ועל רכושם, חידוש השפה העברית, החייאת התנ"ך, יצירה יהודית עברית נפלאה, גאווה יהודית.
איך אומרים ביידיש "חוצפה"?

2. מי ראוי להיות אדריכל?
מי ראוי להיות אדריכל בישראל? מיהו בעל הכישורים המקצועיים המתאימים?
למשל... מי שחושב שגילה אינה חלק מירושלים. מכל מקום, מי שחושב שגילה היא חלק מירושלים (עובדתית, היא חלק מירושלים, אבל מה חשובות העובדות?) לא יתקבל למגמת אדריכלות ב"בצלאל" בירושלים.
צעירה, תושבת גילה, שביקשה להתקבל למגמה, לא התקבלה. לא זו בלבד שהיא תושבת גילה, בראיון הקבלה היא גם לא השיבה את התשובה "הנכונה" לשאלה "האם לדעתה גילה היא בכלל חלק מירושלים?"
מן הסתם, "בצלאל" יכחישו שתשובתה על השאלה הזו היא הסיבה לאי קבלתה. הם יספרו, בוודאי, שהסיבות הן אחרות לגמרי, היא פשוט "לא מתאימה". אבל קשה שלא לחשוד בהם, במניעי הפסילה, כאשר בראיון קבלה למוסד, כאשר עמדה מולם צעירה חסרת ניסיון וביטחון, ומי שאמורים לקבוע את עתידה האקדמי והמקצועי, שאלו אותה את השאלה הפוליטית הבוטה הזאת. כל אדם סביר יבין, שמי ששאלו בראיון קבלה שאלה כזו, לא עשו כן בתמימות.
צעירה אחרת, תושבת היישוב הקהילתי רקפת שבגליל, נשאלה בידי ועדת הקבלה של "בצלאל" לדעתה על ועדות הקבלה. כידוע, מתקיים מסע הסתה חמור נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, המתמקדת בדה-לגיטימציה לזכותה של קהילה לבחור את חבריה, תוך סילוף מהותן, תפקידן ואופן פעולתן של ועדות הקבלה. והנה, יושב לו הטריבונל הקובע האם אותה צעירה תוכל להגשים את חלומה האישי, המקצועי והאמנותי ולהיות אדריכלית, ושואל אותה לדעתה על המוסד הקיים ביישוב שלה, והיא יודעת שהוא מהווה יעד למתקפות מצד מי שיודעים מה "נכון" לחשוב.
מה תעשה אותה צעירה? האם היא יודעת שצעירה אחרת, שלא השיבה "נכון" על השאלה בנוגע לגילֹה, לא התקבלה ללימודים?
ישראל היא מדינה דמוקרטית, הנושאת את דגל החופש האקדמי. אין ניגוד בוטה יותר לחופש הדמוקרטי, מטריבונל קומיסארים הממיין את תלמידיו על פי השקפותיהם הפוליטיות, וקובע את עתידם המקצועי על פי התיישרותם לפי צו הפוליטיקלי קורקט.
החופש האקדמי מעודד נון-קונפורמיזם, מחשבה יוצרת, ערעור על מוסכמות, חשיבה מחוץ לקופסה, הפרייה אינטלקטואלית ואידיאולוגית המבוססת על ריבוי דעות. והנה, ב"בצלאל" בוחנים את התלמידים האם הם חושבים על פי מה ש"נכון" בעיני מנהלי המוסד. מי ראוי להיות אדריכל, על פי "בצלאל"? מי שחושב "נכון". או, לחלופין, אנוס היודע לדקלם היטב את מה שמצפים ממנו. ומי שכבר בראיון הקבלה יודע להשיב את התשובות הנכונות, מן הסתם ייטיב לדקלם אותן לאחר תהליך האינדוקטרינציה שיעבור במוסד, כך שהוא לבטח מתאים למקצוע.
מנהלת "בצלאל" אווה אילוז, כתבה מסה ארוכה בגיליון האחרון של מוסף "הארץ", בה התמודדה עם השאלה מדוע הישראלים הם צייתנים כל כך. האמת היא, שאיפיון הישראלים כצייתנים, מנותק מן המציאות עד גיחוך. אולם קשה לאילוז להתמודד עם התופעה של ההתגייסות לצה"ל במוטיבציה גבוהה, ולכן היא בנתה מגדל קלפים פסבדו-פילוסופי ופסבדו-פסיכולוגי על צייתנותם של הישראלים.
היא הציגה את הצייתנות הזאת בשלילה מוחלטת. והנה, מסתבר שהמוסד שהיא עומדת בראשו, מטפח צייתנות וכניעוּת בקרב תלמידיו, ועמידה בקריטריון המקצועי של יכולת לדקלם את הסיסמאות "הנכונות".
מי יִגְלֶה עפר מעיניך, בוריס שץ, חלוץ העליה השנייה, מייסד "בצלאל" - כאבן יסוד בהגשמת הציונות?

אהוד: אתה צודק במאה אחוז! הבחירה התמוהה של ידוענית עיתון "הארץ", הפרופסורית עיוורת הצבעים לישראל אווה אילוז, שמאמריה המעמיקים על ישראל שהיא כביכול מכירה – מתורגמים בו מצרפתית לעברית – בחירתה לעמוד בראש "בצלאל" – היא כאילו הירשו לה להטיל מימיה, בצרפתית כמובן – על קברו של בוריס שץ, וזאת אכן היא עושה על פי דיעותיה ההיסטוריות הנלוזות, הרצופות בורות ואי-הבנת המתרחש כאן – אך מקובלות מאוד במוסף "הארץ" השמאלני, המטפח שנאות ישראל ושלשולים מילוליים של "פרופסורים" מהז'אנר שלה.

3. עליהום על ישיבות ההסדר
בדיון הראשון של ועדת פרי, ועדת השרים לשוויון בנטל, העלה השר עמיר פרץ לדיון את סוגיית ישיבות ההסדר, והעובדה שהשירות הצבאי של תלמידיהן מקוצר. אמר, ורץ לספר לחבר'ה, כלומר לעיתונאים. נחום ברנע ועיתונאים אחרים קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. הנה, הזדמנות לסנוט בציונות הדתית ולהביך את נפתלי בנט ו"הבית היהודי". המשוואה ששירטט עמיר פשוטה. החיילים הרגילים משרתים שלוש שנים. החרדים משתמטים ואינם משרתים כלל. חיילי ישיבות ההסדר משרתים מחצית התקופה ולכן הם חצי משתמטים. שוויון בנטל? שישרתו כמו כולם.
שאלת ישיבות ההסדר ואורך תקופת שירותם בהחלט ראויה לדיון ואינה מובנת מאליה. אולם ההצגה הזו, בדיון הזה, חוטאת לאמת וחוטאת לבני"שים, כפי שמכונים בצה"ל בני ישיבות ההסדר. לאמתו של דבר, תלמידי ישיבות ההסדר הם היפוכם של החרדים המשתמטים.
בעוד החרדים מציגים סתירה בין שירות צבאי ללימוד תורה, ישיבות ההסדר הן ההוכחה שאין כל סתירה בין השניים. עובדה, לומדי התורה בישיבות ההסדר, שלבטח אינן נופלות ברמה וברצינות שלהן בלימוד התורה מן הישיבות החרדיות, משרתים בצה"ל; כולם, גם העילויים שבהם, גם הרבנים, גם מי שיהיו גדולי התורה.
אך אין המדובר רק בעצם השירות הצבאי, אלא באיכותו. כל תלמידי ישיבות ההסדר בעלי כושר קרבי משרתים כלוחמים קרביים. שעה שהחרדים משתמטים, הם מסכנים את חייהם. בשעת מלחמה, כאשר בני הישיבות החרדיות יושבים בישיבות, הם נלחמים, ורבים מהם אף נפלו בקרב או נפצעו. איזו מין השוואה מרושעת היא זו?
באותו שבוע שבו עמיר פרץ, בסיוע התקשורת, יצר את מצג השווא אודות הבני"שים כ"חצי משתמטים", קראתי בדף הפייסבוק של הרב יובל שרלו ברכה לארבעה מתלמידי הישיבה שלו, שהיו בין החיילים המצטיינים שהוזמנו לבית הנשיא ביום העצמאות. ארבעה חיילים מצטיינים, בשנה אחת, מאותה ישיבה. עובדה זו מנוגדת לכל כללי הסטטיסטיקה. היא מעידה על המוטיבציה האדירה של הבני"שים בשירותם הצבאי. כל מי שזכה לשרת עם בני ישיבות ההסדר מודע לעובדה הזו.
ההשוואה של בני ישיבות ההסדר למשתמטים החרדים עושה להם עוול חמור. ההשוואה המתאימה יותר היא לנח"לאים. כמו בני הישיבות, גם הנח"לאים משרתים שירות ארוך יותר, אך חלקו הצבאי בפועל, קצר יותר.
כנח"לאי, שירתי שלוש שנים ושמונה חודשים. 8 חודשים יותר מחייל רגיל. אולם מתוך זה, שירתי במדים, כלוחם, שנתיים ו-4 חודשים. 8 חודשים פחות מחייל רגיל. אף שעד רגע גיוסי התלבטתי מאוד בין התנדבות ליחידה מובחרת לבין התנדבות לנח"ל, הייתי שלם עם החלטתי. ראיתי בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. על הרעיון הזה חינכתי את חניכיי בגרעינים צעירים לאורטל, אחרי שחרורי.
גם היום אני רואה בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. עם זאת, יש לי ספקות אודות השירות בנח"ל. עובדה, כמעט כל חבריי לא הגשימו בקיבוץ, אך שירותם הצבאי פרופר, במדים, היה קצר יותר משל אחרים. ואילו אני, גם אלמלא שירתי בנח"ל, הייתי מגשים בקיבוץ.
וכך גם לגבי ישיבות ההסדר – בהחלט ראוי לבחון את השאלה, האם לא ראוי לשלב שירות באורך מלא, עם לימוד התורה. אני מבכר בהחלט את ישיבות השילוב ואת מדרשות השילוב, המשלבים במסלולם הארוך שירות צבאי מלא, ככל חייל. זה המסלול הראוי בעיניי לישיבות ההסדר. בהחלט, יש מקום לדיון ציבורי בסוגייה. אולם קיומו במסגרת דיון על השתמטות החרדים עושה עוול ללוחמים, בני הישיבות.
כנח"לאי, שירותי במדים היה קצר יותר משל חבריי ביחידות אחרות, אולם לחמתי כמותם ב"שלום הגליל" ושירתי כמותם, כלוחם ומפקד, בשנים הקשות בלבנון. וכך גם בני ישיבות ההסדר. כלוחם בנח"ל המוצנח (שבשעתו היה חלק מחטיבת הצנחנים) שירתי עוד עשרים שנה במילואים ולא היה כל הבדל בין חבריי ליחידה, צנחנים רגילים, לביני. יחד שירתנו בשתי האינתיפאדות ובמבצע "חומת מגן".
לפני כעשרים שנה, הצטרפה לפלוגתנו קבוצה גדולה של בני"שים – בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים. הם השתלבו בתוכנו נהדר, והיו לוחמים מעולים. אני השתחררתי לפני שמונה שנים, בגיל 42. לפני ימים אחדים שוחחתי עם אחד מחבריי הבני"שים. הוא היום בן 42, ועדין משרת, יחד עם עוד כמה מחבריו, כלוחם בפלוגה. בשנים שחלפו מאז השתחררתי, הם הספיקו להיקרא למלחמת לבנון השנייה, ל"עופרת יצוקה" ול"עמוד ענן".
איך ניתן להשוות אותם למשתמטים החרדים? זהו עוול להם, עוול לאמת וזילות הדיון הציבורי.
ולמי שמפקפק באיכות שירותם של בני ישיבות ההסדר, אני ממליץ לקרוא את ספרו המצוין של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את לוחמת הגבורה של חבריו ושלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

4. אינטלקטואליות עקרה
תגובה לאווה אילוז, "ללמוד אזרחות גרועה",
מוסף "הארץ" 24.5.13
כל דיון עומק בריבוי תאונות הדרכים בישראל, מביא למסקנה אודות "הגורם האנושי" – הקושי של הישראלי לקבל מרות, לקבל סמכות, להישמע לשוטר, שלא לדבר על תמרור. למה? משהו אנרכיסטי טבוע, כנראה, בדנ"א של הישראליות. מכאן, למשל, התופעה הישראלית כל כך של הבהוב אורות כדי לסמן לנהג ממול שניידת משטרה אורבת לו בהמשך הדרך. גם הנהג המאותת יודע שהניידת נועדה לאכוף את חוקי התנועה ולהציל חיים, אבל משהו בישראליות, משהו מרדני, דוחף אותו לאותת לנהג שממול, שאותו אין הוא מכיר אך איכשהו הוא חש כלפיו סולידריות כאל "אחד מהחבר'ה", ש"השלטונות" ממתינים לו מעבר לפינה.
לאותה תשובה יגיע דיון עומק בסוגיית הערמות המס – משהו בישראליות מעודד את היצירתיות בהתחמקות מתשלום מיסים.
לא בכדי, כאשר אנו נדרשים להגדיר את הישראליות, המילים "ברדק", "בלגן", "פרטאץ'" וכו' – תמיד יימצאו במקום מרכזי בין ההגדרות. למה? כי זו המציאות הישראלית, לטוב ולרע.
לרע, כי כך קשה לקיים מדינה, כי כך המשילות כמעט בלתי אפשרית, כי קיום חברה מחייב סמכות.
לטוב, כי הצד השני של המטבע הוא יצירתיות, מעוף, יוזמה, אינדיבידואליות, מקוריות, יכולת לייצר פתרונות מחוץ לקופסה, יכולת לאלתר. יש סתירה מובנית בין התכונות הללו לבין סדר ומשמעת. חברה המבוססת על משמעת, מתקשה בפיתוח היצירתיות והאלתור. חברה המבוססת על יצירתיות ואלתור, מתקשה באכיפת משמעת ובהטלת סמכות. לכל סוג של חברה יש יתרונות אך יש גם מחיר. אנו משלמים מחיר על אי הסדר, על הקושי להטיל משמעת, לעיתים אף מחיר דמים, ויש לנסות לצמצם אותו, אולם בזכות איפיוני היצירתיות והאלתור, היוזמה והמקוריות, הגענו להישגים דמיוניים, שאין להם אח ורע בכל מקום בעולם.
בכל מקום בעולם ידוע שקשה מאוד לנהל ישראלים. הישראלים אינם ממושמעים, הם בלתי נהילים בעליל. ואף על פי כן, הישראלים מבוקשים מאוד בעולם, כיוון שיצא להם מוניטין של יצירתיות ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה.
לפני שנים אחדות, חזרה שרת החינוך יולי תמיר נלהבת ומאוהבת מסיור בסינגפור. בין השאר היא סיפרה בעיניים בוהקות על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא התפעלה מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים שקטים וממושמעים.
בישראל, מציאות כזאת אינה יכולה להתקיים. כל הניסיונות לחדש את מנהג הקימה לכבוד המורה הנכנס לכיתה, שמשום מה כמעט כל שר חינוך מנסה להנהיג, נוחלים כישלון חרוץ. למה? הרי כך מקובל כמעט בכל מקום בעולם. אצלנו לא, כי יש בנו משהו מרדני, בועט בסמכות.
לכן, כל כך לא טבעי לילדינו לכנות את מוריהם "המורה", ולא בשמם הפרטי. לכן, כל כך קשה לאכוף מחדש את התלבושת האחידה, וכדי לאפשר תלבושת אחידה, מציעים לילדים חולצות טריקו בשלל צבעים לבחירתם, והיא נראית הדבר הרחוק ביותר שאפשר ממדים. כאשר אנו רואים בקולנוע סרט המתאר בית-ספר – לא חלילה במדינה דיקטטורית, אלא בארה"ב, באוסטרליה או באירופה, אנו נדהמים. אנו נדהמים מהפער העצום בין מה שאנו מכירים לבין מה שאנו רואים. ילד, עולה חדש, המגיע לכיתה בישראל – אינו מאמין למראה עיניו. לחוסר הכבוד למורה, לחוסר הנימוס, לחוסר המשמעת. לוקח לו זמן רב להסתגל. מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית משלמות על כך מחיר לא פשוט, אך היתרונות גדולים מן החסרונות.
וכך גם בצבא. מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים משרתים במשמר המלכה באנגליה? מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים צועדים בצעדי אווז במצעדים? מישהו יכול לדמיין את המשמעת בצה"ל בדמות המשמעת בצבא האמריקאי שאנו רואים בסרטים על מלחמת וייטנאם?
אנו רואים את חיילי צה"ל המרושלים, ולעיתים הם נראים יותר כמו מיליציית יחפנים מאשר כמו צבא מסודר של מדינה. אני שירתי בסדיר בתקופה שבה הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה לאכוף על חיילי צה"ל חבישת כומתה על הראש. והרי הכומתה היא כובע, היא נועדה להיות על הראש. באיזה צבא בעולם יש ספק שמקומה של הכומתה היא על הראש? והנה, חבריי ואני מעולם לא חבשנו את הכומתה על הראש. לרוב היא היתה תחובה בכיס המכנסיים, כאשר משולש קטן מציץ החוצה מהכיס, כדי להשוויץ בפני הבנות בצבעה האדום, אך גם כדי שתהיה מוכנה ב"שלוף" למקרה שאיזה מ"צ יעבור בסביבה. אני זוכר את הרס"ר שלנו מעניש חייל שמ"צ דפק לו תלונה על כומתה. "בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם שנתיים?" הוא שאג. "כדי שאיזה ג'ובניק מהמשטרה הצבאית ישיג אתכם בריצה ויצליח לתפוס אתכם?" לא בכדי, כאשר דן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא ביטל את חובת חבישת הכומתה. הוא הבין שהפקודה הזו אינה מיושמת, והיא הפכה לבדיחה.
צה"ל משלם מחיר על חוסר המשמעת. אולם הצד השני של המטבע הוא צבא גמיש מבחינה מחשבתית, עם יכולת תמרון וראש גדול למפקדים זוטרים, עם סיירות ויחידות מובחרות המבצעות מבצעים שקשה להעלות אותם אפילו בדמיון ועם כישרון גדול לצאת מהמצבים הקשים והמורכבים ביותר כשידינו על העליונה.
מה הסיבה לקושי של הישראלים לקבל מרות וסמכות, להיות ממושמעים וצייתנים? יש לכך הסברים שונים, כמו אלפי שנים של העדר ריבונות וחיים בקהילה וולונטרית, כמו המסורת של ההערמה על הגוי ועל ה"מדינה" של הגויים כמעט כמצווה, כמו מסורות שעוצבו בארץ בתקופת המנדט בנוסח "סחיבת" תרנגולים לקומזיץ של הפלמ"ח ובוודאי שיש לכך גם הסברים נוספים. אולם מעבר לכל ההסברים – העובדה היא עובדה, והיא מעל לכל מחלוקת אפשרית. יש למציאות הזאת יתרונות וחסרונות, אך אין ספק שזו המציאות.
והנה, במוסף "הארץ" האחרון, מתמודדת אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של "הארץ" בחודשים האחרונים, במסה בת חמישה עמודים תמימים, עם השאלה מדוע הישראלים הם... צייתנים כל כך. חמישה עמודים של ניסיון פסבדו פילוסופי ופסבדו פסיכולוגי להסביר לעומק תופעה שאינה קיימת, שהיא היפוכה המוחלט של המציאות. מאמר, שערכו כערך מאמר מדעי המסביר מדוע השמש מפיקה חושך או מדוע המים יבשים. המאמר הזה הוא התגלמות המושג אינטלקטואליות עקרה ומנותקת.
אווה אילוז אינה מבינה מדוע הישראלים מוכנים ללכת לצבא, מתנדבים ליחידות קרביות, מסכנים את חייהם בשירות קרבי, משרתים שנים רבות במילואים. אמנם במשפט נדיר של פיכחון היא כותבת: "למען האמת, אין לי שום פתרון מעשי ומיידי לאלפי הטילים של חיזבאללה או לשנאה העזה ליהודים שנצברה במדינות ערביות רבות." אך מיד לאחר מכן מופיעה המילה "אבל", המחזירה את המאמר לסורו.
הישראלים אינם ממושמעים, אינם מקבלים מרות, אינם מקבלים סמכות, אבל הם יודעים שמדינת ישראל נמצאת באזור עויין ומוקפת במדינות ובעמים החותרים להשמידה. המיליטריזם זר לישראליות, ולכן צה"ל נראה שונה כל כך מצבאות אחרים, אולם הישראלים מבינים את האחריות האישית הנדרשת מהם לאפשר את קיומה של מדינתם. הישראלים יודעים מה המשמעות של הפסד במלחמה הזאת. הישראלים יודעים שלא לפני שנים רבות חווינו את המשמעות של העדר צבא וכוח עצמאי משלנו, באופן הטרגי ביותר. ערך הסולידריות היהודית, הערבות ההדדית – אף שהוא נשחק במידה רבה, ויש גורמים הפועלים נמרצות לשחוק אותו יותר, הוא עדין ערך מרכזי בחברה הישראלית. אלא שאת האמתות הללו האינטלקט של אווה אילוז אינו מסוגל לקלוט. ולכן, היא מסבירה את ההתגייסות כ..."צייתנות", וכותבת מסה שלמה, חסרת שחר עד גיחוך, המנתח את הצייתנות הישראלית.

אהוד: "מסותיה" של אווה אילוז, שדומני כי נכתבות במקורן בצרפתית ומתורגמות לעברית, הן אחד ההישגים המפוארים ביותר של הטמטום הפושה במחנה השמאלני בישראל!

5. העריקה ועונשה
אחד הטיעונים המוזרים של אוהדי העריקה מהמלחמה בטרור (או בשם חיבה מכובס "סרבנות") הוא שהם מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא.
למה הטיעון הזה מוזר? כי העובדה שעבריין נענש ומשלם מחיר על העבירה, אינה הופכת את העבירה ללגיטימית. ומה פירוש "מוכנים לשלם את המחיר"? מישהו שואל אותם אם הם מוכנים להיענש על העבירה?
אבל מאחר והטיעון הזה פופולארי מאוד בשיח הציבורי על העריקה – מה פשר הקמפיין נגד ענישתו של העריק נתן בלנק? אם הוא בוחר בעריקה, שיתכבד וישלם את מחיר העבריינות. ואם הוא עורק שוב ושוב, שיתכבד וישלם שוב ושוב את מחיר עריקתו.

6. צעד גדול לחברה הישראלית
המלצות ועדת פרי בנושא גיוס חרדים, נותנות מענה משמעותי ואמיץ לאחד החוליים הקשים של החברה הישראלית – העובדה שמגזר שלם בעם ישראל, לאורך שנים, משתמט מחובותיו הלאומיות ואינו שותף בהגנת המדינה ושלום אזרחיה.
פרסום ההמלצות מעורר דיון ציבורי סוער וההמלצות מותקפות משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא החרדי – התנגדות נחרצת לרפורמה, שנועדה לשנות את המצב הנוכחי, הנוח להם והם דבקים בו. הכיוון האחר הוא נגד הפשרנות שבהצעות, נגד הוויתורים. איזה מין שוויון בנטל הוא זה, יאמרו המוחים, כאשר גיוסם של החרדים נדחה לגיל 21, כאשר 1,800 תלמידי ישיבות בכל שנתון לא יגויסו?
לא אעסוק במאמר זה בביקורת מן הצד החרדי. באופן בסיסי, אני רואה בהשתמטות מעשה בלתי מוסרי, המקעקע את יסודות הסולידריות היהודית, סותר את ערך הערבות ההדדית שהוא אחד הערכים החשובים ביהדות, סותר את החובה המוטלת על הכול להשתתף במלחמת מצווה. ואיזו מלחמה היא התגלמות המושג "מלחמת מצווה", יותר מהמאבק על קיומה של המדינה היהודית ושלומם וביטחונם של אזרחיה, הנמשכת מיום הקמת המדינה ולמעלה מעשרים וחמישה אלף איש מסרו בה את נפשם?
אני רוצה להתייחס דווקא לביקורת מצד "השוויון בנטל" (איני אוהב את המונח הזה, כיוון שאני רואה בשירות בצה"ל ובשירות הלאומי זכות גדולה, לא נטל). קל לי להבין את הביקורת, כיוון שההצעה באמת אינה אידיאלית, רחוקה מכך, ואינה נותנת את המענה היחיד שהנו צודק והוגן – שירות שווה לכול.
עקרונית, אין מקום לדחייה ואין מקום למכסות. אני רואה בלימוד תורה ערך, וסבור שהמדינה היהודית צריכה לראות בו ערך ולתמוך בלימוד התורה ובלומדי התורה לגווניהם השונים. אולם לומדי התורה צריכים לשרת בצה"ל ולהיות מודל של ספרא וסייפא. ולמרות עמדתי העקרונית, אני תומך בפשרה מן הסוג שמציעה ועדת פרי.
אני מאמין ברפורמות, איני מאמין במהפכות. אי אפשר לתקן באבחת חרב מציאות שנבנתה במשך 65 שנים. אי אפשר לתקן באחת שגיאות גדולות של שני המנהיגים הגדולים, בן גוריון ובגין – הראשון שאפשר את עצם ההשתמטות והשני שהפך אותה לגורפת והמונית.
ניסיון לכפות על הציבור החרדי גיוס מלא מיידי, היה נכשל, והמחיר החברתי שהיה גובה היה כבד ביותר.
מן הראוי היה ליצור שינוי הדרגתי בהסכמה, בהידברות אמת עם החרדים. הסכמה כזו היתה ראויה וטובה יותר, גם אם השינוי היה קטן יותר ואיטי יותר, בשל עצם היותו שינוי בהסכמה. למרבה הצער, ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית, לא היתה מוכנה לכל פשרה אמיתית. ואף על פי כן, ועדת פרי גיבשה הצעה רצינית, מאוזנת, המתחשבת במציאות, המתחשבת בעמדת החרדים – לא מהפיכה אלא רפורמה. יש לקוות שהמערכת הפוליטית הישראלית תגלה בגרות, ותאמץ אותה. יש לקוות, שגם ההנהגה החרדית תשנה את גישתה, ותהיה מוכנה להיות שותפה לשינוי, ובכך גם להשפיע על פרטיו. אולי ההכרה בכך שמה שהיה לא יוכל עוד להימשך, תביא את ההנהגה החרדית לשינוי כזה.
רפורמה נוספת שהוצגה היא פתיחת אזורי הרישום של המועצות הדתיות. רפורמה זו נועדה לנטרל את הכוח-להשחית של רבנים שמרניים קיצוניים, הממררים את חיי האזרחים המסורתיים והחילונים, התלויים בהם לצרכי נישואין וגירושין. אין זו מהפיכה רבתי בחיי הדת בישראל – אין אלו נישואין אזרחיים וגם לא הצעד הראוי של הענקת מעמד שווה לכל הזרמים ביהדות. מסיבה זו, נמתחה ביקורת חריפה על הרפורמה, בטענה שמה שהיה הוא שיהיה ואין שום משמעות לשינוי.
אולם השינוי הזה יאפשר לכל זוג לבחור ברבנים פתוחים ונאורים, הקשובים לצרכי הנישאים – רבנים המייצגים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נהירת זוגות צעירים לרבנים הללו, יחייב את כל הרבנים להתאים את עצמם ללקוחותיהם, כתנאי להישרדותם. יש השוללים את השינוי, דווקא בשל חששם מהצלחתו, כיוון שהם רוצים להיבנות מפרי הסלידה מהרבנות, כתוצאה מהמציאות השוררת בה עתה. אולם כמו בנושא הגיוס, גם בשירותי הדת, מן הראוי לתמוך בשינויים ההדרגתיים, המהווים צעד גדול לחברה הישראלית.

7. השוואה נואלת
"אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת, שהשואה היתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית," הכריז בגאווה ח"כ אחמד טיבי בראיון לאילנה דיין בגל"צ. ומיד הוסיף: "הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות!" – ומכאן הלך והרחיב בתיאור העוולות הנוראיות שגרמנו לקורבנות הפלשתינאים, ואין הכוונה למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל.
כמה ציניות ותחכום יש במהלך הזה של טיבי. הנה, הוא מכריז, ראו כמה אני אמפתי לסבל שלכם, עכשיו אני תובע מכם להכיר בסבל שלי. סבל מול סבל. אסון מול אסון. שואה מול "נכבה". ובהבדל – בעוד הפלשתינאים אינם אשמים בנכבה של היהודים, היהודים אשמים בשואה של הפלשתינאים, המשלמים מחיר נורא על לא עוול בכפם.
המהלך הציני המתוחכם הזה, ליצור משוואה בין השואה שנעשתה ליהודים באירופה ל"נכבה" של הפלשתינאים, נעוץ בשקר היסטורי כבד ומוכתם בדמגוגיה שקרית ונואלת. עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני.
מלחמת העצמאות לא היתה תכנית השמדה של עם בידי עם אחר, אלא מלחמה בין שני עמים. העם המציג עצמו כקורבן, היה התוקפן, שדחה כל פשרה כיוון שלא היה מוכן להשלים עם קיום עצמאי של יהודים בארץ-ישראל. הוא שתקף את היישוב היהודי מיד למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, בחמת רצח והשמדה, כדי למנוע את הקמת המדינה. ומדינות ערב הן שפלשו למדינת ישראל בת יומה כדי להחריבה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.
להפסיד במלחמה זה אסון. להפסיד במלחמה טוטאלית – זה אסון כבד שבעתיים. אין ספק שהיה לפלשתינאים אסון במלחמת העצמאות; הם שילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית ונושאים באחריות מלאה לכל תוצאותיה ומחיריה.
המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו טובה ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינאים כ"קורבנות של הקורבנות", מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולארית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה. כמו הכחשת השואה, גם התרגיל הציני של טיבי יוצא מנקודת המוצא שמדינת ישראל קיימת בשל השואה.
ישראל לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמאית ולמדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ-ישראל. בשם הזכויות הללו נתנה בריטניה את הצהרת בלפור, שנות דור לפני השואה, והכיר בה חבר הלאומים. בשם הקושאן הזה החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. במגילת העצמאות מופיעה השואה רק בפסקה השביעית, אחרי תיאור זכותנו ההיסטורית על הארץ, הגעגועים והקשר של היהודים בגולה לארץ והמעשה הציוני – ולא כטיעון לצדקת הציונות, אלא כהוכחה לחוסר התוחלת של חיים יהודיים ללא ריבונות במולדת.
הצגת השואה כגורם להקמת המדינה, הצגת תוצאות מלחמת העצמאות כמקבילה של השואה ואת התוקפנים הערבים כקורבנות הקורבנות, הוא מהלך פוליטי ציני נואל, מסוכן, מכוער וחמור יותר מהכחשת השואה.
אך מה נלין על אחמד טיבי, כאשר המראיינת הגישה לו להנחתה את ה"שאלה": "אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?"