רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים וארבעה

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!"

להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי המפורטת אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של אבות-אבותיו, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות'מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: "אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!" וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.

"בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית 'נלי צ'ייפין' עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג'ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג'ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.

"מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!

"באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.

"מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות'מני, ונסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.

"אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.

"קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.

"ג'ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.

"הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.

"יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות ולחשוף את התעודה המקורית! עד לארכיון המג'לה שבאיסטאנבול הגעתי!"

והוא שלף תעודה עות'מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.

"אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. 'אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!' אמר המזפת.

"אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.

"דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו."

ג'ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: "ג'ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות'מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!"

לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!" צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, "המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!"

ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של "כתף הינום". בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש בעוד רגע וחמקתי בחשאי החוצה. למזלי איש לא קישר ביני לבין ג'ורג' אדאמס. לא רחוק מהכניסה למלון חנתה לה מכונית פולקסוואגן כתומה שניראתה לי מוכרת משום-מה. חזרתי לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!

בשובי לדירתי גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות'מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בתיקי. החלטתי למסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב העברי ולעלייה הראשונה גם מהתקופה שלפני השנה הקובעת, 1882. והמושבה שלי נוסדה ארבע שנים קודם.

לאחר ימים אחדים קראתי בעיתון שגופת אמריקאי תמהוני בשם ג'ורג' אדאמס נמצאה לרגלי הכנסייה בעין-כרם. יש סברה שקפץ מראש המגדל והתאבד, אלא אם כן מישהו דחף אותו וחמק. לא רחוק משם נמצאה נטושה מכונית פולקסוואגן כתומה של הפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית עליזה אורלובסקי, בתו של ההיסטוריון הידוע גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שנחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות. היא עצמה נעלמה ואין מצליחים לפענח מה עלה בגורלה.

המשך יבוא